ראשון לציון/ביצה/כד/ב

ראשון לציון ביצה כד ב

גמ' מותרים למאי רב אמר וכו' הגם דכבר אפסיקא הלכתא דלא כר"ג אפליגו במשמעותא דמלתיה משום דמינה נשמע לת"ק ולהכי בעי תלמודא מותרים למאי דאי נימא מותרים בטלטול נפקא לן דלת"ק דאסר אפילו בטלטול אסר ואי תימא מותרים באכיל' נפקא לן לת"ק דלא החמיר בס' מוכן אלא באכילה ולא בטלטול וכיון דאמר רב דפשיטא ליה דשמועתו דלו דקבל מרבי הדר ר' מינה ואמר ליה לקבל אם כן אפסיקא לן הלכתא לת"ק דאסור אפי' בטלטול והרמב"ם בפ"א מהל' י"ט כייל כיילא חדא שכתב וז"ל כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ט אלא לצורך אכילה ע"כ. הא למדת דכל דאסור באכילת דין מוקצה ואסור בטלטול ופשוט:

שם גמרא מיתיבי נכרי כו'. פירש בשלמא למ"ד מותר לקבל מצינן למימר דלרשב"ג שרי בטלטול הגם דודאי בני יומן ולפי דרבנן פליגי עליה אפילו בספק כו' לזה נקט פלוגתייהו בס'. ומשני דלדידך נמי לא מצית למימר דיסבור ר"ג למישרי בטלטול בני יומן כו' דהא לא אשכחן מאן דסבר הכי והא מלתא לאו מלתא מוכרעת אלא דהתרצן קאמר הכי:

שם גמרא אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא כו' עד סוף הסוגיא. מדלא ערבינהו ותנינהו משמע דדין דבר שיש במינו במחובר ודין דבר הבא מחוץ לתחום מחולק והיינו דבר שבמינו לא מיבעיא אם הוא ודאי חתכו הגוי מהמחובר אלא אפילו ספק אסור מדאמרינן אם יש במינו במחובר פי' אפילו אין יודעים ודאי שזה בא מהמחובר בי"ט ואסור בכדי שיעשו אפילו למי שלא הובא בשבילו דהא לא מחלק כן אלא בבא מחוץ לתחום ודבר שאין במינו במחובר אינו אסור אלא בהיכא דידעינן ודאי שבא מחוץ לתחום ואפי' ידעינן ודאי שבא מחוץ לתחום אינו אסור בכדי שיבא מחוץ לתחום בחול אלא מותר תכף אחר יציאת יום קדוש דהא לא אמר בו בכדי שיעשו וביום קדוש גופיה מותר למי שלא הובא בשבילו נמצאו ג' קולות בבא מחוץ לתחום ואסור בדבר שבמחובר א' ספק. ב' בכדי שיעשו ג' לישראל אחר כל א' מאלו מותר בבא מחוץ לתחום ואסור בדבר שבמחובר. ורש"י ז"ל תמה על היתר לישראל אחר אמאי והא הו"ל מוקצה ותירץ דגבי איסור תחומין דרבנן הקלו ע"כ והסכימו לתירוץ זה התוס' משום שלא מצאו תירוץ אחר לתימא שלהם ולדעת הרמב"ם ז"ל הגם שהוא פסק במחובר וצידה בדברים של אוכל נפש מותרת ד"ת וא"כ דמו לדין ההוצאה עם כל זה מסתבר לחלק בהוצאה משום דהותרה אפילו שלא לצורך כמ"ש בפ"א דהוצאה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דקולא היא בי"ט אפילו הוצאה דמרשות לרשות ואצ"ל תחומין דאפילו בשבת ליכא אלא מלקות אפילו למ"ד תחומין דאורייתא אלא דחכמים משום צורך שמחת יום טוב הקלו בהוצאה מרשות לרשות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט אבל איסור תחומין אסרו דהא ליכא מניעת שמחת י"ט בזה כמניעת שמחת י"ט אם היו אוסרים ההוצאה בי"ט שכתב הרמב"ם ז"ל התם ולמה לא אסרו ההוצאה הגם דאפשר לעשותה מעי"ט כדי להרבות בשמחת י"ט ויוליך ויבא מה שירצה ולא יהיו ידיו אסורות כו' ואין טעם זה צודק בהבא מחוץ לתחום ולעולם עיקר הוצאה ואצ"ל תחומין בי"ט אינה אלא מדרבנן ואין לה עיקר מן התורה בין בדברים שהם בדבר אכילה בין בדברים שאין בהם צורך אכילה ולהכי הקלו משא"כ מחובר וצידה שלא הותרה ד"ת אלא לצורך אבל שלא לצורך חייב עליה כשאסרו חז"ל אפילו לצורך מטעם שכתב הרמב"ם החמירו באיסורם בשלא לצורך ולזה בצידה ומחובר הגם דמדאורייתא שרו גזרו בהו בספקם וגזרו בכדי שיעשו שמא יאמר לגוים לעשות בי"ט וגזרו בין להובא בשבילו בין למי שלא הובא בשבילו שמא יאמר לגוי גם זה השני להביא לו מן המחובר ולענין טעם האיסור בהלכות אלו רש"י כתב שלא יהנה ישראל במלאכה שנעשית בי"ט ופי' לערב מותר בכדי שיעשו הוא אפילו הוא י"ט ב' ולדעת התוס' טעם האיסור הוא שמא יאמר לגוי להדיא להביא לו ולפום הא נפקא להו לאיסורא עד לערב דמוצאי י"ט ב'. והרמב"ם מ"ש בפ"א מהלכות י"ט וז"ל דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני ע"כ. משמע דאינו אסור עד מוצאי י"ט ב' ולא מחלק בין נעקר מעצמו לעקרו גוי והביאו לישראל וזה כדעת רש"י. אלא ממ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות שבת וז"ל ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו ונמצא הדבר מוכן וכיון שאסרו עד שימתין לערב בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום כו' יע"ש לפום האי כללא מוכח דדעת הרמב"ם כדעת התוס' וכיון דכן אסור עד עבור י"ט ב' וימתין לערב בכדי שיעשו. ולפי זה מאי דכתב הרמב"ם בפ"א דמחובר שנעקר בראשון יאכל בשני פי' שנעקר מעצמו או שעקרו גוי לעצמו וזה רוצה לקחת ממה שלפניו דבזה ליכא הך חששא למיסר בכדי שיעשו אבל במביא גוי לישראל ואפילו אין אנו יודעין אם בשביל ישראל תתכן ס"ס כיון שמביאין דורון לישראל מיחזי כבדידיה טרח ואי שרינן ליה אתי למימר ליה לעשות כן ומסתברא דגם לאחר אסורין בכדי שיעשו וטעמא דאלת"ה יחליף תשורתן זה לזה ועודינה לחששא ראשונה שיאמרו לגוי להדיא להביא מהמחובר ויחליפו ולא הוי כה"ג גזרה לגזירה דאי לא הא לא קיימא הא אי נמי אי שרינן לב' למי שלא באו בשבילו ליהנות מיד חיישי' דילמא יאמר לגוי להביא לו ויחשוב דאין איסור אלא להנות בי"ט אבל בשני מותר ויצוה לגוי להביא ומשתכר ליהנות אחר י"ט מיד לזה גזרו גם למי שלא באו בשבילו עד לערב בכדי שיעשו וז"ל הרב בפ"ב מהל' י"ט גוי שהביא תשורה לישראל בי"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא כו' שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו' ואם אין מאותו המין במחובר או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר כו' יע"ש. אמר הביא תשורה כדקאמר הש"ס אתא לומר דוקא הביא תשורה שיש מקום לומר שבשבילו עקרם מהמחובר אבל אם עקרם הגוי לעצמו יכול הישראל ליקחם ממנו הגם שנהנה הישראל ממלאכת י"ט ודלא כפי' רש"י ומדכתב חלוקה ראשונה דיש במינו במחובר סתם אסור ובחלוקה שנייה דמחוץ לתחום הוצרך להתנות בה תנאי דלא אסיר אלא למי שבא בשבילו. ש"מ דרישא לא מפלגי' בין הבא בשבילו לאחר והאיסור שכתב ברישא ישנו לכל ישראל בשוה ובעי' לערב בכדי שיעשו זו היא דעת הרמב"ם ז"ל:

שוב ראיתי ראיה גמורה מדברי הרמב"ם דגם לאחרים אסורים בכדי שיעשו שכתב בפ"ו מהלכות שבת וז"ל ואם היה הקבר בפרהסיא וכו' לא יקבר בו אותו ישראל עולמית ומותר ליקבר בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה וכן כל כיוצא בזה ע"כ. הרי דגם למי שלא נעשה בשבילו אנו מחמירין עליו בכדי שיעשה והגם דהתם מיירי בדין קבר שלא יקבר בו עולמית אין דבר זה עושה קולא וחומרא בערך ישראל אחר. וראיתי לה"ה ז"ל שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י ונעה אחריו מרן. וכפום מאי דכתיבנא ליתא דודאי דעת הרמב"ם לאו כדעת רש"י ועיקר. גם ממה שלא כתב הרמב"ם איסור בכדי שיעשו אלא בספק מחובר מוכח דבבא מחוץ לתחום לא מחמרי' לאסור בכדי שיעשו ודי לן לאסור בי"ט גופיה. ופש גבן לפרושי מ"ש הרמב"ם ז"ל אם הביאו מתוך לתחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור וק' דמתחילת דבריו שכתב אם הביאו כו' משמע דוקא ודאי הביאו מתוך התחום אבל ספק אסור וממה שגמר אומר ואם הביאו מחוץ כו' משמע אבל ספק מותר. וליכא לאוכוחי ממ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת וז"ל גוי שהביא חלילין כו' אע"פ שהביאן מצד החומה ימתין למוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב כו' שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבוקר נכנסו בהן. ע"כ. הרי דמחמרינן בספק בא מחוץ לתחום. איכא לפלוגי שאני ההיא משום דכיון דלא היו תוך החומה ואנו רואין דבשבת באו לעיר ואתה בא לדון בהם לומר דילמא מע"ש באו וכשקדש היום כבר היה סמוך לחומה לזה אנו אומרים דלא היא דילמא בליל שבת באו ולנו בצד החומה דהא סוף סוף חוץ לתחום לנו אבל לעולם דבר שאין אני יודע אם כאן היה אם הביאו מחוץ לתחום אנו אומרי' כאן נמצא וכאן היה קודם שבת. ותו לכשתהיה חוכך בחילוק זה איכא לפלוני באופן אחר דשאני התם דבשבת הוא וס' דאוריתא הוי ומה גם להרמב"ם ז"ל דפסק דתחומין דשבת דאוריתא להכי אחמרי' בספיקייהו ואפי' בחלק תחומין דהוו דרבנן מחמרינן בספיקייהו אבל בי"ט דאיסור הוצאה גופה דחמירא הותרא אפילו שלא לצורך דבר תורה ואין לך איסור הוצאה ולא יציאה חוץ לתחום ד"ת מנ"ל לאסור דספיקא דידיה ותדע שהרי אנו מקילין לענין ישראל אל אחר שלא בא בשבילו בדבר הבא מחוץ לתחום ומחמירנן בדבר שמינו במחובר הגם דתרוייהו דרבנן לדעת הרמב"ם ופשוט: ונראה דדעת הרמב"ם דספ' אם באו מחוץ לתחום מותר וסיפא דדבריו דוקא ורישא ה"ק אם יכולין לתלות שהביאו מתוך התחו' דאי לא תימא הכי הו"ל להרמב"ם לערבינהו וליתנינהו לאיסור מינו במחובר עם איסור בא מחוץ לתחום ולימא הכי גוי שהבי' תשורה כו' אם יש במינו במחובר וכו' או יש לחוש שהובא מחוץ לתחום הרי אלו אסורים וכו' ואם אין וכו' ואין לחוש שבא מחוץ לתחום כו' מותר ואמאי הבדיל דין זה דחוץ לתחום בפני עצמו אלא לומר דהחומרות שדקדק בדין המחובר ליתנהו בדין הבא מחוץ לתחום וליכא למידחי לעולם ספק אסור אפילו בבא מחוץ לתחום וטעמא דפלגינהו הוא משום חומרת בכדי שיעשו דלא הוצרך בכדי שיעשו אלא בס' מחובר אבל בבא מחוץ לתחום לא החמירו להצריך להמתין בכדי שיעשו ולעולם לענין ס' שקילי נינהו לאו מלתא היא דעל מי סמך הרמב"ם לשרויי טעמא דפלגינהו אהא דבכדי שיעשו ודילמא איפכא דבכדי שיעשו שוים לאיסורא בין המחובר בין הבא מחוץ לתחום וטעמא דפלגינהו הוא משום דין הספק. והגם דדקדק לומר אם הביאו מתוך התחום דמשמע אבל מחוץ אסור לא מצינן למימר דסמך עלה דהא אמר ג"כ ואם הביאו מחוץ אסור דמשמע דוקא ודאי הוא דאסור אבל ס' מותר ובדברי הרמב"ם ז"ל אין נכון לומר דמפרשי' ליה בדרך נעשה אלא ודאי דאתרוייהו נתכון הרמב"ם דמחולק איסור מיחוש חוץ לתחום מאיסור מחובר ככל החומרו' דאתמרו באיסור מחובר. ונתחכם הרמב"ם לאשמועינן קולת הבא בשביל זה מותר לזה במיחוש חוץ לתחום דבזה תדע דבמיחוש מחובר לא שנא ומינה נמי תדע דקיל מיחוש חוץ לתחום ממיחוש מחובר ולא גמרי' זה מזה. ואפשר לי לתת טוב טעם דמיחוש דברים הבאים מחוץ לחומה לא כריך ספיקייהו בגוף הדבר כי היכי דכריך ס' המחובר בפירות דכל פרי מוחזק דמחובר הוא ולהכי אסרינן בספיקיה עד דידעי' ודאי דנחתך מקמי י"ט אי נמי דחזינא ליה דכמיש מה שאין כן הבא מחוץ לתחום אתה מביא עליו הספק מבחוץ ולאו ספיק' הוא ואדרבה אמרי' כאן נמצא וכאן היה ומטעם זה לא חש הרמב"ם ז"ל עלן למיטעי לאסור ספק כזה ונראה דאפי' בהיכא דידעינן ודאי דפירות אלו חוץ לתחום משתכחי אין זו חזקה כיון דאין כח הספק דאתית עליה בגוף הפרי עצמו במחובר אלא דאתית עליה מס' המקום שהיה בו ואין המקום קובע הס' בגופו של פרי ותו בר מן דין מהיכא יס"ד לאסור ספק כי האי כיון דלא הוי אלא משום גזירה דילמא יאמר לגוי פשיט' דספיקו שרי בשלמא במחובר דאיסורו בי"ט משום מוקצה כבר אמרו דהחמירו בס' מוכן ולזה כיון דהחמירו באיסור ס' מחובר בי"ט החמירו ג"כ לערב בכדי שיעשו אפילו בספק הגם דאיסורו הוי משום דילמא יאמר לגוי משום דלא פלוג משא"כ איסור הבא מחוץ לתחום דאין איסורו אלא מחמת גזירה שיאמר לגוי פשיטא דספ' מותר ולהעמידך בסוד העיון אשכילך דע דמאי דאנו מדייקי' במלת' לומר דלא שרי אלא ודאי אבל ס' לא היינו כשבאה הודעת האיסר וההיתר במלתא כההיא דדייקינן בסוגיין בההיא דרשב"א דקתני בא ומצאן מקולקלין מעי"ט בידוע דמערב י"ט ניצודו בא ומצאן מקולקלין בי"ט בידוע שבי"ט ניצודו בזה הוא דאנו מדקדקין שפיר דיוקא דריש' אדיוקא דסיפא דמריש' משמ' דוקא מצאן מקולקלין מעי"ט הא ס' כו' ומסיפא כו' משום דלא אתא רשב"א אלא לאשמועי' דגדר ההתר ואמ' דגדר ההתר הוא דמצאן מקולקלין מערב י"ט מוכחא מלתא ומכרחא דלדיוקא קתני משא"כ בכה"ג דנקט הרמב"ם ז"ל ואמר ואם אין במינו במחובר כו' אם הביאו מתוך התחום מותר לא אתא בזה לשיעור ההתר והאיסור בדבר הבא מחוץ לתחום אלא לשמור דלא תימא דכל שאין מיחוש במחובר תו ליכא למיחש למידי לזה אמר תנאי הוא הדבר אם לא הביא וכו' וכאן לא דקדק גבול הצריך בענין זה וכשבא להגדיל האיסור של הבא מחוץ לתחום דייק בלישניה ואם הביאו מחוץ לתחום אסור דקדק לשלול הספ' ממה שלא עשה גבול לאיסור אפי' בס' שהיל"ל ואם ספק הביאו מחוץ כו' ובזה מסילת העיון תגיד דרישא לאו דוקא דלא אתא בו להגביל שיעור היתירא דידה וסיפא דוקא דהא נתן שיעור שחייב עליו מלקות וכדרך זה מפרשי' בש"ס ודוק. נמצינו אומרים לדעת הרמב"ם דבר שיש במחובר אסור אפי' ספיקו ולערב בכדי שיעשו בין לו בין לאחרים והבא מחוץ לתחום דוקא להבא בשבילו וגם ודאי מחוץ לתחום ודוקא בי"ט עצמו ואן צריך לערב בכדי שיעשו גרסי' בעירובין דף מ' וז"ל ההוא לפתא דאתא למחוזא נפק רבא חזייה דכמישא שרא רבא למיזבן מיניה אמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרו מחוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה מותר לאחר וכ"ס הא דאדעתא דנכרים אתא כיון דחזא דקא מפשי ומייתי אסר כו' ע"כ. לכאורה ק' לפום מאי דכתיבנא דדוקא דורון הוא דאסיר אמאי אצטריך רבא לטעמא דכמישא אפי' אי לא כמישא אם הגוי אדעתא דנפשיה טרח או אדעתא דאחריני לא אסיר לישראל. ולאו קושיא היא דמאי דכתיבנא לחלק בין עושה גוי לצורך עצמו לעושה בשביל ישראל היינו לאסור בכדי שיעשו מחשש דכיון דבשביל ישראל עשה חיישינן שיאמר לו ישראל להדיא שיעשה בשביל עצמו כיון דמאי דעבד בשביל ישראל עבד דמיא הא להא משא"כ גוי העושה בשביל עצמו ולא בשביל ישראל לא גזרי' שיאמר לו ישראל לעשות בשבילו כיון דהשתא נמי לאו בשביל ישראל עבד אבל לאסור בי"ט גופיה אסור משום דכיון דמחובר הוא מוקצה הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט דכל שנעקר בראשון יאכל בשני אבל בראשון מוקצה הוא ואסיר ולא מפלגי' בזה בין הבא בשבילו לאחר שלא בא בשבילו דלכולהו הוי מוקצה. וא"ת גם הבא מחוץ לתחום בשביל הגוי יהיה אסור משום מוקצה לאו קושיא היא דזה לא חשיב מוקצה כיון דאיסור הבא מחוץ לתחום לאו איסור חמור לא החמירו בהקצאתו ותדע דטבל אם עבר ותקנו מוכן הוא אצל שבת הרי דדבר דהקצאתו מחמת איסור קל לא החמירו בו ה"נ דכותה דכיון דקיל טפי הקלו באיסור הקצאתו כל שהביא הגוי לעצמו והקלו אפי' הביאו בשביל ישראל דאסור שמא יאמר לו הבא לא אסרי' בכדי שיעשה ולישראל אחר מותר מיד זו היא. נמצינו אומרים דשני מיני איסורים איכא בהא מלתא א' איסור מוקצה ואחד שמא יאמר לגוי איסור מוקצה אינו אלא בדבר שבמינו במחובר דכל דבר שבמחובר מוקצה הוא ואפי' ס' החמירו בס' מוכן ואין איסור זה דאיסור מוקצה בבא מחוץ לתחום ואיסור גזירת שמא יאמר ישנה בדבר הבא מחוץ לתחום אם בא בשביל ישראל גם ישנה בדבר שבמחובר לאסור לערב בכדי שיעשו. ואסדר ההלכות העולים לשיטתו זו. א' דבר שבמחובר אפי' עקרו הגוי בשביל עצמו או בשביל גוי אחר אסור לכל איש ישראל בי"ט ב' ואפי' ספק מחובר. ג' ודוקא בי"ט עצמו אבל לערב מותר מיד ד' אם יש מיחוש שבשביל ישראל בא אסור אבל ישראל ואפילו למי שודאי לא הובא בשבילו כיון דהביאו דורון לישראל אחד ואפי' ספק ונוסף בו דגזרי' אפי' למי שלא הובא בשבילו בכדי שיעשה שמא יאמרו לגוי להביא ה' דבר הבא ודאי מחוץ לתחום אם הביאו הגוי שלא לצורך ישראל מותר בי"ט מיד. ו' ואם ודאי בשביל ישראל וס' חוץ לתחום מותר ז' ואם ספק שהביאו לצורך ישראל נמי מותר מיד אפילו ודאי מחוץ לתחום דהא לא אשכחן איסורא לא בש"ס ולא בדברי הרמב"ם ז"ל אלא בגוי שהביא תשורה דמוכחא מלתא דלצורך ישראל הביא והגם דבההיא דעירובין קא' רבא להתיר הבאה מחוץ לתחום מטעם דאיכא רובא דישראל לא תידוק מינה הא מחצה אסיר לא היא אלא דקושטא דמלתא קאמר גם מאי דקאמר התם כיון דחמא דמפשו ומייתו אסר להו פיר' רש"י שם וז"ל אמר ודאי אדעתא דישראל קא מייתו ע"כ הרי דהתם לאו משום ספיקא אסר אלא דמסתמא ודאי אדעתא דישראל הא ספק שרי אפי' ודאי מחוץ לתחום מייתו ולמדייק ג"כ מדברי רש"י ז"ל דדעתו דאין לאסור בספק בא בשביל ישראל אלא בודאי ח' ואם קרוב לומר דלצורך ישראל בא כגון שהביא תשורה וגם ודאי שבא מחוץ לתחום אסור לישראל זה שבא בשבילו ט' ודוקא בו ביום אבל לערב מותר מיד ולישראל אחר מותר מיד. בי"ט וראיתי מי שרצה לומר דאפי' בבא חוץ לתחום אסור בכדי שיעשו גם אסור אפי' ס' בא חוץ לתחום והם דברים תמוהים בעיני דכיון דלא אידכר בש"ס איסור בכדי שיעשו אלא באיסור מחובר מנ"ל לאסור בבא מחוץ לתחום כיון דאין הדבר אלא משום גזירה לא להוסיף עליו גם בענין ס' כיון דאין איסור זה אלא דרבנן דילמא יאמר לגוי א"כ הו"ל ספק בגזירה דרבנן ולקולא ולא דמי לס' מחובר משום דהו"ל ספק מוכן והחמירו בו גם באיסור לערב בכדי שיעשו דאסרינן אפי' בספיקא אמרינן דלא פלוג באיסורייהו דכיון די"ט גופיה אסור דרבנן ולערב בכדי שיעשו אסור דרבנן לא פלוג למימר דאיסור י"ט גופיה אסור בספיקא ואיסור לערב מותר בספקא דלא למחזי כחוכא ואיטלולא דלאו כ"ע גמירי להכי כיון דהוצרכו לאסור ספקא בכוליה יומא אסרו גם לערב משא"כ י"ט דכל עצמו לא אסור אלא גזירה שמא יאמר לגוי למה אסרינן ספיקיה והעיקר אצלי הוא מ"ש לדעת הרמב"ם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף