ראשון לציון/ביצה/כד/א

ראשון לציון ביצה כד א

פרק ג'

גמ' הא בביבר קטן הא בביבר גדול ה"ד. ביבר קטן וכו' ע"ס הסוגייא ע"כ. רמב"ם בפ"י מה' שבת כתב וז"ל הצד דבר וכו' כיצד כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית כו' או שהפריח את העוף עד שהכניסו לטרקלין רחב הרי זה פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו כו' כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשהיה א' או שהיו הכותלים קרובים זה לזה עד שיפול צל זה לזה הרי זה מקום קטן ואם הבריח כו' חייב ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה או עוף לתוכה פטור ע"כ. מדבריו הכא מוכח דאין גמר צידה לדג אלא בספל אבל בבריכה ואפילו קטנה אינו נקרא ניצוד בה גם מוכח דפסק כאוקמתא דמסקי' לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול והשמיט מאי דמחלק הש"ס בין ציפור דרור לשאינה דרור דציפור דרור דוקא למגדל הוא גמר צידתה אבל שאינה דרור כל דהכניס' אפי' לביבר אם היא מקורה הרי זה נגמרה צידתו. ובפ"ב מה' י"ט כתב רמב"ם וז"ל דגים שבביברים גדולי' וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומר הבא מצודה ונצודינו ה"ז מוקצה ואין צדין אותם בי"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכ' וצדין אותו בי"ט כו' ע"כ. משמע מדבריו דביבר קטן לכ"ע אין בו מציאות לומר שנאמר הבא מצודה ונצודינו ולא מפליגינן אלא בביבר גדול ואפי' דגים אין נקרא מחוסר צידה אלא בביבר גדול וצריך לומר הבא מצודה כו' ודבריו ז"ל מוקשי' מהש"ס ומדבריו עצמו שכתב בפ"י מהלכו' שבת שכתבתי בסמוך דבדגים כתב דלא מיקרו אינם מחוסרי צידה אלא בספל אבל בביבר ואפילו קטן מיקרי מחוסר צידה גם בחיה ועוף ק' מדבריו שכתב שם דכל דהמקו' שצדו לתוכו גדול משיעור האמור בדבריו שם זה מוחלט דלא מיקרי ניצוד גמור והכא קאמר דלא מקרי מחוסר צידה אפי' בביבר גדול בכל אופן אלא אם אומר הבא מצודה. וסוגיא נמי מסכמת למ"ש בפ"י מהלכות שבת ולא למה שכת' בפ"ב מה' י"ט דהא מחלקינן להדיא בין ביבר קטון לביבר גדול והגם דבתר הכי קאמר הש"ס אמלתיה דרשב"ג ה"ד מחוסר צידה ומשני כל שאומר הבא מצודה כבר פי' רש"י ז"ל דחד שיעורא הוי דאלת"ה לא הוה מייתי הש"ס הך אוקמתא דלעיל ואוקמתא דהכא דהבא מצודה בכה"ג דמחזי דלא פליגי ומה גם למאי דמשמע מדברי אביי דרשב"ג לא פליג אדת"ק. והגם דהתו' כתבו על פרש"י שהוא דוחק מטעם דאמאי קא בעי תלמודא אחר שכבר פי' לעיל היכי דמי ביבר גדול כו' ע"כ הלא אפי' לפי דבריהם לא פליגי אוקמתא דשמואל אאוקמתא דלעיל דביבר קטון וביבר גדול:

ונראה לי דדעת רמב"ם היא דלענין חיוב שבת אינו חייב עד שיגמור צידתו עד שהוא בידו פירוש שאין צריך עוד לטרוח עליו לקחת אותו אם ירצ' אבל אם עדיין צריך לטרוח אם ירצה לקחת אותו הגם שבענן הצידה כבר הוא ניצוד באופן שאם יבוא אדם אחר ויקחנו משם למקום אחר כגון שיקחנו מטרקלין רחב לטרקלין דמטו טוליה אהדדי פטור אף על פי כן הרי זה פטור זה שהכניסו לטרקלין זה הגדול מטעם דצריך טורח לקחתו וחשיב בזה לא נגמרה צידתו ולזה דקדק לו' שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו כו' פי' הגם דעכ"פ ברשותו ואין לו לישמט ואפי' בלא הבאת מצודה יכול ליקחנו ולזה לא אמר רמב"ם שאם יבוא לקחתו צריך לומר הבא מצודה ונצודינו כמ"ש בפ"ב מה' י"ט כמו שאבאר בע"ה אבל בי"ט רוח אחרת עמו שאם הוא בגדר שהצד אותו משם אינו חייב עליו בשבת הגם שאסור לצודו אעפ"כ בי"ט מותר לצודו ולהכי כתב בפרק ב' די"ט וז"ל כל שהוא מחוסר צידה עד שאומ' הבא מצודה ונצודינו פי' עד גדר זה הוא דאני אוסר לך אבל אם הוא בגדר שאינו אומר הבא מצודה הגם דצריך לטרוח לקחת אותו דהיינו בטרקלין גדול שאמר בשבת דהצד לתוכו פטור דכוותיה בי"ט מותר וסובר רמב"ם דלא כפי' רש"י שכת' אידי ואידי חד שיעורה כמו שאבאר בס"ד בסמוך טעמו. ומהשתא לא קשא פסקי רמב"ם אהדדי דבשבת כתב דדגים אינו חייב עליהם אלא אם שולה אותם בספל דבזה אין שום טירחא אם יבא לקחתו ומקרי נגמרה מלאכת הצידה אבל לבריכה פי' ביבר אפי' קטן הנה הוא צריך טירחא לקחת אותו משם ולא נגמרה מלאכת הצידה ופטור עליה וכבר ידוע דכל פטור הוא אסור וכמו כן בחיה ועוף אינו חייב אלא אם יכניסם לבית או לטרקלין קטן דבתר שהיה מגיע לקחת החיה ה"ז נגמרא הצידה וחייב אבל לטרקלין גדול מזה הרי זה צריך טירח' בקיחתו משם ולא נגמרה הצידה ופטור וכבר כתבתי דהבא לקחת החיה מטרקלין הגדול או הדג מהביבר הקטן ה"ז פטור אבל אסור אבל בי"ט בין דג מביבר גדול בין חיה ועוף כל שאין בו אלא טירחא מותר ליקחנו י"ט ולאכול ולזה אמר דגים שבביברין גדולים פי' דוקא גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולי' אינם אסורים אלא אם הם מחוסרין צידה עד גדר שאומר הבא מצודה כו' אבל אם אין צריכים מצודה הגם שיש לו טורח בלקיחתן מותר וטעמא משום דצידה בי"ט מותרת דבר תורה אלא שחכמים אסרוה וכמו שגילה דעתו רמב"ה בפ"א להדיא א"כ די שיעמוד בגזירת צידה האסורה דבר תורה שהוא גדר זה דצריך מצודה אבל אם אין צריך להביא מצודה אינו אלא מדרבנן ולא גזרינן גזירה לגזירה ומותר לגמרי:

וכפום השתא הצד בשבת מביבר שיש בו דגים או חיה ועוף שצריך להביא מצודה חייב עליו ולזה הקשה אביי לאוקמת' זו והרי אווזים ותרנגולים דאומר הבא מצודה כו' ותנן הצדן פטור אבל אסור ומשני שאני אווזים כו' דבאים לכלובן ומסקי' דבאין לכלובן ולא עבידי לרדויי פי' הגם דאי בעי לקחתן אומר הבא מצודה עכ"ז כיון דאי בעי לקחתן כשבאים לכלובן הם נוחין ליקח ואינן נשמטין משם לא מיקרו מחוס' צידה שצריך להביא מצודה והרמב"ם שהשמיט האי דינא דאווזים כו' דע דליכא שום חידותא דדינא בהו כל עיקר אלא דלא הוה ידע המקשה דהנך אווזים באים לכלובן ואינם נשמטים דאי הוה ידע פשיטא דלא הוה מקשה א"כ ליכא בהו חידותא דדינא דנימא אמאי השמיטו הרמב"ם אלא חידותא דמציאות ופשוט וא"ת ס"ס קשה דגים אדגים דמדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש משמע דאם הבריח דג לבריכה קטנה דהיינו ביבר קטן פטור וממ"ש בפ"ב מהי"ט דגים שבביברים גדולים משמע דבביברים קטנים ליכא תנאה דודאי נצודים הם. הא לא קשיא דאה"נ דודאי ניצודים הם אבל צריכים טורח וכל שצריך טורח לא מיקרי ניצוד גמור להתחייב עליו להכי לא אשכח הרמב"ם ז"ל לחייבו אלא בספל ולגבי י"ט ביבר קטן פשיטא דלא בעי מצודה לצודו ובטורח קצת יקחנו ולזה לא התנה אלא בביבר גדול שוה לחיה ולעוף. ואחר שיישבנו דברי הרמב"ם בטוב טעם נוכיח כדבריו מהש"ס ראשונה מדקאמר הש"ס אדרשב"ג ה"ד מחוסר צידה משמע דעד השתא לא ידע וכמו שדייקו התוס' על דברי רש"י ז"ל והגם דאיכא למדחי דתרי ישיבות הוו בישיבה אחת איתמר הך דה"ד אמלתיה דרשב"ג ובישיבה אחרת אתמר הך דאיתמר אמלתיה דת"ק ומסדר הש"ס סדר הדברים על סדר המשנה. אכתי ק' דעכ"ז הו"ל לרב אשי למימר מלתיה אדרשב"ג דהלכה כמותו עז"ה ה"ד אומר הבא מצודה ונצודנו כל דרהיט כו' א"נ ותו הגם דרב אשי אמרה אמלתיה דת"ק עכ"ז כיון דהיינו פירוש דהבא מצודה ונצודנו הו"ל לסדר מלתיה דרב אשי בתר מלתיה דשמואל לומר דהיינו הך ומה גם דשי' זה דאומר הבא מצודה אינו פשוט כפי המשמעות דזה הוא ביבר גדול כו' ותו היכי מצינן לפרושי אידי ואידי חד שיעורא דלרב אשי כל דלא מטי לה בחד שחיה או דלא מטו טולא דכותלי אהדדי הוי ביבר גדול ואתמהא וכי לזה צריך הבא מצודה ונצודנו ואמאי ליעבד ב' שהיות או שחיות ולא אצטריך מצודה ותו קשה לדברי רש"י מאי פריך אביי מאווזים ותרנגלים שאומר הרי אווזים כו' דאומרים הבא מצודה כו' לפרש"י דפירש הבא מצודה היינו ביבר דלא מטו טולא דכותלי או דלא מטי ליה בחד שהיה מאי מקשה אביי בפשיטות והא אווזים כו' שאומר הבא מצודה כו' מי גילה לו סוד זה ומי יאמין לשמועתו דמיירי בביבר גדול שאומר הבא מצודה ונצודנו דילמא מיירי בביבר קטן ולהכי פטור בשבת אבל אסור דסוף סוף קטרח במלתא דלא חזי ליה בשבת ואם כן מעיקרא אביי לא הו"ל למפרך כל עיקר מינה ולדברי רמב"ם ניחא דהכא לאו במקום גדול וקטן איירי אלא משום דנשמטין וצריך להביא מצודה ולקחת אותם דבזה הוא דגלי מלתא רשב"ג וכל שאין צריך מצודה כו' אפילו הביבר גדול בכפלים משיעור דרב אשי לית לן בה. וא"ת א"כ ס"ס אמאי קבע הרמב"ם להלכה בביבר גדול דוקא ולא תלה מלתא בהבא מצודה וכו' ל"ש ביבר קטן ל"ש ביבר גדול וכמו שדייקנו מדברי אביי הא לאו קושיא היא לעולם אה"נ דדכותה דהא מלתא דאביי פשיטא דלא בעי' תנאי ולא הוצרך הרמב"ם להתנות ביבר גדול אלא בביברים פי' אם זה העוף או החיה הוא בביבר שהוא שמור ואינו יוצא משם כל עיקר בזה הוא שהתנה שאם הוא בקטן ליכא תנאה אבל אווזים ותרנגולים שיוצאים וחוזרים פשיטא דכל דצריך מצודה מיקרי מחוסר צידה. מכל הני דוחקי פנה הרמב"ם ז"ל מדרך רש"י ופי' דלאו אידי ואידי חד שיעורא גם לא ניחא לפרש כפי' התוס' דקאמר מאן שם לך מאן פלג לך לפרושי מלתא סתמית דקאי אחדא מתרתי להכי בחר לו דרך ישכון אור ופי' הש"ס דהכי קאמר ה"ד כל שמחוסר צידה כל שאומר הבא וכו' פי' לא כמ"ש ביבר גדול כו' דבכה"ג מותר בי"ט ולא אסיר אלא שצריך מצודה דהוי כסדר שאם צד אותו בשבת חייב זה הוא דאסור בי"ט ורשב"ג פליג הכא את"ק דת"ק אפילו שאינו מחוסר צידה שחייב עליה בשבת אסור ורשב"ג דוקא מחוסר צידה. בזה ניחא ג"כ מ"ש רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי והגם דאביי א"ל לר"י מכלל כו' ושתיק ליה ר"י פשיטא דהני תלת אמוראי רברבי לא אמרו מלתא בכדי ורב יוסף הוה נשמט מאביי מלתא ולא נ"מ מידי לענין הלכה משום דהוה מטריחו בקושיות ולעולם ודאי דפליגי וכל זה בי"ט אבל בשבת לא. והראיה מדלא בעי הש"ס ה"ד מחוסר צידה אלא הכא גבי י"ט ולא בעי התם בשבת כדבעי הכא ולא משני מידי ש"מ דלא מפרש שמואל הכי במלתיה דרשב"ג אלא בי"ט ולא בשבת דבשבת לא בעי' דאומר הבא מצודה ונצודנו אלא כל דאיכא טירחא קרי מחוסר צידה וכפי' רב אשי ולהכי פסק הרמב"ם בהל' שבת לחלק בביבר גדול וביבר קטן וכפי' רב אשי ואל יקשה בעיניך דהא רשב"ג כמו שאמר בשבת אמר בי"ט ואמאי ישתנה פירוש דבריו אחר שהם בקוטב אחד הכא והתם והגם דהכי משמע מדברי שמואל כדפרשינן עכ"ז קשה אדשמואל מנ"ל הא לאו קושיא היא אדרבה מדאצטריך למתני רשב"ג הא מלתא הכא והתם ש"מ דמאי דקאמר הכא לאו היינו דקאמר התם וה"ט דשמואל דפי' הכא בי"ט מלתא דרשב"ג בסדר זה דפי' הוא באומר הבא מצודה ונצודנו וההיא דשבת כפשטה דאתמר עלה ביבר גדול וביבר קטן והחילוק משבת לי"ט כבר כתבנו דבשבת כשאנו באים לחייבו על מלאכת צידה אין אנו מחייבין אותו מדאורייתא עד שיעשה הצידה שאין אחריה טירחא וכל שיש אחריה טירחא פטור ואותה טירחא אסורה בשבת ומותרת בי"ט משום דבי"ט הצידה מותרת ד"ת וכשאסרו חכמים לא אסרו אלא צידה שחייב עליה בשבת ד"ת וכל בר מן דין מותר בי"ט לגמרי:

וראיתי לגדול דעה הרמב"ם כתב אמתני' דהצד צבי וז"ל והלכה כחכמים כאשר פי' רשב"ג עכ"ל ובפי' משנתינו כתב וז"ל והלכה כרשב"ג ע"כ נתחכם לומר בדרך זה להודיע דהתם בשבת פרושי קא מפרש רשב"ג מלתיה דת"ק והכא בי"ט חילק וזה מסכים למה שפירשנו והעלינו בו. ואשכילך דרך הש"ס לדרכו של הרמב"ם דע דמשא ומתן דעביד הכא הש"ס בי"ט ובשבת לא איתמר אלא אמתניתין די"ט אלא דמסדר התלמוד לקח מאי דקאמר אמתניתין די"ט וסדרה אמתניתין דשבת ונתחכם לסדר מאי דנוגע למתני' דהתם והיינו חילוק ביבר קטן וביבר גדול ומאי דאתמר עלה ה"ד קטן ה"ד גדול משום דהאי פי' קאי במתני' דשבת אפילו לרשב"ג דאיהו לאו לפלוגי אתא אלא לפרושי כדכתיבנא ותדע דהך שקלא וטרייא אלא אמתני' די"ט ולא אמתני' דשבת אלא דהש"ס סדר התם מאי דאתמר הכא דאלת"ה אמאי שביק התם לפרוך אמתניתין דשבת ורמי מתנייתא די"ט אי"ט והו"ל למפרך אדשבת גופיה עז"ה ורמינהי אבל צדין חיה ועוף מן הבברין כו' בשלמא חיה אחיה כו' אלא עופות אעופות קשה כו' ואמאי מהדר למיעבד פירכא די"ט אי"ט ושביק דידיה בשלמא הכא בי"ט הגם דהוה מצי לרמויי מתני' דשבת אמתני' די"ט אמרינן ניחא ליה לרמויי י"ט אי"ט אלא התם בשבת אמאי שבק דידיה ומהדר לרמויי תרתי מתנייתא אחריתי אלא ודאי דלא אתעביד בש"ס אלא חד משא ומתן ומייתי לה מסדר הש"ס אמתני' דשבת כדאתמר במקומו ולא הביא מאי דאתמר הכא אדרשב"ג משום דלא איתמר הך פי' דרשב"ג אלא במתני' די"ט ומטעם דכתיבנא ולהכי פסק הרמב"ם בשבת כאוקמתא לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול והגם דמייתי התם ג"כ מלתיה דרב יוסף דאמר הלכה כרשב"ג ולפום מאי דפריש דמדאצטריך למימר הלכה מוכח ודאי דפליגי והכא בשבת לא פליג אלא פרושי קא מפרש למלתיה כת"ק וא"כ לא הוה בעי לאתויי דהלכה כרשב"ג י"ל דאצטריך משום דסוף סוף במלתיה דת"ק לא מפליג בין ביבר קטן לביבר גדול ורשב"ג הוא דחדית לפלוגי בין ביבר קטן לביבר גדול ולהכי אצטריך תלמודא לאתויי הך דאמר ר"י דהלכה כרשב"ג שאם רצונך לומר דת"ק לא מפליג בין קטון לגדול הרי רשב"ג דמפליג והלכה כמותו ומסתברא לי דשמואל דאמר הלכה כרשב"ג אתרתי מתנייתא דשבת ודי"ע אמרה. ופש גבן חדא אמאי השמיט רמב"ם חי' צפור דרור ושאינה דרור בשלמא בי"ט נימא דנכלל דין זה בכלל דכל שאומר הבא מצודה וכו' דצפור דרור אפילו טרקלין מקורה אומר הבא מצודה וכו' אלא בשבת דליתיה להאי כללא הו"ל לחלק וי"ל דדקדק בדבריו ז"ל שכתב בסוף דבריו וז"ל ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה ועוף לתוכו פטור ע"כ דוק מינה הא אין הטרקלין גדול מזה חייב על העוף ואמאי והרי כתב בתחלת דבריו דדוקא למגדל הוא דחייב אבל לבית פטור אלא ודאי דתחלת דבריו מיירי בצפור הנשמטת והיינו דרור דקאמר הש"ס וסובר הרמב"ם ז"ל דכל צפור שדרה בבית ובשדה היא נקראת דרור ואפילו בבית מקורה ואינה יוצאה מכלל זה אלא עוף שהוא דר בבית דוקא ואינו יוצא מהבית כל עיקר כגון אווזים ותרנגולים דהגם דלפעמים יוצאים מהבית עיקר דירתם בבית ולהכי כשהתנה הרמב"ם לומר שאם צד בבית פטור דקדק לומר צפור דסתם צפור דרור היא ותדע דתנא דמתני' קתני צפור סתם והיא דרור א"כ כשאנו מזכירין צפור סתם היא הדרה בבית כבשדה ולא חש רמב"ם שתטעה לומר כל ציפור כל כנף לזה גמר אומר ואמר דבטרקלין גדול אם צד עוף לתוכו פטור לומר הא קטון אם צד עוף לתוכו חייב מהשתא תדוק שפיר דרישא דפטר לבית היינו בצפור דוקא משום שנשמט אפי' בבית או בטרקלין אפילו קטון וכבר כתבנו שכל שאינו מזומן לו לקחתו אלא על ידי טורח לא נגמרה צידתו ופטור הצד לשם. וכפ"ז לענין י"ט אפילו ציפור דרור שדרה בבית ובשדה אם היתה בטרקלין שאינה יכולה לצאת משם חזינן אי מטו לה בחד שחיה מותרת דהא אינו חייב אם צד אותה שם וכל שאינו חייב על צידתם בשבת מותר בי"ט ודינה כשאר חיה ועוף דבעי' ביבר גדול ואומר הבא מצודה ונצודינו ואז הוא דאסור ולהכי לא כתב רמב"ם חילוק ציפור דרור בי"ט ובזה סלקו דברי רמב"ם ע"כ תורת משה אמת:

שם גמרא אין הלכה כר"ג וכו' טעם או' אין הלכה כר"ג ולא אמר הלכה כת"ק משום דמלתא דפשיטא דהלכה כרבים לגבי יחיד ולא אתא אלא דלא תימא כיון דמייתי תנא דמתני' מלתיה דר"ג בדרך מעשה וקיל"ן מעשה עדיף דהא קאמר שאם היה רצונו ליקח ממנו היה לוקח וליכא איסור' לזה אמר אין הלכה כר"ג פי' הגם דמעשה הוא כו' א"נ אי הוה אמר הלכה כת"ק הוה שמעינן משום דהוו רבים לגבי יחיד ולא כן הוא דהא למאן דמתני לה אברייתא בפלוגתא דר"י ור"ג ואף על פי כן קאמר הלכה כר"י הגם דלא הוי אלא יחיד לגבי יחיד ומהך לישנא נשמע ללישנא קמא דלאו מטעם ת"ק דהוו רבים פסק כוותיה. א"כ לפום הך לישנא דמייתי הש"ס דמתני לה אפלוגתא דרשב"ג א"כ סובר שמואל דאם מצא הרשתו' מקולקלים מותרים והא לא משתמעא מדברי ת"ק ואדרבא ממשמעותא דהך פלוגתא דת"ק ורשב"א משמע דכל דלא אידכר במלתיה שריותא דרשתות מקולקלות סובר לאסור ומינה נשמע דדעת שמואל לשרויי במצאן מקולקלות וא"כ אי הוה אמר הלכה כת"ק הוה נשמע לאסור אפי' מצא רשתות מקולקלות מעי"ט לזה אמר אין הלכה כר"ג והבן. ולא תקשה מהך לישנא דקאמר הלכה כר' יהושע משום דשאני ההיא דקאמ' בהאי לישנא ס' מוכן אסור כפום לישנא האי לא מתמעט מצאן לרשתותיו מקולקלים דהוי ס' מוכן דאיכא למימר דמצאן מקולקלים מעי"ט לא מקרי האי ס' מוכן ושרי משא"כ בדברי ת"ק במתני' דקתני לא יטול מהן אלא א"כ יודע שניצודו מערב י"ט משמע שיודע ודאי אבל מצא הרשת מקולקלת לא וכמו כן דברי ת"ק דרשב"א דאסר כל רשת ומכמורת מדייקי שפיר דבריו דמקולקלין אסור כת"ק דמתני' אלא דק' לי למ"ש רמב"ם בפ"ב מהלכו' י"ט וז"ל מצודות חיה וכו' שפירסן מעי"ט לא יטול מהם בי"ט אלא אם כן יודע שנצודו מעי"ט ע"כ. מוכח דפסק דמצאן מקולקלין מעי"ט לא מהני ואסירי וק' בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לא פליגי בהכי דאפי' ללישנא קמא מדייקי בלישנייהו טפי לשרויי מצאן מקולקלין. ונראה דדעת רמב"ם ז"ל היא דמלתא דפשיטא דאם מצא הרשתות מקולקלי' מעי"ט דניצודו מעי"ט דכיון דנתקלקלו תו לא ציידי ומאי דאשכח בודאי דמעי"ט ניצודו ובהא ליכא פלוגתא ודלא כדעת האחרונים דמשכחת לה שנתקלקלו מעי"ט ולא ניצודו וביום טוב ניצודו אלא דאשכחן פלוגתא לת"ק ורשב"ג ואיתמר עלה הלכה כרשב"א הכין היא לת"ק ס' ניצוד מותר דלא משמע דאסר אלא בניצודין בי"ט מדלא קתני להדיא אפי' ספק ניצודו מעי"ט דהוה צריך לפרושי משום דהוי מלתא דמן הסתם לא שרינן ספק כיון דהוי מלתא דרבנן דפשיטא דאנא אדון בספיקא לקולא וכל דלא אמר בפי' שרי ולא מוקמינן למלתיה אלא בודאי ניצודו ב"יט. ותדע דבהכי פליגי מדאצטרי' רשב"א למימר דס' מוכן אסור כדדייק הש"ס במילתיה ואי תימ' דלת"ק נמי ס' מוכן קאסר אמאי אצטריך רשב"א למתני איסורא לא הול"ל אלא מצאן מקולקלים בידוע כו' דבזה הוא דפליג את"ק לדעת רש"י ודעימיה אלא דרשב"א הוא דחדית דינא דאיסור ס' מוכן ואהא קאי שמואל ואמר הלכה כרשב"א ז"ל אבל במצא מכמורות מקולקלות ליכא מאן דפליג ולא אצטריך רמב"ם ז"ל לאומרה ורשב"א גופיה לא קאמר כסדר זה אלא לומר דכל דלא מצאן מקולקלים מערב י"ט הו"ל כודאי ניצודו בי"ט נ"מ דלא למעבד שום קולא בספ' מוכן ואפילו נתערבה באלף אסורות אי נמי חדית לן דכיון דמצאן למצודות מקולקלות הגם דלא ידע ודאי דאיכא חיה ועוף ניצודין דהא לפעמים מתקלקלת המצודה ונשמט העוף והחיה ואינן ניצודין ואעפ"כ מקרי זה מוכן ונוטל מהם בי"ט ורמב"ם במה שהשמיענו הדין הסוכר אמת המים כו' ומצא בה דגים הרי אלו מותרים בזה נכלל הא חידותא דדינא והבן. ולפ"ז מה שהקשינו אמאי לא אמר שמואל הלכה כת"ק מתרצים לדעת רמב"ם בישוב ראשון שכתבנו או בישוב ב':

וראיתי להרב כמוהר"ר חיים אבולאפייא בספר מקראי קודש שכתב דת"ק מיירי בפי' מכמורת ומצודות בי"ט דאין דרך לפרוס מצודות מיום ליום אחר וכו' יעש"ד ודבריו צריכין חיזוק מאן אמרה להא מלתא ולהפך יוצדקו הדברים דדרך לפרוס המצודות ולהניחן פרוסות תמיד וכשהמצודה תוס' לוקחים הניצוד וחוזרים ופורסים אותה ונמצאת תמיד מצודה פרוסה על כל החיות ולו יהיה שנצדיק דבריו עכ"ז במאי דקמן דאסור לפרוס המצודה בי"ט פורסים אותה מעי"ט ויגיד ע"ז דברי רשב"א דקתני מצאן מקולקלות כו' א"כ שפירסו אותם מעי"ט לצוד בי"ט ולזה אמר מצאן כו' מצאן מקולקלות בי"ט כו' אלא ודאי דהעיקר כדכתיבנא והיא דעת הרב המגיד ומ"ש הפר"ח בזה ליתא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף