רא"ש/בבא קמא/ג/טו

רא"ש בבא קמא ג טו

פסקי הרא"ש - בבא קמא < סימן קודם · סימן הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמ' אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. פירש רש"י פטור אף מדמי שעורין דהא אומר לאו שעורין יהיב ליה ואחולי אחליה גביה. וכן פירשו התוספות כיון דטענו חטים ולא טענו שעורים מוחל לו השעורים. ותמיהני על סברא זו דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן ומשום הכי לא מחל על שאר התביעות. ועוד דלא דמיא הך דרבה בר נתן למתניתין דאף את"ל טענו חטין והודה לו בשעורים חייב בדמי שעורים דלא מחל בשתיקתו על השעורין במתניתין פטור. דטעמא דמתניתין לאו משום מחילה הוא אלא דטעמא אחרינא איכא במתני' שהרי הניזק מודה שלא הזיקו אלא שור אחד וכשטוענו שהגדול הזיקו הרי פטר את הקטן. ואפילו אי אמר במתני' דחייב דלא אזלינן בתר הודאתו לפטור הקטן דמה שהודה על הקטן כדי להרויח וליפרע מן הגדול עשה מ"מ בהך דרבה בר נתן אפשר שפטור אף מדמי שעורין שהרי מחל לו. הלכך נ"ל לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו. אם איתא דהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן. אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין. והא דקאמר לימא מסייע ליה משום דמשמע ליה דמתני' ע"כ איירי באותו יום ובאותה שעה. דאי לאו הכי פשיטא דחייב דאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע בבת אחת. ודחי ליה אי מהתם ה"א פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין אפילו טען באותו זמן כי היכי דחייב אם לא טען באותו זמן. והר"מ הלוי ז"ל פירש הא דפטור מדמי שעורין לאו משום דהודה ולא משום דמחיל אלא משום דהודאתו שהודה בשעורין לאו הודאה היא דנתחייב עלה. דכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי היכא דאמר להו לסהדי אתם עדי ואפילו בפני שנים כדאיתא בפרק זה בורר דף כט:. א"נ בפני ב"ד ואפילו לא אמר להו אתם עדי. והוא שתבעוהו והודה. כדאיתא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו. הלכך אי הדר טעין ואמר תן לי לכל הפחות שעורין שהודית לי וקאמר משטה אני בך פטור. אבל אם לא טען משטה אני בך חייב. ולא נהירא לי דא"כ מאי פריך לרבה בר נתן ממתני' דהך טעמא דמשטה אני בך לא שייך במתני'. דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעים אם גדול הזיק או קטן דאל"כ הוי מודה בקנס. וכיון שכן הוא כשיטעון ניזק גדול הזיק הוצרך המזיק להשיב קטן הזיק ולא כמשטה ואם לא השיב כן היה מתחייב בגדול. הלכך ליכא לפרושי אלא מטעם הודאה: הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק. ואם תאמר ואמאי לא שני לעיל ראוי ליטול ואין לו כי היכי דלא תקשה לרבה בר נתן והך דהכא לוקמה בברי ושמא. וי"ל דא"כ ליתני פטור דהכא ניחא דלא תניא פטור משום דאי תפס לא מפקינן מיניה. הלכך דייק שפיר למתני המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר דוקא כשהוא צריך להביא ראיה אבל אי תפס לא מפקינן מיניה והבא להוציא ממנו צריך להביא ראיה כיון שיש לו תביעה על שניהם מהניא ליה תפיסה. אבל במציעתא שאין לו תביעה אלא על אחד מהן לא מהניא ליה תפיסה. ומהאי טעמא נמי בההיא דטענו חטין והודה לו בשעורין אפילו אם תפס שעורין מפקינן מיניה. ורב אלפס ז"ל כתב אם תפס שעורין לא מפקינן מיניה. ויש שרוצים ליישב דברי רב אלפס ז"ל דודאי גבי ההיא דמציעתא אחד גדול ואחד קטן. ניזק אומר גדול הזיק לא מהניא תפיסה כיון שהניזק אומר גדול הזיק הרי פטר הקטן הלכך תפיסת קטן לא מהניא לתביעה שיש לו על הגדול דתם אין משלם אלא מגופו. אבל כשטענו חטים והודה לו בשעורין מהניא תפיסת שעורין ממה נפשך. דא"ל שעורין הודית לי ואם איני זוכה בהודאתך הרי חטין יש לי עליך ואתפסם לדמי חיטין. ולפי סברא זו ה"ה בתם ומועד מהניא תפיסה בתם או בשביל עצמו או בשביל מועד דמשלם מן העליה. ומ"מ לא מצי למיתני במציעתא המע"ה משום קטן וגדול דלא מהניא ביה תפיסה. ולא שמיעא לי דלא דמי כלל להנזקין שנים. ואף לניזק אחד לא דמי דהתם דעדים מעידים שיצא חבול מתחת ידי שניהם אלא שאין יודעים איזו מהן הזיק. ואפ"ה אם תפס הקטן בפני עדים ואפילו קודם שבאו לדין לא מהניא תפיסה כיון שהודה שאין לו תביעה על הקטן. כ"ש טענו חטין והודה לו בשעורין וחטין כפר לו דלא מהני ליה כלל מידי אי תפס שעורים בפני עדים. דלדמי חטין אינו יכול לתופסו כיון שכפר לו בהן ולא מהניא תפיסה בפני עדים ונפטר בשבועה לר"ג ולרבנן אף בלא שבועה. ולשעורין לא מהניא תפיסה שהרי כבר הודה שאין חייב לו שעורין או מחל לו שעורין. הלכך לא מהניא תפיסה אלא בניזוקים שנים ויש לו תביעה על שניהם. הלכך אם תפס קודם שבא לב"ד אף בפני עדים משתלם כדקאמר מזיק אבל כדקאמר ניזק לא כיון שתפס בפני עדים: היו שניהם של אחד שניהם חייבין. בגמרא מוקי לה כר"ע דאמר שותפי נינהו. וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי ליה. אבל ליתנהו לתרוייהו כגון שמת או ברח אחד מהן א"ל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. פי' אפילו לר"ע דאמר יוחלט השור ומשעת נגיחה קם ליה ברשותא דניזק וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהן א"כ ליהוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמ"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזו מהן היה לו חלק מצי למימר אייתי ראיה דהך הוא דאזקך. וראיתי בספר הרב הברצלוני ז"ל שפירש בשם גאון ואם אין שניהם מצויים אלא אחד מהן הוא מצוי והאחר מת או שברח מצי לדחויי שא"ל טול מזה מה שראוי לך כלומר רביע נזקך. או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך וטול כל מה שראוי לך. ולא מסתברא כלל אלא כדפרישית שלא יטול כלום משור המצוי:

הדרן עלך המניח

מעבר לתחילת הדף
< סימן קודם · סימן הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.