ר"ש/חלה/ד

ר"ש ‏ חלה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אפילו הן ממין אחד. ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות ואפי' לשין שני הקבין בבת אחת כיון דסופו ליחלק כדפרשי' בפ"ק (משנה ז) גבי נחתום שעשה שאור לחלק:

ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב. ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן דאית ליה כדפרשינן לעיל בפ"ב:

ירושלמי (הל' א) א"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות אחת שמקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת אם אינה מקפדת למה היא עושה אותן בב' מקומות א"ר יונה בשאין לה מקום היכן ללוש מילתיה דר' יונה אמר היה לה מקום ללוש והיא עושה אותם בב' מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא:

ב

החטים אינן מצטרפות עם הכל. והא דתנן בריש מכילתין דכל ה' מינין מצטרפין בירושלמי בפ"ק (הל' א) משני ר"י ההוא בבלול והכא בנשוך ובריש כלאים הארכנו:

ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין. כגון שבולת שועל ושיפון דלתנא קמא אין מצטרפין אלא הנך דקתני כדאיתא בירושלמי (הל' ב) אבל שאר מינין לא ואתא ר' יוחנן בן נורי למימר דשאר מינים נמי מצטרפין:

ירושלמי (הל' א) מה שיירתה רב הונא אמר אם אומר אתה שיפון מין כוסמין מצטרף עם החטין שבולת שועל מין שעורין אין מצטרפין עם החטין ר' יוחנן בן נורי אמר שאר המינין מצטרפין זה עם זה אית תנאי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה על דעתיה דהך תניא ברא מה בין הנשוך מה בין הבלול א"ר יודן אבוי דר' מתניה כשחלקן והוסיף עליהן נשוכין חייבין בלולין פטורים פי' כגון קב חטים וקב שעורין שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל של שעורים רובע שעורים דאי נשוך חבור בהן הרי כבר נתחייבו בחלה ומה שהוסיף פטורה כדאמרינן בירושלמי דפרקין דלעיל (הל' ד) שני ישראלים שעשו ב' קבין וחלקן והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ובענין זה יש חילוק בין נשוך לבלול דכי קאמר תנא בהא דכל המינים מצטרפין אף בנשוך היינו להחמיר אבל בלול בין להקל בין להחמיר הלכך נשוכין וחלקן והוסיף חייבין בלולים וחלקן והוסיף פטורין מיהו תימה כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו שפירשתי בפירקין דלעיל גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר דמפרש בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצרפן לחמש רבעים לחייב עליו לפי חשבון וצריך לומר דהכא איירי כשהפריש חלתו ואח"כ הוסיף וכן ההיא בשני ישראלים שעשו שני קבין כשהפרישו החלה והיינו דקאמר שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ע"י הרמת חלה:

ג

שני קבין. של מין א' מחמשת המינין:

וקב אורז או קב תרומה באמצע. ונושך בזה ובזה אפילו הכי אין שני הקבין של מין אחד מצטרפין ודוקא חולין ותרומה דלאו בני חלה נינהו אין מצטרפין אבל קב שעורים מצטרפין עם ב' קבים חטין:

שכבר נתחייב בחלה. כלומר אע"ג דהשתא מיהא לאו בר חלה הוא שכבר היה בר חלה מצרף:

ירושלמי (הל' ב) ניתני אורז ולא ניתני תרומה אילו תנן אורז ולא תנן תרומה וכו' אמרי' תרומה ע"י שאין נגררת אינו מצטרף כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל (פ"ג מ"י) דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה והדר מסיק קב אורז אינו מצרף קב תרומה אינו מצרף קב הנכרי אינו מצרף קב מין אחר מצרף קב אשה אחרת מצרף קב חדש מצרף קב דבר שניטלה תרומתו מצרף ר' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר' חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף מה בין הקדש ובין חלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינה ראוי לפדותה ולחייבה:

ד

יטול מן האמצע. מקום שנושכין זה בזה ונמצא מפריש מזה ומזה ובירושל' (שם) יאות א"ר ישמעאל כוסמים וחטין שני מינין הן על ידי שדומה לו אתמר מצטרף חדש וישן לא כל שכן א"ר הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועים לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אומר את כן אף הוא סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה כלומר אם היה נוטל מן האמצע [הלכך] צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן:

ר"ע אומר חלה. דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דהא לעיל בפ"ב (מ"ג) אר"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין ומפרש בירושלמי ר"ע מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה ורבנן מדמו לה לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאלו נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביא שליש שאלו הביאו שליש אלא ר"ע מדמי ליה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמו לה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו המחוברין:

ה

ר"ע פוטר. משום דקסבר מן הקב אי עבד תרומה הרי כבר הורמה חלתו אבל לרבנן דאינה תרומה השתא הוא דחל עלייהו חיוב ונמצא לרבי עקיבא חומרו קולו ולרבנן קולו חומרו:

ו

לעשות בטהרה. כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפילו נשכו כדתנן בריש טבול יום ונמצא העיסה טהורה וחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין:

עד שתסרח. מפרש בירושלמי (הלכה ג) עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי:

שחלת דמאי ניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף. כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ותימה מה היא חלת דמאי אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי והא דתנן בפ"ק דדמאי (משנה ג) חלת עם הארץ והמדומע פטורים מן הדמאי הני מילי בשעם הארץ מפרישה כההיא דסוף הניזקין שעושין לו בטהרה אבל ישראל שלקח תבואה מן השוק ובא להפריש צריך לתקן גם החלה מן המעשרות ור' אושעיא מחלק כן בפ"ק דדמאי כדפרשי' שם ור' יוחנן פליג התם ואמר היא הדא היא הדא ובפ"ה דדמאי מוקי מתני' בחלת עם הארץ בעושה בטהרה דכיון דטרח לעשות בטהרה א"כ תיקן חלתו כדפרשי' שם הלכך בשאר דוכתי מיחייבה חלת דמאי במעשרות והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בחלת דמאי אע"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח בפ"ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר דאכל עלה של ירק דמוקי לה רבינו תם בדמאי ואמרינן עלה התם דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכי תימא היכי אתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי זימנין דמתרמי הכי כההיא דאמר (דמאי פ"ג משנה א) מאכילים את העניים דמאי והכהן שאוכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר:

ירושל' (שם) תני תרומת מעשר של דמאי איתא חמי תרומת מעשר של ודאי ניטלת מטהור על הטמא תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן א"ר יוסי בספק תרומה גדולה אנן קיימין ספק הפריש מהן תרומה ספק לא הפריש וכדאתמר (דמאי פרק ה משנה י"א) מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן אמר רבי שמעון בר בסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה פירוש תני תרומת מעשר של דמאי ברייתא היא דקתני שתרומת מעשר של דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא איתא חמי קושיא היא כלו' בוא וראה איך יתכן זה תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כמו שפירשנו בריש פרק ב' דתרומות ומשני רבי יוסי דהך ברייתא דקתני תרומת מעשר של דמאי לאו דוקא אלא בספק תרומה גדולה דנסתפק על סאה אחת אם הרים ממנו תרומה גדולה או לא והפריש עליו מן הדמאי דהשתא צריך לחזור ולתקן מספק מה שהפריש ומה שחוזר ומפריש יכול לתרום מן הטהור על הטמא דאקילו ביה רבנן משום דאוקי טבל בחזקתו וזהו כעין שפירשנו חלת דמאי דמתני' ושמא ברייתא גופה אמתניתי' קיימא לפרושי בחלת דמאי לאו דוקא ופריך ואמר מן הדמאי על הדמאי כן כלו' מאי איריא מן הודאי על הדמאי לא יאכל עד שיפריש עליו תרומה ומעשר משנה היא בסוף פרק חמישי דדמאי אפילו מדמאי על הדמאי נמי כגון שלקח משני עמי הארץ דאם עישר משל זה על של זה צריך לחזור ולעשר מה שעישר דשמא זה הפריש וזה לא הפריש ומשני כאן ברוצה לאכול אפילו מדמאי על הדמאי אבל ברוצה לשרוף כגון שמן העומד להדליק ואין חושש לאכלו לא החמירו בדמאי על הדמאי ולהוציא עליו תרומת מעשר דבדמאי הקלו:

עוד ירושלמי בפרק שני דערלה (הל' א) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כגון דתנינא חלת ודאי לא ניתני חלת דמאי והתני תרומה ותרומת מעשר דמאי רבי חנינא בשם שמואל שמע מינה דמאי צריך חלה א"ל ר' חייא אינו נוטל דמים מן השבט א"ל כן אמר שמואל שנוטל דמים מן השבט ר' מנא א"ר יוסי אינו נוטל דמים מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הן כדי ליטול ממנו דמים ר' יוחנן שאל מנא נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי אמר לו כן אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשעת שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מפרישין אותו לתוך בתיהם פירוש ההיא חלת דמאי (#א) בלוקח עיסה או לחם (#ב) מעם הארץ אי חשיב כחלה אי לא [וקשה] מאי בעיין (מתני') מאי מספקת לי' לר' יוחנן מתני' היא ואי משום דהוי' פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כדפרשינן בפ"ה דדמאי (#ג) דבית הלל פוטרי' הא על כורחי' לר' יוחנן פליגי במגבל עיסתו בטהרה דהא איהו מוקי מתני' (#ד) בחלת עם הארץ במגבל עיסתו בטהרה כמו שפירשתי שם:

ז

מחייב פירותיהן. מפרש בירושל' (הל' ד') דקנס קנסן ר' אליעזר ושמא לפי שהיו אריסין לנכרי אי נמי שלא ישתקעו בסוריא:

קולו של רבן גמליאל. דפוטר מן המעשר:

וקולו של ר' אליעזר. דאמר חלה אחת:

וחזרו לנהוג כדברי ר"ג בשתיהן. משום דאמרי' בפ"ק דעירובין (דף ו:) אי כב"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב"ה כקוליהון וכחומריהון:

ח

מכזיב עד הנהר. אמרינן בירושלמי (שם) אמר רב הונא כיני מתני' מכזיב עד הנהר [מכזיב עד] אמנה היינו אמנה דקרא דקאמר בירושל' (שם) לכשיגיעו גליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה שנא' (ש"ה ד) תשורי מראש אמנה כעין משנה זו תנן בפ"ו דשביעית (משנה א) וכמו שפירשתי שם יש לפרש כאן:

ירושלמי (שם) של אור יש לה שיעור שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרים וכו' ראינו תרומה טמאה נאכלת מתוך שמפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן ולכאן הוא נשאל: מן הנהר ועד אמנה ולפנים:

של אור אין לה שיעור מפני שנשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שנאכלת. וזו וזו מדבריהן מוטב לרבות הנאכלת ולא לרבות הנשרפת ובריש עד כמה (בכורות דף כז.) משמע דכי איכא כהן קטן סגיא בחלה אחת ואכיל לה והוא הדין גדול שטבל לקריו ולפיכך מתני' דהכא בדליכא ור' יוסי ורבנן בחלה קמייתא פליגי ובבעל קרי אבל טמא שרץ דאין טומאה יוצאת עליו מגופו מודו רבנן דלא בעי טבילה וכולה סוגיא דבכורות פרק עד כמה כרבנן דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואפילו למאן דטומאה יוצא מגופו שריא אי מבטל לה ברוב דאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא על ידי ביטול ברוב ורבה כהן היה כדאמרינן בר"ה (דף יח.) רבה ואביי מבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי (שם) דלזר נמי מהני ביטול ברוב דאמרינן הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א"ר זעירא מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר בשולחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין מדמייתי על ביטול אחת באחת והא דדייק מינה בריש כל הבשר (חולין דף קד.) דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות ומיהו לא משמע כן בגמ' שלנו דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפ' עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) דקאמר תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ודוקא בשל אור הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן והא נמי דאסרינן לזבין ולזבות אשל אור קאי כדמשמע בההוא דבכורות דקאמר ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא אבל שניה לכהן שריא אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כדאמר התם והדר מפריש חלה אחריתי ואתיא הך סיפא דזבין וזבות כרבנן ובלא טבלי אבל ר' יוסי ורבנן בטמא שרץ ונבילה וסוגיא דבכורות כר' יוסי אבל קשה דבעלי קריין בהדי זבין וזבות נדות ויולדות ובירושל' אלו ניתנין לכל כהן וכו אף ר' יהודה מודה בה חומר הוא בדבר שטומאה יוצאה מגופו ולכאורה טעות סופר הוא ור' יוסי גרסינן במקום ר' יהודה וקאי אאסורה לזבין ולזבות וקמ"ל דמודה בה ר' יוסי משום דטומאה יוצאה מגופו ולא פליג אלא בטמא שרץ ונבילה ומיהו יש ליישב הגירסא דאניתנין לכל כהן קאי ולהכי מייתי ברישא ההיא דאלו ניתנין לכל כהן משום דאיירי ר"י בההיא דקתני ר"י אוסר בביכורים וקמ"ל דאע"ג דמחמיר בביכורים בחלת חוצה לארץ מודה דניתנת לכל כהן והא דאמר חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו מילתא אחריתי היא ואפלוגת' דר' יוסי ורבנן קאי ויש ירושל' שכתוב בו מאי טעמא דרבנן חומר הוא כו' וקצת תימה דלא לישתמיט דלימא תרומת חו"ל לאור כדקאמר הכא גבי חלה ועוד אמאי לאור ליבטלה ברוב ואי משום דחלה שהוכשרה בלישה נטמאת ולא מהני לה בביטול הא אפי' גבי חמרא קאמר הכי בפ' עד כמה וסתמא בטמא כדאמר התם ועוד דטומאת הגוף חמירא מהני לה ביטול ובירושלמי מזכיר ביטול אפי' לזר כדפרשי' ואי כולה מתני' קאי אשניה דלכהן ניחא טפי ונפרש דהנך ג' ארצות במקומות הסמוכות לא"י ושל אור נשרפת לעולם אפי' איכא כהן קטן וסוגיא דבכורות בבבל ומקומות הרחוקות ואי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו סגי בחלה אחת ואפשר דהתם אין שיעור לא לנאכלת ולא לנשרפת כדמשמע לישנא דפ' עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא משמע לישנא דשקיל לה היינו ההיא שניתנה לקטן אם היה שם ומדשקיל לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט והא דקאמר התם והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות אותו טעם לטעם המפורש בירושלמי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהאי קרי לה תורת חלה ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה אפי' במקומות שיש כהן ויש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו ובימי חכמים היו מזין בא"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחריני באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה"ג (דף נג:) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ומה שלא תיקנו ב' תרומות כמו שתיקנו ב' חלות אמרינן בירושלמי (שם) א"ר בון בר חייא בעי מדתימר ב' חלות בסוריא דכוותה שתי תרומות בסוריא א"ר חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת תרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשר כלומר והוא (ואינו) בא לידי תקלה דסברי תרומה היא ולא יפרישו ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וכמו כן הוה מצי למימר משום חלה דיאמרו תרומה היא ופטורה מן החלה ואע"ג דאשכחן בהאשה רבה (דף פט) בדכותיה דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום הכא בחששא מועטת נמנעו מלתקן ב' תרומות ולפי אותו לשון שפירשתי דקיימא כולה מתני' אשניה אין להקשות מינה הא דדייק מינה בריש כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה דמכל מקום דייק שפיר:

וניתנת לכל כהן. מפרש בירושלמי (שם) בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ולא הוי כהאי דלקמיה כמו שאפרש:

ט

אלו ניתנין לכל כהן. לאו לכהן עם הארץ דבפרק הזרוע (חולין דף קל:) משמע הזרוע והלחיים והקיבה אין ניתנין לעם הארץ משפט כתיב בהו המחזיקים בתורת ה' יש לו מנה אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר"מ בשלהי הניזקין (גיטין דף סא.) ולהכי לא חשיב הכא תרומה ותרומת מעשר ולא אמרו אלא בדבר שיש בו איסור טומאה כגון תרומה ותרומת מעשר דבגבולין אבל בכורים וקדשי המקדש כל מידי דממקדש קאתי לא חשו דטהורי מטהר נפשיה ור' יהודה דאסר בבכורים מפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה לטעמיה דאמר בשילהי מסכת בכורים אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה:

החרמים לכהונה דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה:

והבכורות. בכור בהמה טהורה דאי תם הוא ממקדש קאתי ומטהר נפשיה ואי בעל מום הוא הטמא והטהור יחדו יאכלנו:

ושמן שרפה. שמן תרומה שנטמאת:

ר"ע מתיר. מפרש בירושלמי (שם) ר"ע לטעמיה דאמר במסכת מעשר שני פ' שני (מ"ד) כרשינין כל מעשיהן בטומאה:

וחכמים אוסרים. דחשבי להו אוכל וגזרו על הכהנים שלא יאכילו לבהמתם ואין נותנין אותן לכהן עם הארץ מידי דהוה אשאר תרומה משום דלא זהירי בטומאה ומפרש בירושל' אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי בר בון אמר בימי רעבון ר' חנינא בשם ר' פנחס בימי דוד אמרינן היא הדא היא הדא כלומר דבימי דוד משום רעב דכתיב (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי בימי דוד רעב שלש שנים:

י

איש תקוע. מארץ ישראל היא כדתנן בפרק כל קרבנות (מנחות דף פה:) תקוע אלפא לשמן:

ביתר. שם מקום מחוצה לארץ:

ולא קיבלו הימנו. בירושלמי (הל' ה) תני רבי חייא גזרו עליהן והחזירום למקומם אמר רבי בא בר זבדא אי אפשר לאוכלה אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. לשורפה אין את יכול שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. להחזירה למקומם אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מא"י לחו"ל כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה:

הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קיבלו. דשתי הלחם איקרו בכורים ותנן במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח:) העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ובירושלמי (שם) פריך אמאי לא קבלו ממנו התנן התם אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ומשני שנייה היא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה וכמו כן קשה על בן אנטינוס אמאי לא קיבלו ממנו ולא כן תנינן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייה היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם אי נמי משום דמינכרא מילתא טובא בסוף ואלו קדשים (שם) משני רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא:

יא

הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו. מפרש בירושלמי (שם) מפני שלא בצרן מתחלה לכך והא דתנן בפרק בתרא דתרומות (מ"ג) אין מביאין בכורים משקה אלא מן היוצא מזיתים וענבים ההיא בשבצרן מתחלה לכך:

פסח קטן. פסח שני וקסבר נשים בשני חובה:

והחזירוהו. דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה:

וקיבלו ממנו. בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ויביאו הבכורים אמר רבי אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם כלומר חיישינן שמא יצאו הכהנים שבארץ ישראל לחוץ לארץ בשביל התרומה להביאה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקין אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים על כרחן מביאן לירושלים:

בפרוודי ירושלים. בפילכי ירושלים. ובפ"ק דגיטין (ח.) חשיב לה בדברים ששוותה סוריא לארץ ישראל וקצת משמע מכאן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף