ר"ן/חולין/עה/א

ר"ן חולין עה א

כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מן תשעה חי ואכלו ר' יוחנן אומר חלבו כחלב בהמה וכו'. פירוש ר' יוחנן ור"ל כר' יהודה ס"ל דאמר חלבו של שליל מותר, וכך פירש רש"י ז"ל, ואליביה פליגי, וכך נ"ל בטעמם דר' יוחנן סבר כיון דקרייה רחמנא בהמה כדכתיב בהמה בבהמה תאכלו הרי הוא כבהמה גמורה אלא שכל זמן שהוא בפנים כל מה שיש בו התירה תורה בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו, ומשום הכי חלבו וגידו שרו, אבל כשתלש ממנו והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה, ור"ל סבר דהא ודאי חלב גמור לא התירה תורה בשחיטה, הילכך כיון שאמרה תורה כל בבהמה תאכלו ואפילו חלבו וגידו ש"מ דלא מיקרי חלב עד דאיכא חדשים ואוירא הילכך אפילו תלש ממנו חלב והוציא לחוץ מותר דלא מיקרי חלב.

ולפי שיטה זו קיי"ל כר' יהודה דשליל הוא וחלבו וגידו שרו מדתנא ליה תנא לר' יהודה בלשון חכמים, אבל תלש ממנו חלב והוציא לחוץ כר' יוחנן דחדשים גרמי, וכך נראה דעת הריא"ף ז"ל.

אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות בשחיטה דשליל כר' יהודה שהוא ניתר בשחיטת אמו, ובפ"ז (מהלכות פסח) [מהלכות מאכ"א פסק] דכל היכא דאיכא חדשים אפילו חלבו הנמצא בפנים אסור, מכלל דס"ל לר' יוחנן דחדשים גרמי לאסור חלבו ואפילו חלב שהוא בפנים בשעת שחיטה, ולפי זה כי נקט הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב, לרבותיה דר"ל נקטיה דאפילו ביצא לחוץ שרי אבל לר' יוחנן אפילו מה שבתוכו הוא אסור, ודברי תימה הם דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואר"א א"ר הושעיא מחלוקות בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו, כלומר היתר חלבו בהיתר שחיטה תלי, ולפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שכתבנו.

א"ר חסדא השוחט את הטרפה וכו' ולטעמיך הא דתנא ר' חייא השוחט את הבהמה וכו'. זו היא גירסת רש"י ז"ל. ולפי"ז כי קאמר טעון שחיטה ניתר בשחיטה הוה ליה למימר, אלא להכי אמר טעון דלא תיסוק אדעתין אע"פ שאמו טרפה כיון שאין בו טרפות בדין הוא שיהא ניתר בשחיטת אמו וכדאמר בפרק כיסוי הדם לא צריכא לשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי סד"א הואיל ושחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמ"ל, להכי קאמר טעון שחיטה חדא דאית ביה תרתי דטעון שחיטה וניתר בשחיטה.

ומקשינן טעון שחיטה כמאן כר' מאיר. כלומר דלדברי המתיר דהיינו רבנן אינו בדין שיהא ניתר בשחיטה. וא"ת היכי קאמר הכי והא איהו גופיה אמר בסמוך ארבעה סימנין שרא ביה רחמנא, תירץ הרא"ה ז"ל דהוה ס"ד דרבא ה"ק דכשאמו כשרה סימני אמו מועילין לו וכשאמו טרפה סימני עצמו מועילין לו ולא סימני אמו כלל, אבל שיהיו סימני טרפה של אמו מועילין לו שאם מת יהא טהור במשא וסימני עצמו שיהא מותר בשחיטה לא, ומשו"ה קאמר רבא טעון שחיטה כמאן כר"מ דליכא לפרושה כולה כרבנן, והא דקאמר טעון שחיטה משום ארבעה סימנין שרא ביה רחמנא, שא"כ לא יועילו לו סימני אמו כלל לטהרו מידי נבילה דארבע סימנין בהך גוונא לא שרא ביה רחמנא, ומסקינן דאפילו בכה"ג ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, שכל שלא הועיל לו סימני אמו להתירו באכילה עדיין סימניו כשלמין ושחיטה מועילה בהן.

ואמר ולטעמיך הא דתני ר' חייא השוחט את הטריפה וכו' ומהדרינן הא לא קשיא אם כבר מצאו מת קאמר. וכולה כר"מ וכדפירש רש"י ז"ל, וא"ת ולמה ליה דנקט שוחט את הטרפה הוה ליה למינקט בהמה כשרה דלדידיה אפילו בכשרה טעון שחיטה ואם כבר מצאו מת מותר לכתחילה, נ"ל דאין ה"נ אלא דאתא לאשמועינן דלא תימא כי אמר לן רחמנא דעובר ניתר בשחיטת אמו היינו בכשרה דאפשר לאשתרויי באכילה אבל בטרפה דלא אפשר לאשתרויי באכילה אף מידי נבלה לא יהא ניתר בשחיטה כיון שאינו גופה קמ"ל דכיון דגלי לן רחמנא דבכשרה מותר באכילה בטרפה נמי נטהר מידי נבילה, זהו פירוש הסוגיא לפי שיטתו של רש"י ז"ל.

אבל איכא נוסחי דגרסי א"ר חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו'. וכן בדתני ר' חייא, וה"פ דקס"ד דבבהמה כשרה קאמר, ומשום הכי מקשינן טעון שחיטה כמאן כר"מ דאילו לרבנן אינו טעון, ואם מת טהור מלטמא במשא כמאן כרבנן, ואף על גב דלרבנן מותר הוא באכילה, הב"ע כגון שהפריס על גבי קרקע וקמ"ל דאע"ג דאמרי רבנן כשהפריס צריך שחיטה הני מילי להתירו באכילה משום מראית העין אבל לא שיהא מטמא בנבילה, וכי תימא א"כ רישא דקתני טעון שחיטה לוקמה כשהפריס וכולה כרבנן, ליתה דהא שוחט ומצא בה קתני דמשמע מיד, אבל סיפא ה"ק ואם מת לאחר מכן טהור מלטמא במשא.

ולטעמיך הא דתני ר' חייא וכו' הא לא קשיא ר' חייא אם כבר מצא מת קאמר, פירוש ובטריפה מיירי ומשום הכי טהור מלטמא במשא אבל אינו מותר באכילה, וה"ק השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי אפילו בכשרה טעון שחיטה ואם מצאו מת אפילו בטרפה טהור מלטמא במשא, אלא לדידך קשיא, דליכא למימר ואם כבר מצאו קאמרת, דבשלמא ברייתא דר' חייא איכא למימר דר"מ קתני לה, אבל התם אי סבירא ליה כר' מאיר אימא הלכה כר"מ.

ופריק לדידי נמי לא קשיא דבטרפה נמי קאמינא וכרבנן וס"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והא דקאמר טעון שחיטה עיקר מילתיה לומר שהוא ניתר בשחיטה, אלא משום דאיכא למימר נמי דכיון דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה כלל, משום הכי אמר טעון שחיטה חדא דאית בה תרתי, שהוא טעון שחיטה וניתר בה, וכמו שכתבנו למעלה.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף