קשות מיושב/יומא/יח/א

קשות מיושב יומא יח א

דף יח. רבא אמר כולה רבי וסבר לה כר' יהודא וכו'. אי הכי מאי רבי אומר לעולם חמש קשיא. בעיקר הדברים דאביי ורבא קמפלגי לאוקמי' הברייתא ומסיק דלאוקומתא דרבא קשיא מאי רבי אומר לעולם חמש. אבל לאווקימתא דאביי לא קשיא כלום, וכתבו תוס' ישנים בזה"ל רבא כולה רבי כולי, וא"ת אביי דמוקי רישא כרבנן וסיפא רבי ומוקי מציעתא (דר' צ"ל) דרבנן בפלוגתא דר' יהודא ורבנן ולוקמה במשמר המתעכב כרבא וכולה [כר' צ"ל] כרבנן ע"ש. והנה המהרש"א כתב לאביי ה"ה דהוי מצי למימר דכולה כרבנן דאמרו נכנס נוטל שש וכו'. ולא ראה מה שכתב תוס' ישנים דמילתא דלא שכיחי הו ובזה מיושב גם הקושיא השניה שכתב המהרש"א לרבא ע"ש די"ל דגם רבא דחיקא ליה לאוקמ' הברייתא דוקא שיש משמר מתעכב בלחוד ולא איירי כלל באופן אחר וזה ברור.

ועוד נוכל לומר בקושיא הראשונה של מהרש"א דלאביי הוה קשיא דא"כ אמאי אמר רבי לעולם חמש הו"ל לרבי לומר ג"כ כמו שאמר חמש ושש והיינו כשיש משמר המתעכב נוטל חמש וכשאין משמר המתעכב נוטל שש הילכך עדיפא לאביי לומר דלת"ק נסתפק פלוגתא דר' יהודא ורבנן והשתא קאמר רבי לעולם חמש דס"ל לרבי כר' יהודא והלכך לעולם חמש [וכשיש משמר המתעכב לא איירי ת"ק ורבי כלל לדעת אביי וזה נכון להמעיין] אולם מזה שכתבו תוס' ישנים שזכרתי בזה"ל ורבא לא ניחא ליה לאפלוגי רבנן ורבי בהא אלא ס"ל דמחצה ממש לכו"ע כדאשכחן במי שמת וכו'. יצא לתועלת דאיכא נפקותא לדינא בפלוגתא דאביי ורבא, דלאביי דרבנן פליגי עליה דרבי וסבירא להו דכהן גדול לא שקיל בשום אופן כי אם בציר מפלגא אבל פלגא ודאי לא. ואם כן יחיד ורבים הלכה כרבנן. דכהן גדול לא שקיל אלא בציר מפלגא אבל לרבא שקיל כ"ג פלגא לדברי הכל.

עוד יש נפקותא לדינא דלאביי מוכרח דלרבנן לא שקיל כ"ג פרוסה דלאו אורח ארעא למיתבה לכהן גדול וא"כ מסתמא לרבי נמי הוא [שלא יהיה פליגי גם בהא] ולפ"ז לרבי דכה"ג נוטל מחצה היכי דנטמא איזה חלות מלחם הפנים ונשאר רק מספר שאינו שווה כגון ט' או ז' חלות אז מן הט' הכ"ג חמשה ומן הז' יטול ארבעה וכן כל פעם כשנשאר מספר שאינו ראוי לחלוק בשוה. כמו דלרבנן אע"ג דמצד הדין לא יטול כ"ג אלא בציר מפלגא מ"מ היכא דאי אפשר אלא בפרוסה יפה כחו של כ"ג ליטול יותר מן המגיע לו מצד הדין. ומפני כבודו שלא יטול פרוסה מוסיפין לו ליטול חלק יפה ושלם. ה"ה לרבי יטול יותר מן המחצה. משא"כ לרבא דכולה רבי היא ולעולם לא יטול הכ"ג יותר מן המחצה. ולא חייש לכבודו של כה"ג בנוטל פרוסה. או נוכל לומר שלא לעשות פלוגתא חדתא בין אביי לרבא דגם רבא מודה לסברת אביי דלאו כבודו של כ"ג בפרוסה. וראיתי דבחלוקא שניה בחר הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות תמידין בזה"ל כה"ג לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהם שנאמר והיתה לאהרן מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואין כה"ג נוטל פרס שאין זה כבודו ע"כ.

והנה לפי מה דפסק הרמב"ם כרבי דנוטל פלגא [אע"ג דלשיטת אביי רבנן פליגי עליה מ"מ הלכה כרבי כדמוכח מפרק מי שמת דפסק רב יוסף שם קמג. כרבי ועוד ראיה מע"ז י: גבי קטיעא בר שלום וכמ"ש ג"כ תוספות ישנים הנ"ל. ועוד נ"ל ראיה מהא דסנהדרין כ: כא. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלכים דין ט' דמה שבוזזין היוצאי למלחמה מחצה למלך. ומפיק לה בגמרא דמקיש נגיד מה צדוק מחצה לו דתניא רבי אומר והיה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו אף מלך מחצה לו] ומעתה לא ידענא קצת במה דסיים הרמב"ם ואין כ"ג נוטל פרס וכו'. מאי רצונו בזה בשלמא לרבנן דפליגי אדרבי איצטריך לסברה זו כדי שיטול כה"ג משתי חלות של עצרת חדא, אבל למה דקיי"ל כרבי בלא"ה נמי נוטל כה"ג חלה אחת. אלא דרצונו בזה היכי שנטמאו חלה אחת או יותר מלחם הפנים וכמ"ש לעיל. וגם שפתיו ברור מללו בהא שכתב כה"ג לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות וכו'. כוונתו דלא יטול אלא החצי מה שזכו בהן אנשי המשמר ואם נטמאו מהחלות ולא יגיע לאנשי המשמר כי אם ד' או ו' או ח', יטול הכה"ג החצי' וה"ה כשיש משמר המתעכב שלא ישאר כ"א עשרה יטול הכ"ג חמשה לפי מה דפסק בפ"ד מהל' תמידין דין י"ב בת"ק דפליג אדר' יהודא דחולקין משמר הנכנס והיוצא בשוה ולית להו שכר הנפת דלתות. ובזה עולה הכל יפה. עוד אני מדבר מצאתי ראיתי בלחם משנה שהאריך בענין שכתב הרמב"ם ואין כה"ג נוטל פרס ע"ש. ולפי מה שכתבתי בס"ד אין מהצורך לאריכתו וגם מקצת דבריו קשים קצת לסובלו. עכ"פ את זאת אזכיר מדבריו של גדול לח"מ ז"ל שכתב בזה"ל דפסק הרמב"ם כאביי משום דשם הקשו לרבא אי הכי מאי רבי אומר לעולם חמש ואסיק בקשיא וכיון דאסיק בקשיא לכך פסק כאביי וכו' ע"כ. ומה דלא קחשיב זה בהדי הלכות דהלכה כאביי נגד רבא אולי משום דלא קחשיב אלא ביע"ל קג"ם דדינם נהוגים בזמן הזה וכמו שהארכתי במקום אחר אכן לפמ"ש לעיל יש נפקותא ג"כ בזמן הזה עכ"פ הנה ידים מוכיחת דעת הלח"מ דס"ל להרמב"ם דהיכא דאסיק קשיא דנדחה מההלכה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף