קרן אורה/תענית/י/ב

קרן אורה תענית י ב

דף י' ע"ב

תוס' בד"ה איזהו יחיד ע"ש מה שהקשו ולפי מה שהביא המרדכי ז"ל נוסח התוספתא איזהו יחיד כל שמינוהו פרנס על הציבור משמע דכבר מינוהו וכן משמע קצת בירושלמי והשתא לא תיקשי מהא דפ' אלו קשרים אבל לא מצאתי במכילתין בתוספתא נוסחא זו ע"ש:

שם גמרא לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד כו' רש"י ז"ל הביא כאן ב' נוסחאות נוסחא קמייתא התלמידין עושין עצמן יחידים ולפ"ז יש בדבר הזה ג' חילוקים היחידים מחוייבים להתענות והתלמידים רשאין להחמיר ע"ע אבל אינן מחוייבים ושאר כל אדם אינן רשאין להחמיר ור' יוסי אומר דבדבר של צער כל אדם רשאי להחמיר ולא חיישינן ליוהרא וא"כ ברייתא דלעיל דלא כמאן דלעיל משמע דתלמידים מחוייבים וכל תלמידים יחידים הם ולשון רש"י ז"ל בד"ה התלמידים עושין עצמן כדאמרינן לעיל כו' אינו מובן דהכא אמרינן דרשאין לעשות עצמן יחידים אבל אינן מחוייבים ולעיל אמרינן דמחוייבים ונראה לרש"י ז"ל עיקר דה"ג לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה דאין הדיוט רשאי להתנהג עצמו כדרך תלמידי חכמים בהנהגתם דברי ר"מ ור"י אומר בדבר של צער זכור לטוב וע"כ לא פליגי אלא בשאר כל אדם דלענין לעשות תלמיד כיחיד בתענית הא תניא לעיל דכולן מחוייבים ולפ"ז אין דברי הלח"מ ז"ל בפ"ג מה' תענית מובנים שכתב ליישב הא דפסק הטור דשאר כל אדם אינן רשאים להחמיר להתענות והוא כר"מ ואמאי לא פסק כר"י דהילכתא כוותי' וכתב הלח"מ משום דברייתא דלעיל מסיעי' לר"מ ולפי הנ"ל אין מזה שום ראי' דבתלמיד ליכא פלוגתא כלל וכן מש"כ הב"י ז"ל ליישב דהטור ז"ל גריס כגירסת הרי"ף ז"ל ג"כ אינו מיושב לפ"ז אם לא שנ' דגריס כדאיתא לפנינו בדר"מ התלמידים אין עושין עצמן יחידים ועלה פליג ר"י ואומר זכור לטוב אבל העיקר נראה דדעת הטור כנוסחא קמייתא וכגירסת הרי"ף ז"ל וכן מבואר מלשון פסקי הרא"ש ז"ל והא דמשמע מברייתא דלעיל דתלמידים מחוייבים כבר עמד בב"י ז"ל ע"ז והא דפסק כר"מ ולא כר"י יש להביא קצת סמך מהא דאמרינן בב"ק פ' הכונס גבי אלעזר זעירא חשיבת את לאיתאבולי על ירושלים אלמא דאפילו בדבר של צער איכא יוהרא וכן בפרק מרובה גבי יהודא בן קנוסא דהוי מפסע ואזיל ולא הוי מסתלק לצדי הדרכים ואמר רבי מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו וזה ג"כ דבר של צער אלא דיש לחלק דהא דאלעזר זעירא אין זה צער כ"כ וכן הא דיהודא בן קנוסא או משום דהראה גדולה בפני רבו ודבר שאין רבו מחמיר אין לתלמיד להחמיר בפניו אבל ב"ה שהאיר עיני ומצאתי בירושלמי ברכות פ' הי' קורא שהביא שם הך פלוגתא דר"מ ור"י ומביא ראי' מהך עובדא דיהודא בן קנוסא ושם איתא דבפפוס בן יהודא הוי מעשה בפני ר' אלעזר ור' יהושע ולימד ר"י זכות עליו דבדבר של צער כל אדם עושה עצמו ת"ח וא"כ שפיר מוכח מש"ס דילן דהלכה כמ"ד דאפילו בדבר של צער לא כל הרוצה לעשות עצמו ת"ח עושה וכמו שפסק הרא"ש והטור ז"ל. וראיתי במ"א סי' תקע"ה שכתב בטעמו של רשב"ג דבדבר של צער מותר משום דבלא"ה איכא כמה בשוק דיתבי בתעניתא וכמו במלאכה בט"ב. ולא זכיתי להבין דהא בהדיא אמרינן טעמא לפי שאין שבח הוא לו אלא צער ואין כאן גסות וכמש"כ רש"י ז"ל. עוד ראיתי במ"א ז"ל שכתב ליישב הא דמשמע מברייתא דלעיל דתלמיד מחוייב להתענות וכתב לחלק בין תלמיד שיודע אפילו במס' כלה לשאר תלמיד וסיים שם דזה ברור בגמרא ונראה דיצא לו כן מדפירש בברייתא לעיל איזהו תלמיד כל ששואלין אותו כו' וכי מי שאינו בקי כ"כ לאו תלמיד מיקרי אלא ש"מ דלענין חיובא קאמר דלא מיקרי תלמיד אלא כל ששואלין אותו כו' אבל לענין רשות לעשות עצמו כיחיד כל התלמידים בכלל אבל אין זה מוכרח די"ל דשאר התלמידים בכלל כל אדם הם וי"ל עוד לגירסת הרי"ף דתלמידים עושין עצמן כיחידים ואמאי לא תנינן הכא גבי מלאכה בט"ב דקאמר ת"ק ובכל מקום ת"ח בטלים ולא קתני נמי דהתלמידים עושין עצמן ובשלמא אם נאמר דהכא דווקא תלמידים שבקיאים אפי' במס' כלה קא' א"כ לא מצי למיתני התם הכי דהן הן ת"ח אבל לפמש"כ המ"א ז"ל דכל תלמידים רשאין להחמיר א"כ גם שם הוי לי' למיתני הכי אליבא דת"ק ויש ליישב ומדברי התוס' ז"ל נראה דהי' להם עוד גירסא אחרת דהרוצה לעשות עצמו תלמיד עושה ואיני יודע לכוין גירסא זו ומתוספתא ומירושלמי מוכח להדיא דלא כגירסא זו ודו"ק:

שבתי וראיתי אחר העיון כי אין ראי' מהא דיהודא בן קנוסא דע"כ עיקר הקפידא לא הוי התם אלא מפני שמראה גדולה בפני רבו אבל בלא"ה אין איסור להחמיר בדבר כזה דע"כ לא אמרינן משום יוהרא אלא כמו בק"ש דמראה עצמו כאלו הוא מכוין דעתו והוא דבר של חשיבות וכן לענין מלאכת ט"ב דתלמידי חכמים בטלים והוא עושה עצמו ג"כ ת"ח בזה חיישינן ליוהרא. אבל להחמיר ע"ע בדבר שפטרוהו חכמים אין כאן איסור וכמתני' דסוכה לענין פחות מכביצה דאם בא להחמיר ע"ע רשאי אבל מדברי הרמ"א ז"ל שכתב בה' סוכה לענין גשמים בסוכה דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכ"ה בהגמ"י משמע דדווקא לענין פחות מכביצה הוא דרשאי להחמיר ע"ע אבל לא בשאר פטורי וכן מבואר מלשון הר"ן ז"ל בסוכה שכ' דאין בזה בכלל כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט אבל מקור דבר זה דכל הפטור כו' הוא בירושלמי שם בפ' הי' קורא והכי איתא התם ר' יוסא ורב שמואל בר רב יצחק הוי יתבין ואכלין מטה עונתה דצלותא קם רב שמואל לצלוי' אמר לי' ר' יוסא ולא תנן אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקי' כל הפטור מן הדבר כו' א"ל ולא תני חתן אם רצה לקרות קורא אלמא דרשאי להחמיר ע"ע בדבר הפטור א"ל אמינא לך דר"ג הוא דאמר איני שומע לכם לבטל ממני עול מ"ש אפילו שעה אחת אבל אנן קי"ל כרשב"ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ונראה משיטת הירושלמי דבהא פליגי ר"ג ורשב"ג אם יכול להחמיר ע"ע בדבר שפטרוהו חכמים והוא לשיטתי' דמפרש הא דרשב"ג גבי מלאכה בט"ב דאמר כל אדם יעשה עצמו ת"ח הוא בלשון בתמיה עיין בפסחים פ' מקום שנהגו ולא תיקשי דרשב"ג אדרשב"ג ומש"ה מפרש מחלקותן הכא בברכות כפשטי' אבל לפי מאי דמפרשינן בש"ס דילן טעמיה דרשב"ג משום דנראה כאומר אנא מכוינא וא"כ היכא דליכא האי טעמא מודה לת"ק דיכול להחמיר ע"ע וא"כ לפי שיטת התוס' דילן לכ"ע יכול להחמיר ע"ע אפילו בדבר שפטרוהו חכמים ולא קי"ל בהא דתני חזקי' וא"כ יש לתמוה קצת על רמ"א ז"ל והאחרונים ז"ל שהביאו להאי דינא דכל הפטור כו' בפשיטות אלא דמהא דאיצטריך למיתני גבי אוכל פחות מכביצה בסוכה דאם רצה להחמיר ע"ע רשאי משמע קצת דבשאר פטורין אינו רשאי אלא דאכתי לא שמעינן אלא דאיכא למיחש ליוהרא כדאיתא בסוכה שם וא"כ בינו לבין עצמו ודאי יכול להחמיר ומצוה קעביד אם מעשיו לש"ש ומחשבתו רצוי' ועדיין צ"ע בזה בדברי הפוסקים:

שם גמרא ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין מתענה ומשלים. ופירש"י משלים כל התענית שקיבלו עליהם בני עירו כו'. אבל מדברי התוס' נראה דמפרשי כפשוטו ומשלים התענית ולהכי מפרשי דקמ"ל דאפילו אין דעתו לחזור דאין נותנין עליו חומרא מקום שיצא משם מ"מ מתענה ומשלים כיון דכבר קבל עליו התענית במקומו ורישא נמי דהולך למקום שמתענין ג"כ אפי' דעתו לחזור מתענה עמהם כדי להשתתף בצערם אבל הרא"ש ז"ל פי' ג"כ כפירש"י ז"ל ולהכי כתב דהיינו דווקא אם דעתו לחזור למקומו דאל"ה אינו מחוייב להתענות כל התעניתים שגזרו אנשי מקומו כיון שעדיין לא קיבלם ולא ניחא להו לרש"י ורא"ש ז"ל לפרש כפי' התוס' משום דפשיטא דמשלים יום זה דמאיזה טעם יפסיק תעניתו וע"כ ומשלים אשארי תעניות קאי ולפ"ז בסיפא נמי בהולך למקום שמתענין ובא קודם התענית אם קבל עליו התענית אסור מן הדין לאכול אבל אינו מבורר אם מחוייב לקבל התענית עמהם כי אם נאמר דהטעם דמתענה עמהם הוא מפני המחלוקת אין צריך לקבל עליו התענית אפילו בא קודם יום התענית כיון דדעתו לחזור ואם נאמר דהטעם כדי להשתתף בצרתם מסתבר דמחוייב לקבל עליו התענית. והתוס' ז"ל לא ניחא להו לפרש דהשלמה קאי אשאר תעניות דלענין השלמה משמע איום התענית גופא כהא דלעיל בצרה שעברה וקמ"ל דצריך להשלים אף דכבר עבר ממקום צרה והריב"א ז"ל במרדכי הוא ג"כ כשיטת התוס' והטור כתב דבגמרא לא משמע כן ונראה דסמיך אהא דקתני מתענה ומשלים וכפי' רש"י והרא"ש ז"ל אביו שפירשו דקאי אשאר תעניות שלא קבל עדיין ועיין ט"ז סי' תקע"ד מש"כ בזה ודו"ק:

שם גמרא פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם נראה דעונשו הוא מדה במדה דהמפסיע פסיעה גסה הוא מפני שרוצה לתור אחרי עיניו ורוצה להשיג מהרה מה שעינו רואה ע"כ מתמעט מאור עיניו ומש"ה אמרו ז"ל דמהדר לה בקידושא ואבדלתא דע"י קדושת שבת שנא' בו אל יצא איש ממקומו שבו איש תחתיו לא יתורו עיניו חוץ למקומן ועי"ז יחזור לו מאור עיניו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף