אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/י

יום שני יח כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף י

לעולם יצא אדם בכי טוב

ארבע טעמים לדין זה דיצא ויכנס בכי טוב

איתא בתענית (י:): "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה כד) וכו' במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר [- כשאתם לנין ושוכבין בדרך בעיירות, הכניסו לעיר בעוד שהחמה זורחת. רש"י]... כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יצא אדם בכי טוב [- שימתין עד שיאור, כמו "וירא אלקים את האור כי טוב" (שם א ד)], ויכנס בכי טוב [- בערב בעוד שהחמה זורחת], שנאמר (שם מד ג) "הבוקר אור והאנשים שולחו" [- מיכן שיצאו בכי טוב, והוא הדין ליכנס בכי טוב].

והנה בטעם הדין שיש לצאת בכי טוב ולהיכנס בכי טוב, מצאנו בראשונים כמה טעמים. רש"י לפנינו פירש: ויכנס בכי טוב בערב בעוד שהחמה זורחת, שאין ליסטין מצויין, אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר [ו]שלא יעלילו עליו עלילות, מרגל אתה או גנב, עכ"ל. נמצא שבדבריו העמיד רש"י ג' טעמים לדין זה: א' מפני הליסטים. ב' מפני הבורות והבקעים שבעיר. ג' שלא יעלילו עליו עלילות שהוא מרגל או גנב.

ובפסחים (פסחים ב.) מובאת מימרתו של רב יהודה אמר רב, ושם פירש רש"י: היוצא לדרך, יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא, ואז טוב לו, שהאור טוב לו שנאמר באור 'כי טוב'. ומה היא טובתו, מפני החיות ומפני הלסטים, ע"כ. הרי שהוסיף רש"י טעם רביעי מפני החיות.

ראיית ר"י מסוגיית הגמרא בבא קמא שהחשש הוא משום מזיקין

והגמרא במסכת בבא קמא (ס:) מביאה מקור למימרתו של רב יהודה אמר רב מפסוק אחר, שנאמר (שמות יב כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". ופסוק זה הרי איירי לענין מזיקין, וכמו שדרשו חז"ל (שם ס.) תנא רבי יוסף, מאי דכתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", מגיד שכיון שניתן רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע. ומכאן מוכיח ר"י (פסחים ב. תוד"ה יכנס) שאין החשש משום חיות ולסטים, כפי שכתב רש"י, אלא מפני המזיקין. ואכן, אף רש"י בבבא קמא (ס: ד"ה בכי) פירש: כי טוב, כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו, מפני המזיקין והליסטין.

אמנם ראיית ר"י הרי היא קושיה גדולה, וכמו שתמהו התוספות עצמם בפסחים: וקשה הא דריש רב יהודה הא דרשה גופה מקרא אחרינא דלא תצאו. והיינו שהתוספות מקשים מדוע הוצרך רב יהודה לדרוש את אותה הדרשה משמיה דרב, משני מקורות. א' מהפסוק האמור אצל אחי יוסף, "הבוקר אור והאנשים שולחו". ב' מהפסוק האמור בפסח מצרים, "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".

כדי ליישב קושיא זו מוסיפים התוספות טעם נוסף בביאור דינו של רב יהודה אמר רב, טעם שמובא גם בפירוש רש"י בתענית, והוא מפני הפחתים, וכלשון רש"י בתענית: שלא יפול בבורות ובבקעים שבעיר. ומוסיפים התוספות ומבארים נפקא מינה העולה משני הטעמים, הטעם משום המזיקין והטעם הנוסף משום הבורות והפחתים, באופן ששני הפסוקים נצרכים כדי לחייב יציאה וכניסה באור יום בכל המקרים. וזאת, באופן שאדם יוצא מעירו שלו, שאם החשש הוא מפני הבורות והפחתים, אין לו לחשוש, מאחר ואדם מכיר את הבורות והפחתים שסביבות עירו. משא"כ אם הטעם הוא מפני המזיקין, הרי אף בעירו יש לו לחוש. מאידך, במקרה בו אדם יוצא בחבורה ואינו יחידי, אין את הטעם של מזיקין, שהרי אין המזיקין מזיקין אלא ליחיד. משא"כ הטעם שיש לחוש לבורות ולפחתים - קיים אף באופן של יציאה בחבורה.

מעתה, מבארים התוספות, מימרתו של רב יהודה במסכת בבא קמא הלומדת דין זה מפסח מצרים, טעמה מפני המזיקין, כמבואר בפסוקים שם ובדרשת חז"ל כיון שניתן רשות למשחית לחבל וכו'. וטעם זה מצריך יציאה וכניסה באור יום גם בעירו של אדם. מאידך, מימרתו של רב יהודה במסכת פסחים הלומדת דין זה מאחי יוסף, עוסקת בחבורה של אנשים היוצאת לדרך, שהרי אחד עשר אחי יוסף היו שם, וממילא אין לחוש לטעם המזיקין, ומכל מקום הזהירם שלא לצאת ולהיכנס אלא באור יום - כיון שיש לחוש לפחתים ולבורות. ואכן כל אזהרתו לא היתה אלא בנוגע לעיר אחרת ולא לעירם שלהם שבה ידעו להיזהר מהבורות והפחתים אף בחשיכה.

דקדוק דברי רש"י שלא הזכיר טעם מזיקין אלא גבי פסח מצרים

ולפי זה ימתקו מאד דברי רש"י, שבפסחים כתב הטעם מפני החיות ומפני הליסטים, ובתענית כתב הטעם מפני הליסטים, הבורות וחשש עלילת מרגל או גנב, אך לא הזכיר כלל הטעם מפני המזיקין, ורק בבבא קמא הזכיר רש"י טעם זה שיש לחוש למזיקין. ולביאור התוספות הרי דברי רש"י מבוארים היטב - כי הגמרא בפסחים ובתענית עוסקת באחי יוסף, ושם לא היה שייך טעם המזיקין, ורק לגבי פסח מצרים שם עוסק הפסוק בחשש מזיקין הזכיר רש"י טעם זה.

אמנם הנפקא מינה אותה כתבו התוספות אינה שייכת בטעמיו של רש"י, שהרי גם סברת חיות ולסטים וגם סברת מזיקין שייכות אף בעירו, ואם כן לדעת רש"י קשה מדוע הוצרך רב יהודה להביא מקור להנהגה זו גם מפסח מצרים, שם ניתן לפרש את החשש מפני המזיקין, ולא סגי ליה במקור מאחי יוסף ששם ע"כ החשש הוא אף כשאין חשש מזיקין - מפני החיות והליסטים.

ניתן לומר, שאכן לדעת רש"י אילו היה נכתב רק אחד המקורות, היינו מפרשים שהטעם בפסח מצרים היה מחמת המזיקין, והטעם באחי יוסף היה בשאר ערים מחמת הבורות והפחתים, ומכך שהשמיענו הפסוק הנהגה זו בשני אופנים אלו - לומדים אנו שחשש אחר היה שם, והוא חשש חיות וליסטים, השייך בין בעירו ובין בחבורה. [ועדיין צ"ב שמא לא בא הכתוב אלא להשמיענו שתי חששות אלו, חשש מזיקין בעירו ולא בחבורה, וחשש פחתים אף בחבורה אך שלא בעירו, וכסברת התוספות, ומנין לנו שבא לחדש חשש אף בעירו ובחבורה].

נפק"מ בדברי המגן אברהם והמחצית השקל בין טעמי התוס' לטעם רש"י

ועכ"פ עלתה בידו נפקא מינה בין דעת התוספות לדעת רש"י, כשאדם יוצא בחבורה מעירו, שלדעת התוספות שהחשש הוא מפני מזיקין או פחתים אין לו טעם לחוש, כי למזיקין אין לחוש בחבורה ולפחתים אין לחוש בעירו. משא"כ לדעת רש"י שהחשש הוא מפני החיות והליסטים סברא זו שייכת אף בעירו. ואכן כתב המגן אברהם (סימן קי סק"י): וכתבו התוס' ריש פסחים דבעירו מותר בלילה אם אינו הולך יחידי, דליכא למיחש לא למזיקין ולא לפחתים. ובמחצית השקל שם כתב: ורש"י בתענית כתב טעם אחר שלא יעלילו עליו עלילת מרגל או גנב, וחשש מפני ליסטים מזויין שמצויין בלילה, ואפשר להני טעמי אפילו סמוך לעירו ובשנים אסור.

והמהרש"א (פסחים שם) העיר מדוע מיאנו תוספות בטעמו של רש"י מפני החיות והליסטים והוצרכו לחדש טעם מפני הפחתים. ולכאורה יש לומר שהוקשה להם שאם יש אמת בחשש זה אם כן סגי בפסוק זה והוא כולל בתוכו הכל, אף בעירו ואף בחבורה. אמנם המהרש"א ביאר באופן אחר, שסבירא להו לתוספות שאף טעם זה אינו שייך אצל אחי יוסף שהיו י"א ולא היה להם לחשוש מפני ליסטים וחיות רעות. ובספר מים עמוקים העיר על דברי המהרש"א שכיון שהיו י"א לא היה להם לחשוש מחיות וליסטים, מהמבואר בגמרא בכתובות (ל.) על דברי יעקב "וקרהו אסון" (בראשית מד כט), שבכלל דבריו נתכוון אף ל'אריא וגנבי', הרי להדיא שחשש מחיות וליסטים אף שהיו י"א. ועכ"פ לדברי המהרש"א נמצא קצת דלא כדעת המחצית השקל, כי לדבריו - לסברת התוספות גם סברת ליסטים מזויין אינה שייכת בי"א. ומכל מקום ללשון המחצית השקל "אפילו סמוך לעירו ובשנים אסור", יודה אף המהרש"א, כי לא מסתברא שבשנים סגי לצאת ידי חשש ליסטים וחיות רעות גם לסברת המהרש"א.

והתוספות עומדים על נקודה נוספת לאור ביאורם, והיא לשונו של רב יהודה "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב", תחילה הזכיר כניסתו לעיר ולבסוף יציאתו. ולכאורה צ"ב שהרי כשיוצא האדם לדרך מביתו, תחילה הוא יוצא ורק לבסוף הוא נכנס לעיר אחרת. והנה אם החשש הוא מפני הפחתים וכמו שכתבו התוספות שחשש זה אינו שייך בעירו, מבואר היטב שנקט תחילה 'יכנס אדם', כיון שכשיוצא בתחילה מביתו אין כל חשש ורק כשנכנס לעיר אחרת קיים חשש זה. אמנם לדעת התוספות שהחשש הוא משום המזיקין, וחשש זה קיים - כפי שכתבו תוספות - אף בעירו, צ"ב מדוע הקדים רבי יהודה 'יכנס אדם' ל'יצא'. ומבארים התוספות שכך אורחא דגמרא, כמו 'מטפס ועולה מטפס ויורד' ביחס לבור, אף שתחילה יורדים לבור ואחר כך עולים, וכן 'בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא' אף שתחילה היום יוצא ורק אחר כך נכנס הלילה. ואמנם כל דברי התוספות הם לפי גירסת הגמרא בפסחים, אך גירסת הגמרא בתענית היא לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, ולפי זה לא קשה מידי.

שלוחי מצוה אינן ניזוקין ביציאה בלילה

והנה בעיקר הא דילפינן מאחי יוסף לדין זה דלעולם יכנס אדם, לכאורה יש לתמוה, שהרי כלל הוא בידינו "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ואם כן מדוע חששו אחי יוסף לצאת לדרכם בלילה כיון שהם שלוחי מצוה. ובאמת החתם סופר מבאר טעם הדבר שהזהירם יוסף שלא לרגוז בדרך רק באותה עת אחרי שכבר באו ושבו ובאו עליו כמה פעמים. וביאר, שעד עכשיו לא הלכו אחי יוסף בלילה מחמת חששות אלו ולא סמכו על עצמם במה שהם שלוחי מצוה ולא ינזקו, שהרי ראו שיוסף נשלח על ידי אביהם לשאול בשלום אחיו ואעפ"כ לא ניצל. אבל עכשיו כשראו שיוסף לא ניזק כי למחייה שלחו אלקים, ואם כן יש לומר שאין להם לחשוש כיון ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, לכן הוצרך יוסף להזהירם לא לסמוך על זה אלא 'אל תרגזו בדרך' והכניסו חמה לעיר. אלא שבאמת צ"ב מדוע לא יכולים היו השבטים לסמוך על דבר זה, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, ולצאת לדרך או להיכנס לעיר בלילה. והחתם סופר ביאר זאת בתוך דבריו דמצוה דקודם מתן תורה שאינו מצווה ועושה לא מגנא ומצלא.

אמנם התורה תמימה (שמות יב כב הערה קצז) כתב להוכיח שאף הולך בדרך מצוה אין ראוי לו לצאת בלילה. שהרי הגמרא בפסחים (ח:) לומדת הא דאין שלוחי מצוה ניזוקין אף בחזרתן, מהכתוב (דברים טז ז) "ופנית בבוקר והלכת לאהליך" - מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. ומפסוק זה דרשו חז"ל בירושלמי (ביכורים פ"ב ה"ג) שכל המביא קרבן צריך ללון בלילה שלאחריו בירושלים ולא לצאת עד הבוקר, ודורש הפסוק "ופנית בבוקר" - כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא בבוקר. הרי לנו שאף בשלוחי מצוה שבהם עוסק הפסוק [כדמוכח בדרשת הבבלי] נאמר דין זה שלא יצא אלא בבוקר [כמבואר בדרשת הירושלמי].

ובטעם הדבר שגם במצוה צריך לצאת בבוקר דוקא, כתב התורה תמימה, דכיון דרבו החששות והסכנות שאפשר להיות בלילה, כמו סכנת קוצים וליסטים וחיות ופחתים, הרי זה בכלל מקום ד'שכיח הזיקא', ובמקום דשכיח הזיקא אפילו שלוחי מצוה ניזוקין. כמבואר בגמרא בפסחים שם לגבי שמואל שכשציווה לו ה' ללכת אל בית ישי למשוח מלך אחר תחת שאול, אמר "איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א' טז ב), וה' הסכים על ידו ואמר לו "עגלת בקר תקח בידך" (שם) להטעות את שאול כאילו הולך להקריב קרבן. ומזה למדה הגמרא שאף ששלוחי מצוה אינן ניזוקין - היכא דשכיח הזיקא, שאני.

ולפי טעם זה יש מקום לדון באופן שיסורו רוב החששות, כגון שיוצא מעירו דליכא חשש פחתים ובורות, ויוצא בחבורה דליכא חשש מזיקין ואולי אף חשש ליסטים וחיות רעות פוחת - שמא בכהאי גוונא באופן שהולך לדבר מצוה יהיה מותר לו ללכת, שהרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכל טעם החשש כיון דשכיח הזיקא, אבל באופן שרוב החששות אינם שייכים, נמצא שכבר אין זה בכלל מקום ד'שכיח הזיקא' ושוב הדר דינא ד'שלוחי מצוה אינן ניזוקין'. וממילא אפשר להתאים דברי התו"ת עם דברי החת"ס - כי אחי יוסף שהיו י"א, לא היה להם חשש מזיקין ולדעת התוספות אף לא חשש ליסטים וחיות רעות, אלא חשש בורות ופחתים לבד, ואפשר דבכה"ג כבר אינו חשוב שכיח הזיקא ולכן שפיר חשש יוסף שיבואו לסמוך ולומר ששלוחי מצוה הם ולא ינזקו.