קרן אורה/שבת/קמא/ב
אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור וכתב הבעה"מ ז"ל דרב חסדא אזיל בשיטתיה דרב גבי נתינת מים למיחם דאסר שיעור לצרף דס"ל כר"י בדבר שאינו מתכוין אבל לדידן דקי"ל כשמואל דאפי' שיעור לצרף מותר כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ה"נ מותר אפילו שיעור לעבד ונ"ל להביא ראיה לדעת הרי"ף ז"ל מהא דא"ר חסדא בפרק המוציא (בפרק) מקנחין בחרס בשבת אלמא דס"ל לרב חסדא כר"ש בדבר שאינו מתכוין דהא איכא משום השרת נימין כדאי' התם וע"כ הא דאסר הכא שיעור לעבד לכ"ע אסור אם לא שנאמר דרבא הוי בעי למימר הכי דאיכא בחרס משום השרת נימין אבל למסקנא לא קאי הכי ואין בה משום השרת נימין כלל ולא משמע כן:
ובעז"ה נתחיל לפרש פרק נוטל
א"ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. עי' בדברי התוספ' ז"ל. והנה לפי שיטת הירושלמי דלא אמרינן דהוי טפילה לו אלא דבר הצריך לעיקר כמו מטה לחי או תותים שצריכין לכלי עיין בפי"ח מה' שבת אפ"ל דהיינו טעמא דרבא דאמר דכיס לא בטיל לתינוק משום דאין צריך להכיס וא"כ פריך הא תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו אלמא דהאבן בטל לתינוק אף שאין צריך לו ומשני דבאמת לא בטל לגבי תינוק ואפ"ה מותר דמיירי בתינוק שיש לו געגועים על אביו וכ"ת נשדיי' לאבן מיד התינוק כבר כתבו התוס' ז"ל דהתינוק מצחק בו ואפ"ה לא בטל לגביה כמו כיס דאף דהתינוק משחק בו מ"מ לא בטל לגביה דאין זה חשיב צורך והשתא פריך שפיר א"ה אפי' דינר בשלמא אי נימא דטעמא דמתניתין משום דבטל הוא לגבי תינוק א"ש דדינר לא מבטל ליה אבל לדידך דאפילו אבן נמי לא בטיל ואפ"ה מותר א"כ אפילו דינר נמי אלא דלפ"ז אמאי לא ניחא ליה לחלק נמי בין כיס לאבן ורבא נמי מודה דאפילו דבר שאין צריך לו בטל אבל כיס דחשיב הוא לא מבטל כי היכא דניחא ליה בדינר ועוד דמהא דתינוק מת פטור אף על הכיס לפירש"י ז"ל מוכח דאפילו אם אין צריך לכיס כיון דמבטל ליה פטור ולזה רמז הכ"מ דמשמע הכי בפרק נוטל וכ"נ מהא דתני' לעיל פ' המצניע המוציא אוכלין בכלי פטור על הכלי ואם הי' כלי צריך לו לדבר אחר חייב גם על הכלי ואמאי לא קאמר רבותא טפי דאפי' אין צריך לכלי אלא דאינה נצרך גם לדבר המטלטל בהם חייב אלא ש"מ דכל שלא צריך לכלי לאיזה צורך אחר הרי הוא טפילה לעיקר ולא חשיבא הוצאה אחריתי ונראה דהירושלמי נמי לא פליג בזה והא בהא תלי' דכיון דאין דבר המיטלטל נצרך לכלי מסתמא מה שהוציא הכלי הוא לאיזה צורך אחר. ויש עוד לחלק בין מטה לכיס דהמטה היא לצורך ההוצאה דבזה הוא מוציא החי ע"כ הוי טפילה אבל הכיס לתינוק לאו צורך הוצאה הוא שפיר חשיבא הוצאה אחריתי אבל מלשון הש"ס נראה דעיקר תלי' בחשיבות דכל שהיא מבטל ליה פטור עליו. והנה התוס' ז"ל כתבו בתינוק מת הוי הכיס מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דאין צריך לכיס ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין ופי' מהרש"א ז"ל דלצורך התינוק הוי מלאכה שאצ"ל לצרכו הוי שלא כדרך המוציאין וצ"ע אם זה חשיב שלא כדרך המוציאין א"כ אפילו בתינוק חי ליפטר וכי משום דהוא צורך לתינוק הוי דרך הוצאה אלא וודאי זה חשיב דרך הוצאה. ע"כ נראה כוונת התוס' ז"ל דלהכי הוי שלא כדרך המוציאין כיון דעיקר המלאכה אצ"ל ואין ל' התוס' ז"ל ברור אצלי כעת. שוב ראיתי ברשב"א ז"ל שפי' טעמא דרבא דלאו משום חשיבות היא אלא דכל מידי דלאו לצורך כ"כ לא מבטל ליה ע"ש. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מה' שבת למדתי דהא דא"ר ינאי בתינוק שיש לו געגועים לאו משום שמא יחלה כמו שפירש"י ז"ל אלא משום דיש לו געגועים עליו עיקר צרכו הוא לטלטל התינוק ולזה מותר לטלטל גם האבן דזה חשיב טלטול מן הצד כיון דאין כוונתו לטלטל האבן וז"ל ז"ל שני דברים א' אסור וא' מותר והם סמוכים זה לזה או זה על גבי זה או זה בזה מותר לטלטלו אם הוא צריך לדבר המותר כו' כיצד פגה שטמנה בתבן כו' ובש"ס קרי לה טלטול מן הצד אלא ש"מ דהכל אחד. וכללא דמילתא כל היכא דאפשר לשנות בטלטול האיסור כמו לנער את החבית צריך לנער ואל יטלטל בידים ואם א"א לנער כמו בין החבית מותר לטלטל בידים החבית עם האבן כיון דעיקר צרכו לחבית שהוא היתר חשיב כטלטול מן הצד ולהכי בעינן הכא שיש לו געגועים דאל"ה לא יטלטל התינוק והטלטול הוא צורך ועי' ברשב"א ז"ל בזה גבי כלכלה והאבן ומאי דפריך הש"ס ותיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ודו"ק ועיין בתוספ' לעיל דף קכ"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |