קרן אורה/סוטה/לב/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות שאנץ מהרש"ל באר שבע חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
גמ' דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ורש"י ז"ל גרס ואמר הכהן אל האשה בלשון שהיא שומעת דאל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון ולפי גירסא זו לא איתרבי אלא אם אינה מבינה בלה"ק צריך שיאמר לה בלשון שהיא שומעת ומבינה אבל אם היא מבינה בלה"ק מנ"ל דבכל לשון ג"כ מותר אבל לגירסת הש"ס וכן הוא גירסת הרמב"ם ז"ל בכל לשון שהוא אומר אתי לרבות דבכל לשון מותר ולא ילפינן בק"ו מחליצה דבלה"ק וזה שתהא מכרת בלשון ממילא ידענא דכתיב ואמרה האשה אמן אמן אלמא דצריכה שתבין האלה והשבועה אלא דה"א דצריך שיאמר לה בלה"ק ואח"כ יפרש לה מה שהוא אומר להכי מרבי בכל לשון שהוא אומר דאין צריך לה"ק כלל אבל בירושלמי ובספרי משמע כפירוש רש"י ז"ל דר' יאשיה דריש התם ואמר כו' בכל לשון שהיא שומעת אמר לו ר' יונתן אינו צריך הרי הוא אומר ואמרה האשה אמן אמן שמע מינה דצריכה שתהא שומעת אלא ואמר הכהן לאשה איצטריך שלא יאמר לה ע"י תורגמן וי"ל לפי מש"כ לעיל לפי גירסת הירושלמי אלו נאמרים בלשונם דאתי לאשמעינן שנאמרים דוקא בלשון שמבינים לזה שפיר קאמר ר' יונתן דלא צריך קרא ומואמרה האשה כו' שמעינן אבל לפי נוסחת תלמודין אלו נאמרים בכל לשון אתי לאשמועינן דלא בעינן דוקא לה"ק שפיר איצטריך קרא גבי סוטה להכשיר כל לשון אפילו מבינה בלה"ק ג"כ. ועיין בתוי"ט ז"ל שכתב דבספרי יליף מ"ד דבלשון הקודש מואמרה האשה כו' וכן העתיק הפ"מ וט"ס הוא אלא יליף מזה בספרי דאפילו בכל לשון ע"ש בספרי ובירושלמי:
תוס' ד"ה ורבי שלא יקראנה למפרע כו' האריכו להקשות כאן למ"ד ק"ש דרבנן מכל הני דוכתי דמשמע בכולהו דק"ש דאורייתא וכבר נתארכו הדברים בזה בדברי הראשונים ז"ל וגם אני הארכתי בזה בחידושי ברכות ע"ש:
תוס' בד"ה ורבנן סברי כו' ותמהו אמאי לא משני הש"ס הכא נמי דתרתי שמע מינה כמו בברכות והיה נראה לישב קצת ע"פ הנ"ל בחילוק נוסחא דמתניתין אי גרסינן אלו נאמרים בכל לשון או בלשונם דלנוסחא בלשונם אשמע לן מתניתין דצריך שיאמר בלשון שהוא מבין ודריש שמע לשון הבנה ולפ"ז ליכא למימר תרתי ש"מ דס"ל דאין צריך להשמיע לאזנו דשמע דקרא הוא לשון הבנה ולא שמיעה ממש והכי ס"ל לסוגיא דשמעתין אבל סוגיא דברכות ס"ל כהך נוסחא דאלו נאמרים בכל לשון ולאשמעינן דבכל לשון שרי אע"ג דיודע בלה"ק ג"כ ולפ"ז דריש שמע כמשמעו שמיעה ממש ויליף משמע שיכול להשמיע בכל לשון וא"כ ממילא ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזנו וגם בזה כתבתי שם סברת הראשונים ז"ל. דהא דאמר תרתי ש"מ הוא דאי נימא דאין צריך להשמיע הוא הדין דבהרהור יוצא וכדמשמע התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ומה שיש לדקדק על סברא זו ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |