קרן אורה/סוטה/יד/ב

קרן אורה סוטה יד ב

פרק שני

דף י"ד ע"ב

תוס' בד"ה אי משום מגילה כו' והקשו ז"ל היכי אמרי' הכא דלאחר שתיה מייגעין אותה שתודה ולא תבדק הא אמרי' לעיל דלאחר מחיקה מאיימין עליה שתשתה ותירץ דר"א לא ס"ל איום שתשתה אפי' אחר מחיקה. ובתוי"ט ז"ל כתב קושית התוס' ז"ל מהא דתנן לקמן דאם אמרה איני שותה מערערין אותה בע"כ ומהא ודאי לא תיקשי דאם אמרה איני שותה ולא הודית ודאי כופין אותה לשתות לכ"ע ומ"מ לר"א מייגעין אותה כדי שתודה ומשום חסה אבל מהא דמאיימין עליה שתשתה ומדברין על לבה להשקותה קשיא להו למה מחזרין להשקותה אולי מאימת השתיה תודה ועי' תוי"ט ז"ל שכ' דגם מזה לא תיקשי כ"כ וכן נראה וכבר כתבתי לעיל דלדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דהתחלת המנחה הוא אחר המחיקה לא א"ש שמעתין ומאי קאמר דלמא כי היכי דלא תמחק המגילה הא לכ"ע כבר נמחקה המגילה אפי' לדידן דקי"ל מקריב ואח"כ משקה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועי' במל"מ ז"ל שכתב לעיל בס' קרבן חגיגה ואיננו בידי לעיין בו:

והתוס' ז"ל מסקי עוד דמ"ד מאיימין שתשתה ע"כ ס"ל דמקריב ואח"כ משקה דאל"כ אלא משקה ואח"כ מקריב למה נותן המנחה ע"י לאחר השקאה כיון דכבר נמחקה המגילה ואין צריך ליגעה עוד אבל לדברי הרמב"ם ז"ל א"ש דעיקר נתינת המנחה אחר המחיקה ולכ"ע איצטריך למימר טעמא משום חסה ובאמת דברי התו' ז"ל קשה קצת לעשות פלוגתא באיום אחר שתיה ולא משמע הכי לעיל דף ז' דפריך בפשיטות מאיום שתשתה משמע דליכא מאן דפליג בהא:

גמ' ונותנה בכ"ש ומקדשה כו' ש"מ כ"ש אין מקדשין אלא מדעת כו' משמע דבעי למימר דבעינן שיהא דעתו לקדשה דוקא ויש לדקדק דהא בריש זבחים מסקינן דלא בעינן מחשבה לשמה דוקא ומסתמא נמי כשר בכל העבודות בשחיטה וקבלה ואינך וה"נ גבי מנחה קידוש הקומץ בכלי דהוא כמו קבלת הדם בזבחים דכשר אפי' בסתם אלמא דלא בעינן מחשבה לקדש דוקא ויותר מזה אמרו דאפי' שחט וקיבל לשם חולין דכשר כדאיתא בריש זבחים והרי לא חשיב לקדשה בשעת קבלה כיון דמקבל לשם חולין ועוד דלמה לי קרא לשוחט משום חולין דפסול משום דהוי כמתעסק הא בלא"ה פסול משום דלא קידש הדם בסכין כיון דסבור היה שזה חולין ובמנחות בכמה דוכתי ובסוכה איתא להא מילתא דאין מקדשין אלא מדעת אבל מיירי התם בפסולין או שלא בזמנו אבל בהכשרו היה נראה דלא בעינן שיכוין לקדש והתוס' ז"ל בסוכה דף נ' וכן במנחות דף ז' כתבו לחלק כן כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר' יוחנן דשם דף ז' אמר דאין מקדשין אלא מדעת ושם דף ע"ח איתא דלר"י נמי מקדשין אפי' שלא לדעת ע"ש גבי תודה ששחטה על פ' חלות אלא דהתם איכא אמוראי דאמרי דס"ל לר' יוחנן דאין מקדשין אלא מדעת (איי"ג דראוי לקדש לדעת):

ועי"ל דהכא בתחלת קידוש המנחה בעינן דעת כיון דמתחלה לא היה עליה אלא קדושת דמים כי נתנה בכלי שלא מדעת יש לומר דלא נחית עליה קדושת הגוף אבל בקידוש הקומץ בכלי דכבר קדשה קדושת הגוף וכן בקדושת סכין את הדם וקדושת כלי בשעת קבלה מסתברא דאפי' שלא מדעת שפיר קדשי ומהא דתודה ששחטה על פ' חלות דאיכא מ"ד דאין קדוש אלא מדעת יש לומר כיון דלאו גופא דזיבחא הם לא קדשי אלא מדעת וגם לא מצינו דבר זה שיכוין לקדש הדם בשעת שחיטה בסכין ובכלי בשעת קבלה כמו הכא במנחה בשעת קידוש המנחה וקידוש הקומץ וצ"ע יותר ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' פסה"מ ובמל"מ ז"ל שם וט"ס יש בדבריו שם:

גמ' ומקדשו לכ"ש כו' למה לי הא קדשה חדא זימנא מידי דהוי אדם כו' יש לדקדק מאי פריך אי פריך למה לי קידוש כלי כלל לקומץ יקטיר אותו בידו מכלי ראשון או פריך למה לי לקדשו שנית הא כבר נתקדש ונהי דלא בעינן דעת לקדשו מ"מ הכלי מקדשו שלא מדעתו ולמה לי האי קידוש כלל. ומהא דמשני מידי דהוי אדם כו' משמע דפריך למה לי כלי שני כלל דאי קדושה שניה למה לי פריך א"כ מאי משני מידי דהוי אדם הא בדם גופא מנ"ל דבעינן קדושה שניה אלא כוליה חד מילתא היא אם צריכה כלי שרת ממילא דקדישי ועיין פי"ג מהל' מעה"ק שכ' הלח"מ ז"ל שם הלכה י"ב דרבא דמיבעי ליה במנחות דף ז' בקידוש קומץ אי ילפינן מדם לא שמיע ליה הך ברייתא:

ולפי הנ"ל אין זה נראה דהך מילתא דבעינן קידוש קומץ בכלי שרת תנן לה נמי במשנה מנחות ושפיר שמיע ליה לרבא דלהא מילתא ילפינן מדם דקומץ צריך קידוש כלי כמו הדם בקבלתו ולא מיבעי ליה אלא לענין קידוש ע"ג קרקע דילמא ילפינן לה ממנחה דמקדשין וקומצין מכלי שע"ג קרקע וזה פשוט ועי' מנחות דף כ"ו דפליגי ר"א ור"ש וס"ל דקומץ אין צריך קידוש כלי כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף