אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/לז

יום רביעי ח' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף לז

הגעלת כלים במלחמת מדין וסיחון ועוג

דעת הרמב"ם בהיתר אכילת מאכלות אסורות ביוצאים למלחמה

בפרשת ואתחנן (דברים ו י-יא) נאמר: "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת".

ובגמרא במסכת חולין (יז.) מבואר שבשבע שנים שכבשו ישראל את הארץ "דבר טמא אישתיר להו", ומקור ההיתר לאכול דבר טמא הוא מפסוק זה, "דכתיב, 'ובתים מלאים כל טוב' [- וסיפה דקרא 'ואכלת ושבעת'] ואמר רב ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי [- חזירים יבשים. רש"י], ע"כ.

וכתב הרמב"ם (מלכים פ"ח ה"א): חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהם, מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו, 'ובתים מלאים כל טוב' – ערפי חזירים וכיוצא בהם, עכ"ל הרמב"ם.

ומדברי הרמב"ם למדנו שלשה עניינים בהיתר אכילת מאכלות אסורות ביוצאים למלחמה: א' היתר זה אינו דוקא במלחמת מצוה של כיבוש ארץ שבעת עממין, אלא בכל פעם שיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום, ואפילו היתה זו מלחמת רשות. וכך דייק המשנה למלך מסתימת לשון הרמב"ם, וכ"ד החינוך להדיא. ב' ההיתר הוא רק באופן שלא מצא דבר היתר לאכול מלבד מאכלות אסורות אלו. ג' ההיתר הוא גם בשתיית יין נסך.

דעת הרמב"ן שההיתר היתר גמור אך רק בכיבוש הארץ ואין יין נסך בכלל

כנגד דעתו של הרמב"ם, ניצב הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים ו י), והוא חולק על שלשת חידושיו של הרמב"ם. תחילה כותב הרמב"ן: והנה הותרו להן כל האיסורין, זולתי איסור עבודה זרה, כמו שיבואר עוד 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן 'מזבחותיהם תתצו' וגו' – לאבד ע"ז ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ מותר, ע"כ. ובדבריו אלו כבר חלק על מה שכתב הרמב"ם שאף איסור יין נסך בכלל, שהרי איסור יין נסך הוא מלתא דעבודה זרה, שלדעת הרמב"ן לא הותרה.

ועוד כתב הרמב"ן: והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם, ויש אומרים בשבע שכבשו, ע"כ. וכאן חלק על מה שנראה בדעת הרמב"ם שהוא דין כללי בכל מלחמות ישראל, ואילו לדברי הרמב"ן הוא דין דוקא בכיבוש ארץ ישראל. והרמב"ן אף מביא את דברי הרמב"ם וחולק עליו להדיא בג' עניינים אלו: ואין זה נכון, שלא בשביל פיקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה. אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות... התיר להם שלל אויביהם. היינו בנקודה השניה הנזכרת לעיל שההיתר הוא רק כשלא מצא דבר היתר, ואילו לדעת הרמב"ן הוא היתר כללי ולא מצד פיקוח נפש או רעבון. והוסיף: ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו... וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי עבודה זרה, היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה – הכל אסור.

ביאור הרמב"ן מדוע לא הזהירה תורה על גיעולי נכרים במלחמת סיחון ועוג

ובפרשת מטות אחר מלחמת מדין ציווה ה' את משה, ונמסר הציווי לאנשי הצבא ביד אלעזר הכהן (במדבר לא כג): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים".

והקשה הרמב"ן על אתר מדוע הזהירם זאת רק במלחמת מדין, והלא כבר נלחמו בסיחון ובעוג ולקחו מהם שללם כמו שנאמר (דברים ב לה) "רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו", והיה לו להורותם כיצד ינהגו בכליהם. ויישב הרמב"ן, וזה לשונו: והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת", ואמרו רבותינו ז"ל, קדלי דחזירי אשתרי להו. אבל מדין, לא היה שלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, ולכן נהג האיסור בכליהם, ע"כ. דהיינו שאף שדעת הרמב"ן שהיתר זה נהג רק בכיבוש הארץ, מכל מקום גם ארץ סיחון ועוג בכלל, כיון שהם מלכי האמורי וארצם מנחלת ישראל ולכן הותר שללם אפילו האיסורים ולא הוצרכו להגעיל את כליהם.

ואמנם יישובו עולה יפה רק לדעתו, שהיתר מאכלות אסורות במלחמה הוא היתר כללי ולא רק משום פיקוח נפש ורעבון, אך לדעת הרמב"ם שאין היתר זה אלא בעת רעבון ופיקוח נפש, עדיין יקשה מדוע לא הזהיר את ישראל להגעיל את הכלים שלקחו כשלל המלחמה במלחמת סיחון ועוג. ובלאו הכי אין יישובו עולה בקנה אחד עם דעת הרמב"ם, שהרי לדעת הרמב"ם היתר זה אינו רק בכיבוש ארץ ישראל אלא בכל מלחמה ואפילו במלחמת הרשות, ואם כן אף במלחמת מדין היה דינם כן, ואם כן מדוע הוצרכו להגעיל כליהם, אלא על כרחך יבאר הרמב"ם לפי דרכו שהיתר זה הוא רק בעת פיקוח נפש ושעת רעבון, ואין בטעם זה די לפטור הכלים מהגעלה. אך עכ"פ לדעת הרמב"ם אין מקום לחלק בין 'מלחמת מדין' ל'מלחמת סיחון ועוג'.

דחיית מקור דין 'טעם כעיקר' מה'חידוש' שבגיעולי נכרים

והנה בגמרא בנזיר (לו:) מובאת מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בדרשת הפסוק האמור בנזיר 'משרת ענבים', שלדעת רבי עקיבא לומדים מפסוק זה שנזיר ששרה פתו ביין ואכל ממנה שיעור כזית, חייב, אף שהכזית כוללת בתוכה גם פת בעלמא שאינה אסורה לנזיר – שכן 'היתר מצטרף לאיסור'. לעומתו, סוברים חכמים כי הפסוק 'משרת ענבים' לא בא ללמדנו דין זה אלא ללמדנו שאם שרה ענבים במים, ויש בהם מעתה טעם יין, הרי נזיר השותם מתחייב עליהם – שכן 'טעם כעיקר'.

ומבררת הגמרא לדעת רבי עקיבא הלומד דין 'היתר מצטרף לאיסור' מפסוק זה, מנין נדע את דין 'טעם כעיקר'. ומסיקה הגמרא (לז:) שלומד זאת מגיעולי עובדי כוכבים. כלומר, ממה שהורתה התורה לישראל אחר מלחמת מדין, להגעיל את כליהם של המדיינים, וזאת משום הטעם הבלוע בהם – ואם כן מוכח ש'טעם כעיקר'. וחכמים סוברים שאין ללמוד דין זה מכלי מדין, שכן שם חידוש חידשה התורה שאף שהטעם הבלוע הוא 'נותן טעם לפגם' אף על פי כן הוצרכו להגעילם, ואין ללמוד מחידוש זה לכל דיני התורה שבהם 'נותן טעם לפגם' מותר. ואילו רבי עקיבא סובר שאכן לא נאסרו במלחמת מדין אלא קדרה בת יומא, שהטעם שבה אינו 'נותן טעם לפגם'. ואילו חכמים סוברים שאף קדרה בת יומא, הטעם שבה נפגם במשהו, ואם כן איסורה הוא בגדר 'חידוש' ואין ללמוד ממנו לכל התורה. ולכן צריך את הפסוק 'משרת ענבים' ללמד את עיקר הדין ש'טעם כעיקר' ולא את הדין המחודש יותר ש'היתר מצטרף לאיסור'.

מחלוקת המפרשים בביאור ה'חידוש' שבדין גיעולי נכרים

והנה בביאור ה'חידוש' שנתחדש בדין גיעולי עובדי כוכבים במלחמת מדין, רצה החתם סופר (חולין צח:) לבאר בפשיטות שהיתה זו הוראת שעה להגעיל את הכלים אף שהטעם הבלוע בהם נותן טעם לפגם.

אלא שלפי זה תמה החתם סופר על דברי הרמב"ן, מה הוקשה לרמב"ן למה לא הוזהרו ישראל על גיעולי נכרים במלחמת סיחון ועוג, הלא דעת הרמב"ן שטעם כעיקר לאו דאורייתא, ואם כן כל דין 'גיעולי נכרים' במלחמת מדין אינו אלא "חידוש והוראת שעה", וכיון שאף במלחמת מדין לא היתה זו אלא הוראת שעה בלבד, מה שייך להקשות מדוע לא אסרה תורה כן גם במלחמת סיחון ועוג, הלא אין לך בו אלא חידושו, ואף במקום שנתחדש אינו אלא גזירת הכתוב והוראת שעה.

חילוק הרא"ה בשם הרמב"ן בין בליעה באוכלים לבליעה דרך כלי

וכותב החתם סופר כי "מצאתי את שאהבה נפשי" בדברי הרא"ה בבדק הבית (ש"א ל) שם כתב בשם הרמב"ן, שאף שטעם כעיקר לאו דאורייתא ואילו נפלה חתיכת נבילה לתוך קדירת ישראל, הרי מן התורה זורק הנבילה והקדירה מותרת, מכל מקום טעם גיעול בקדרת נכרי החמירה בו תורה. וכמו שהחמיר לטבול כלים חדשים, כך גם החמירה להכשיר כלים הבלועים מגיעולים.

וכתב החתם סופר שלפי חילוקו זה של הרמב"ן, שחילק בין בליעה בעלמא מאוכל לאוכל ובין בליעה בכלי, הרי דין זה אינו רק בכלי מדין אלא דין כללי הוא בכל הכלים, ואף בזמן הזה נאמר כן שאף שטעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום אם התבשל בכלי נכרי הרי הוא דאורייתא. ומסיים החתם סופר, שלפי זה אם ישפך התבשיל ולא נדע אם היה בו ביטול בשישים, ייאסר מספק כיון שבכלי היא ספק דאורייתא, והוא דבר חדש וצ"ע לדינא.

ולפי זה מה שאמרה הגמרא ש'חידוש הוא' היינו שאינו דין כללי בבליעת אוכלים, בתערובת איסור והיתר, אלא דין פרטי ב'כלים' דוקא. ומעתה כיון שכן סובר הרמב"ן בביאור ה'חידוש', מבואר היטב מדוע הקשה הרמב"ן למה לא הוזהרו ישראל על גיעולי נכרים גם במלחמת סיחון ועוג.

ורע"א בדרוש וחידוש (חולין, דרוש ח אות ג) הקשה לדעת הרמב"ם שטעם כעיקר לאו דאורייתא, אם כן על כרחך צריך לומר ש'גיעולי עכו"ם' חידוש הוא. ואם כן היה עלינו לומר שהיא הוראת שעה למדין דוקא. ותמה על מה שכתב הרמב"ם עצמו (מאכלות אסורות פי"ז ה"א) שאף לדורות מן התורה צריך להגעיל קדירה בת יומה, כיון שהטעם שבה אסור. והוא תמוה מאי שנא כל טעם כעיקר הנפלט מגוף האיסור שאינו אסור מדאורייתא, ובין פליטת טעם מכלי שחידש הרמב"ם שהוא אסור.

וכתבו האחרונים שלפי דברי הרא"ה בבדק הבית בשם הרמב"ן יבואר החילוק, כי מה שהצריכה התורה הגעלה בגיעולי נכרים, היא בדומה למה שהצריכה טבילה בכלי עכו"ם, וכשם שהצריכה לטבול כליו משום טומאת עכו"ם, כך הצריכה גם להגעיל בליעת איסור שבכלי גוי.

חשש שבישל הנכרי חלב או בשר ובבישול הישראל נאסר בבשר בחלב

עוד הקשו על עיקר דברי הרמב"ן (ספר וידבר משה, תקון משה, סוגיית מריקה ושטיפה, אות ה), מה בכך שמלחמת סיחון ועוג ממלחמת ז' עממין היא והותר להם אפילו קדלי דחזירי, הלא עדיין יש לחוש שמא העכו"ם בישל בו בשר, והישראלי בישל בו חלב או להיפך, ועל זה לא שייך יישוב הרמב"ן מכח ההיתר לאכול איסורים, שכן כאן היה היתר גמור, ולא נעשה האיסור אלא ביד ישראל ובודאי שלא הותר דבר זה במלחמה.

אמנם לפי מה שנתבאר יש ליישב הקושיא באופן נפלא, כי נתבאר בדברי הרא"ה בשם הרמב"ן שעיקר החידוש שנתחדש במלחמת מדין היה שכשם שאסרה התורה כלי של עכו"ם וחייבתו בטבילה, כך גם אסרה התורה כלי של נכרי שבלוע בו איסור - ואם כן לא נתחדש במלחמת מדין ש'טעם כעיקר' אלא רק שכלי של גוי שבלוע בו איסור אסור בלא הגעלה. ומעתה אין מקום לחשוש שמא העכו"ם בישל בו רק בשר, והישראל הוא שיבשל בו חלב - כי באופן זה אין כל מקום לאסור את הכלי מחמת 'בליעת איסור' אלא רק מחמת 'טעם כעיקר', והלא כבר נתבאר שדין זה לא מצאנו בשום מקום, גם לא במלחמת מדין, ולא על זה הקשה הרמב"ן מדוע במלחמת סיחון לא הוצרכו להגעלה.

וכיון שכל מה שמצאנו במלחמת מדין היה איסור ב'בליעת איסור', על כן הקשה הרמב"ן שעכ"פ תאסור התורה גם במלחמת סיחון ועוג כלי שיש בו 'בליעת איסור', ועל כך השיב הרמב"ן שכל שיש בו בליעת איסור הרי הותר האיסור כפי שהותרו קדלי דחזירי.