קרן אורה/נזיר/כט/ב

קרן אורה נזיר כט ב

דף כ"ט ע"ב

גמ' מאי ב' איסורין לאו נבילה וחולין בעזרה. מתקיף לה רב אחא כו' ודלמא משום דמתחזי כתרין איסורין מדרבנן. והקשו התוס' ז"ל אי ההקש דרשא גמורה ומה"ת מחוייבת להביא חטאת א"כ איזה תשובה היא זו על ההיקש מאיסור דרבנן וכתבו דבאמת מה"ת נאכל אלא דרבנן החמירו שלא לאכול משמע דלמ"ד יש שחיטה לעוף וחב"ע מה"ת א"ש דאינו נאכל מה"ת דלענין זה לא הוקש כיון דאיכא תרי איסורי ויש לדקדק לרב אחא דבעי למימר דהני איסורי מדרבנן הוא א"כ למה לי הקישא כלל הא בלא"ה ידעינן דיכול להביא מספק כיון דלית בזה שום איסור מה"ת ואי ילפינן מהיקש דמחויבת להביא חטאת מספק ז"א דהא באמת ליכא חיובא עליה אלא מביאה להכשיר בקדשים ועל ה' ספק לידות אינה מביאה אלא על אחת כדאיתא בסוף פרק קמא דכריתות דלטבילות מדמינן לה ולהכשיר בקדשים ממילא ידעינן דמביאה כיון דליכא בזה איסור תורה:

ועוד קשה לי לר"ל דאמר דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ למה חייבה התורה על ספק חלב אשם תלוי ואמאי לא יביא חטאת מספק דאי חלב אכל שפיר מכפר ליה ואי שומן אכל חולין הוא ומותר לשחוט בעזרה מה"ת ולמ"ד דחטאת אינו מכפר בלא ידיעה ודאית א"ש אבל למ"ד בכריתות דשנים מביאים חטאת אחת בשותפות א"כ אפילו יחיד יביא חטאת על הספק ואם חלב אכל יהיה חטאת ואם לאו יהיה חולין וכן יקשה מספק מעילה דס"ל לרבנן דאינו מביא אשם תלוי וילפי מגז"ש דמצות מצות כדאיתא בסוף כריתות ואמאי לא יביא אשם ויתנה אם מעל הרי הוא אשם ואם לאו הרי הוא חולין דאשם לכ"ע לא בעי ידיעה בתחלה אלא דלא על ר"ל לחודיה הוא דאיכא לאקשויי הכי אלא לר' יהודה דס"ל ג"כ חולין בעזרה לאו דאורייתא ג"כ קשה כו' מהא דחייביה רחמנא באשם תלוי ולא מייתי חטאת על תנאי דחולין אלא די"ל דר' יהודה ס"ל דחטאת בעי ידיעה בתחלה:

והיה נראה דלמאי דבעינן למימר דר"י בר"י ס"ל דליכא אלא איסורא דרבנן באמת הך הקישא אסמכתא בעלמא הוא ובלא"ה יכולה להביא חטאת העוף מספק להכשירה בקדשים ולהתנות בחולין אבל אי ס"ל לר"י בר"י דהכל אסור מה"ת ודאי נראה דדרשה גמורה היא וכמו שכתבו התוס' דאל"ה הא איכא איסור חולין בעזרה דמליקה הוי כשחיטה אבל כבר כתבתי לעיל דלמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת ליכא במליקה משום חולין בעזרה דהוי כנוחר ומעקר וא"כ לדידן נמי תיקשי למה לי הקישא לזה הא מסברא בעלמא ג"כ מביאה חטאת העוף ע"ת בחולין ואין כאן שום איסור וכן מוכח מדברי הש"ס בכריתות דף כ"ו ע"ב בהא דאמרינן התם אם נודע לה משנמלקה דלא ילדה בדין הוא דמותר בהנאה ותקבר מדרבנן אלמא דלית בה משום חולין בעזרה דאל"ה אסורה בהנאה משום חולין בעזרה וכ"כ רש"י ז"ל שם להדיא דמשום חולין בעזרה ליכא דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה וכוונתו כו' דמליקת חולין לאו שחיטה היא כלל אלא כנותר ומעקר ובדף ז' ע"ב שם במשנה נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא כמסתפק אי מקרא ילפינן דמביאה חטאת העוף ספק או מסברא בעלמא וכו' כיון דליכא במליקתה משום חולין בעזרה אלא דמה שכתב שם ומשום חולין על המזבח ליכא כיון דאין למזבח אלא דמה. לא חשיבא אכילה משמע דהקרבת אימורין איכא איסורא טפי להקריב חולין ע"ג המזבח ולא ידענא לחלק בין דם לאימורים ואי איכא איסור תורה בהעלאת חולין ע"ג המזבח בדם נמי איכא איסורא ואי לאו באימורים נמי ליכא איסור ומפני זה התוס' ז"ל לשיטתייהו דנראה מדבריהם ז"ל דאיכא איסור תורה בהעלאת חולין ע"ג המזבח וכש"כ לעיל דנותן הדם לשם מים ע"כ צ"ל דדרשא גמורה היא דאל"ה היכי מזה הדם ע"ג המזבח דליכא למימר דמעלה לשם מים דא"כ אינו מכשירה לאכול בקדשים אם לא דיתנה גם בהא אם יולדת היא יהיה הדם לשם הזייתה ואם לאו יהיה לשם מים:

אך כבר כתבתי דמדברי ר"י בר"י גופא משמע דאיכא הכא תרי איסורי חולין בעזרה ונבילה הרי מבואר דאע"ג דחולין היא איכא במליקתה משום חולין בעזרה ודלא כמבואר בדברי הירושלמי לעיל וכדמשמע נמי בשמעתין בכריתות שהבאתי לעיל דאין לומר דאיסור חולין בעזרה דר"י בר"י הוא משום הזאת הדם על המזבח והדם פסול הוא דשל נבילה הוא דהא איסור זה לא שייך לענין אכילה וכן יקשה כנ"ל על דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מח"כ שכתב שם הלכה ז' שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצא אותו חטאת חולין בעזרה ואסור בהנאה ואם חולין היא הא לא הוי חולין בעזרה ואינה אסורה בהנאה וכדמוכח משמעתא דכריתות הנ"ל ועיין בשער המלך ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה שעמד ע"ז ג"כ ונראה לומר בזה דר"י בר"י יליף נקבה מזכר דמביאה ג"כ על הספק ולענין אכילה פריך לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד היינו חולין בעזרה משמע דאשם תלוי ג"כ ספק הוא ובאמת נראה דאשם תלוי ודאי קרבן הוא ויש בו קדושה גמורה למעול בו כיון דחייביה רחמנא בהכי וע"כ צ"ל דהכי קאמר כיון דאי שומן אכל הרי הוא חולין גמורים הרי דהתירה לו התורה איסור אחד אע"ג דבאמת לא עביד איסורא בזה וה"נ ילפינן דמחויבת להביא חטאת העוף על ספק זיבה ובזה הותר לו ג"כ איסור אחד חולין בעזרה ואין זה בכלל נוחר ומעקר כיון דמצותו בהכי ומ"מ יש בו חשש חולין בעזרה דשמא לאו זבה היא אבל להתיר לה לאכילה איכא ב' איסורים איסור נבילה ג"כ אבל היכא דנודע לה באמת אחר מליקה דחולין הם היינו שנודע לה שלא ילדה או דלאו זבה היא ודאי הוי חולין גמורים ולא נאסרה בהנאה מחמת חולין בעזרה דודאי לאו שחיטה היא וכמו שכתב רש"י ז"ל בכריתות ועפ"ז יש לפרש גם דברי הרמב"ם ז"ל דמש"כ דנמצא אותו החטאת חולין בעזרה לאו היינו טעמא דנשרפת דהא חולין בעזרה בקבורה היא אלא מהאי טעמא הוא דאינה נאכלת וכן ר"י בר"י ס"ל דאיכא הכא תרי איסורי והא דנשרפת הוא משום דהוי פסולי המוקדשים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שגגות ולפ"ז בין אשם תלוי בין חטאת העוף הבא על הספק קדושתן ודאי היא אם לא יודע להם דשומן אכל או שלא ילדה כיון דמה"ת מחויבים להביאן ואי שימש זר או בטומאה בעבודתן לוקה ולאו קדושת ספק יש בהם:

אלא דמהא דפליגי ר"מ ורבנן בשוחט אשם תלוי בחוץ דר"מ מחייב ורבנן פטרי משמע דאין בו אלא קדושת ספק דאל"ה אמאי פטרי ליה רבנן מחטאת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהל' מעה"ק דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק ששחטן בחוץ פטור וכרבנן דכריתות וכבר כתבנו בזה במקום אחר ועיי"ש בדברי הראב"ד ז"ל שהביא דברי התוספתא לחלק בין אשם תלוי לחטאת העוף דעל חטאת העוף בחוץ חייב א"ת. ועל אשם תלוי בחוץ חייב חטאת ע"ש מש"כ בטעם הדבר ולא משמע הכי מדברי ר"י בר"י דיליף חטאת העוף הבא על הספק מאשם תלוי. ואי באשם תלוי הוי קדושה ודאית ובחטאת העוף אין בו אלא קדושת ספק היכי ילפינן מהדדי וכן משמע מהא דאמרי ליה רבנן לר"י חמץ מנותר דבשריפה אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהם בבל תותירו ואתה אומר בקבורה ואי נימא דאין בהן אלא קדושת ספק אין כאן פרכא כיון דספק חולין הם אינן בבל תותירו ולא בשריפה ועוד דר"י יליף מקרא דבקבורה הם כמו שכתב התוס' ז"ל שם מכי קודש הם ואי קדושת ספק הם איצטריך קרא לספיקא ועיין רש"י ז"ל בסוף תמורה דמשמע מדבריו ז"ל דלא אמר ר' יהודה יקבר אלא אם נודע לו שלא אכל חלב או שלא ילדה ולא משמע כן בפסחים אלא בכל פסול שנולד בהם ס"ל לר"י דיקבר:

אך מהא דממעט להו ר"י מקרא דכי קודש הם משמע דס"ל דאין קדושתן ודאי ומש"ה לא נאמר בהם מצות שריפה והיינו דממעט בהדייהו חולין בעזרה ג"כ דהני נמי מהאי טעמא אימעיטו דספק חולין הם ולא תיקשי קרא למה לי לספק דהא איצטריך קרא לחולין עצמן והתוס' ז"ל שם בפסחים דף כ"ב הקשו למה ליה קרא לר"י למעט חולין בעזרה כיון דס"ל לאו דאורייתא וי"ל דהספרא ס"ל לדרשא דר"מ בקדושין מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דלהך דרשא שמעינן שפיר איסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה ואיצטריך למעוטי משריפה דה"א דנילף ג"כ לשריפה ותלמודין שם בפסחים לא בעי למימר הכי דר"י לא מצריך יתורא דאותו לחולין בעזרה משום דיליף מדרשא דר"מ מה כלי כו' משום דההיא דרשא איפריכא בתלמודין כדאיתא בקדושין ד' נ"ח:

ותו איכא למידק בשמעתין למאי דיליף ר"י בר"י חטאת העוף מאשם תלוי והרי לא דמיין להדדי דאשם תלוי בעינן דוקא קביעת איסור וחטאת העוף באה אפילו בלא קביעת איסור כגון ספק נפל ספק ולד ועוד לפי מש"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שגגות דאין חטאת העוף באה מספק אלא דצריכה להכשירה בקדשים כמו זב ויולדת. אבל מטמא מקדש אינו מביא מספק והשתא היכי מצינן למימר דהתורה אמרה להביא חטאת העוף הא מה"ת בלא"ה מותרת בקדשים לדברי הרמב"ם ז"ל דספק דלא אקבע איסורא מה"ת לקולא ונהי דלא תיקשי היכי מייתי חטאת העוף על ספיקא דרבנן ומכניס עצמו בספק חולין בעזרה דלשיטתו בהאי ספיקא גופא ליכא איסור תורה דהוי ג"כ ספק דלא איקבע איסורא אבל למילף בהיקשא אי דרשא גמורה היא ליכא למימר בהא כיון דאינה צריכה להביא קרבן מה"ת ויש לומר בזה לשיטת הרמב"ם ז"ל דהיינו טעמא דמחמרינן באכילת חטאת העוף משום דספק מליקה אסור מה"ת דהאיכא חזקת נבילה אבל בחולין בעזרה אין כאן חזקה כ"כ דאי הוי חזקה בזה אמאי הוי מחייבי רבנן אשם תלוי על שחיטתו בחוץ כיון דאיכא חזקת חולין ולכ"ע ספק כי האי מותר מה"ת אלא ש"מ דלאו חזקה היא ובספק יולדת אפילו לדידן יש לומר דמה"ת שריא באכילת קדשים דהאיכא חזקת טהרה והדברים ארוכים בזה:

ומלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שגגות שכתב יראה לי דעל ספק טומאת מקדש אינו מביא קרבן מספק דלא נאמרה חטאת ספק אלא כדי להכשירה בקדשים מדבריו ז"ל נראה דהבאת חטאת התירו הוא משום דספק הוא ולא הקילו אלא כדי להכשירו בקדשים אבל לא בטומאת מקדש ולפ"ז הא דאמרינן לקמן דנזיר טמא מייתי חטאת העוף מספק היינו דוקא למ"ד דאינו מונה נזירות טהרה עד שיביא חטאתו אבל למ"ד דמונה מיד בשמיני וא"כ אמאי יביא חטאת העוף כלל כיון דלא מעכבא בנזירות טהרה אלא דיש לדקדק קצת מהא דתנן בכריתות האשה שיש עליה חמש לידות ספק מביאה על האחת ואין השאר עליה חובה משמע דאם תרצה להביא על כולן הרשות בידה ואמאי כיון דאינה צריכה להכשירה בקדשים ועי' בזה בתוס' חדשים בכריתות פ"א ופרק בתרא מש"כ בזה:

ודרך אגב יש לדקדק למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת אמאי פטר רחמנא עוף קדשים בחוץ במליקה כיון דאין שחיטה לעוף מה לי שחיטה מה לי מליקה וצ"ל מזה הדבר דריש לגז"ש ואו אשר ישחט למקוטרי חוץ כדאיתא בזבחים פרק השוחט והמעלה וי"ל בזה אליבא דר"ל דב"ש וב"ה דפליגי בתוספתא ובירושלמי אי מדיר את בנו בנזיר ב"ש ס"ל דאינו מדיר הוא משום דאזלי לטעמייהו דזה הדבר איצטריך למעט המולק וא"כ ע"כ יש שחיטה לעוף ואינו יכול להדיר את בנו אבל ב"ה דדרשי זה הדבר לגז"ש ס"ל דאין שחיטה לעוף ומש"ה מדיר בנו בנזיר אלא דר"מ הוא דאמר הכי בירושלמי דב"ש וב"ה פליגי בזה ור"מ הא ס"ל חולין בעזרה דאורייתא וא"כ מ"ט דב"ה דאמרי דמדיר את בנו בנזיר ודו"ק:

ע"ב גמרא עד מתי את מדיר בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות ר"י בר"י אומר עד שיגיע לעונת נדרים. ע"ש. ומכולהו אוקימתא דהש"ס משמע דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש מה"ת ודאי אינו יכול להדירו אלא עד עונת נדרים והרמב"ם ז"ל פסק דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואפ"ה נראה דפסק כרבי שכתב דיכול להדירו עד שיגדיל ויעשה איש וכן הלח"מ ז"ל עמד ע"ז בפ"ב מה"נ והנה להרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' נדרים שיטה אחרת בפי' עונת נדרים ותרי גווני איכא בזה בשנת י"ב צריך שידע לשם מי הוא מקדיש ובשנת י"ג ויום אחד נדרו נדר בכל גוונא אפילו אינו יודע לשם מי הקדיש ואפי' לא הביא ב' שערות וזה הוא עיקר עונת נדרים ונראה דמפרש הכי לישנא דמופלא הסמוך לאיש היינו שנת י"ד דסמוך הוא לאישות דיכול להביא ב' שערות בכל רגע אבל מופלא דשנת י"ב ויום אחד לא זהו עיקר עונת נדרים האמור בכל הש"ס ובעינן בזה יודע לשם מי הקדיש דוקא וא"כ היה אפשר לומר דהכא פליגי בעונת נדרים דשנת י"ב והיינו דמסקינן הכא דכ"ע ס"ל דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ואנן קי"ל דהוי מה"ת כר"י ור"ל בנדה ועיין בש"מ אלא דהכא מיירי במופלא דשנת י"ב ובהא לכ"ע דרבנן ור"י ור"ל במופלא דשנת י"ג מיירי והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל הכא עד שיגדיל ויעשה איש היינו שיהיה בן י"ג ולא הביא שערות דמופלא זה הוא מה"ת אלא דלא נראה לחלק בדין מופלא הסמוך לאיש ואי דרבנן תרווייהו דרבנן ואי מה"ת תרווייהו מה"ת כדמשמע פשטא דתלמודא בנדה פרק יוצא דופן ועוד דגם זה אינו נראה דפליגי הכא במופלא דשנת י"ב לחוד אלא משמע דבעיקר עונת נדרים פליגי היינו בשנת י"ג שלא הביא שערות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפירוש המשנה במתניתין דעונת נדרים דהכא היינו בשנת י"ג שלא הביא ב' שערות ע"כ נראה דודאי למאי דקיי"ל מופלא הסמוך לאיש מה"ת בין מופלא דשנת י"ב בין מופלא דשנת י"ג הוא מה"ת ומהאי טעמא יש לומר דיצא לו להרמב"ם ז"ל לחלק בינייהו דבמופלא דשנת י"ג לא בעינן שידע להפלות משום דאי נימא דבכה"ג ג"כ צריך שידע להפלות א"כ בשנת י"ב אמאי נדרו נדר מה"ת והעובר על נדרו לוקה דלמא לא יביא ב' שערות וא"כ אין שנה זו שנה שלפני גדלות ואין זה סמוך לאיש והתוס' ז"ל בנדה כתבו דסמכינן בזה אחזקה דרבא דהביאה סימנים וכבר כתבתי בזה בחידושי ביבמות דלא סמכינן בזה בכל דוכתי אלא לחומרא והיכי מלקינן אחזקה זו אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש דשנת י"ג הוא עונת נדרים בכל גווני אפילו אינו יודע להפלות ואתרבי נמי שנה שלפניה היכא דיודע להפלות ויש ליישב בזה קושית המל"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' נדרים דבפ' יוצא דופן משמע דכל שלא הביא ב' שערות נדריו נבדקין אי יודע להפלות. והוא ז"ל כתב דאחר שנת י"ג אין צריך בדיקה ולפי הנ"ל י"ל דסוגיא דיוצא דופן אזלא למ"ד מופלא הסמוך לאיש מדרבנן (אלא דהתם פריך לר' יוחנן דאמר תוך זמן כלאחר זמן ור"י ס"ל דמופלא הסמוך לאיש מה"ת כדאיתא התם בנדה) וא"כ הוי נדרים ככל המצות ומה"ת דוקא שיביא ב' שערות. מש"ה אין לחלק בין שנת י"ב לשנת י"ג ובתרווייהו בעינן שידע להפלות אבל למ"ד מופלא הסמוך לאיש מה"ת ע"כ צריך לחלק בינייהו וכו' ואחר שנת י"ג אפילו לא הביא ב' שערות נדרו נדר אפילו אינו יודע להפלות והא דפליגי הכא רבי ור"י בר"י בעונת נדרים היינו דוקא עונת נדרים של אחר שנת י"ג דאז נדרו נדר בכל גווני ומש"ה ס"ל לר"י בר"י דאין האב מדירו עוד אבל לפני שנת י"ג מודה נמי ר"י בר"י דיכול להדירו כיון דלאו בכל גווני נדרו נדר אלא אם יודע להפלות א"כ לא יצא עדיין מרשות האב והאב מדירו והרמב"ם ז"ל פסק כר"י בר"י דעד שיגדיל ויעשה איש יכול להדירו היינו עד אחר שנת י"ג אלא דלשון הרמב"ם ז"ל עד שיגדיל ויעשה איש דחוק לפ"ז וכ"כ בפי' המשנה דיכול להדירו עד שיביא ב' שערות. ובאמת קשיא לי לשיטתו ז"ל מ"ט דרבי דאמר עד שיביא ב' שערות ואי מדיר לבנו בעונת נדרים עביד הקפה ומקריב קרבנות ואמאי לא חיישינן שמא הביא שערות ונשרו וגדול הוא ולאו נזיר הוא דהא קיי"ל חיישינן שמא נשרו כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' גירושין וכן יש לדקדק מהא דאיבעי לן בתמורה אי מופלא הסמוך לאיש עושה תמורה אי לא ואמאי לא מחזקינן ליה בספק גדול ותמורתו קדושה מספק שמא גדול הוא:

והתוס' ז"ל בנדה כתבו דסמכינן אחזקה דרבא וכמו שכתבתי לעיל ולדידהו ודאי תיקשי מ"ט דרבי דאמר דיכול להדירו עד שיביא ב' שערות כיון דמה"ת בחזקת גדול הוא מחמת חזקה דרבא ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין:

והך פלוגתא דרבי ור"י בר פי' רש"י ותוס' ז"ל דפליגי אי יכול להדירו כשהגיע לעונת נדרים ובירושלמי משמע דפליגי עד מתי נמשך הדרת אביו אם הדירו מרחם או בקטנותו ורבי אומר דעד שיביא שתי שערות יכול להדירו היינו דחל הדרת אביו עד שיביא ב' שערות אבל משיביא ב' שערות בטלה נזירות אביו ור"י בר"י אומר דמשהגיע לעונת נדרים בטלה נזירות האב אבל לכתחלה להדירו הכל מודים דמשהגיע לעונת נדרים אינו מדירו עוד ע"ש דמבואר הכי להדיא ועיין מה שפירש הפ"מ ז"ל והוא דחוק וי"ל דהרמב"ם ז"ל נמי בהכי מפרש לה עד מתי יכול להדירו היינו דעד מתי תמשוך נזירות אביו ומש"ה כתב עד שיגדיל ויעשה איש דאע"ג דקיי"ל מופלא הסמוך לאיש מן התורה מ"מ לא מבטלי נזירות אביו שהדירו מקודם וכן משמע נמי מדברי התוס' ז"ל במתני' דבהא פליגי רבי ור"י בר"י אבל לקמן בשמעתין כתבו התוס' ז"ל דבהא כ"ע מודו דעונת נדרים אינה מבטלת נזירות אביו ושם יתבאר:

תוס' בד"ה ואב"א כ"ע כדי לחנכו. ע"ש שהקשו לרבי הא ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת ותי' דמייתי חטאת העוף ואינו נאכל ולפי הך סוגיא דלעיל דף י"ח ע"ב דרבי ס"ל דמתחיל ומונה מיד ואין הקרבנות מעכבות הנזירות טהרה א"א להביא חטאת העוף ספק כיון דאינו נצרך להכשירו וכמש"כ לעיל אלא די"ל דלרבי באמת לא תיקשי מאכילת כהן מליקה דבאמת אינו מביא קרבנות טומאה כלל כיון דאינו מעכבת נזירות טהרה:

גמרא מעשה בר' חנינא כו' והיה ר"ג בודקו לידע אם הביא סימנים רבי יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים כו'. ונראה מדברי התוס' ז"ל דהבדיקה היה לר"י אם יודע להפלות דאם אינו יודע להפלות עדיין קטן הוא וא"כ הא דאמר ר"י עד שיגיע לעונת נדרים אין הדבר תלוי בזמן אלא בהפלאה וא"כ אשכחנא גווני דמודה ר"י בר"י לרבי דיכול להדירו עד שיביא שתי שערות כגון אם אינו יודע להפלות וניתנו הדברים לשיעורין והיה נראה דבזמן הדבר תלוי כיון שהגיע לזמן שראוי לנדרים שוב אין האב מדירו ולא מיבעי למ"ד כדי לחנכו במצות לא תיקנו אלא כ"ז שאינו ראוי לנדרים כלל אלא אפי' למ"ד הלכה היא בנזיר ג"כ לא נאמרה הלכה כשהוא ראוי קצת לנדרים ולדברי הרמב"ם ז"ל ודאי הדבר תלוי בזמן היינו שנת י"ד דנדרו נדר בכל גוונא וכמש"כ בפי' המשניות אבל לישנא דלבודקו קשה לפ"ז דאיזה בדיקה צריך לזה כיון דהדבר תלוי בזמן ועוד דלפי מ"ש לעיל דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש דרבנן גם לשיטת הרמב"ם ז"ל בעינן אליביה שיודע להפלות אפי' בשנת י"ד אם לא הביא ב' שערות א"כ ליכא למימר לר"י בר"י דעונת נדרים היינו שנת י"ד דמ"ש שנת י"ד משנת י"ג כיון דבתרווייהו בעינן יודע להפלות:

וראיתי לאחי הגאון ז"ל בספרו שכתב לישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דפ' יוצא דופן שהבאתי לעיל דאליבא דמ"ד תוך זמן כלאחר זמן אין לחלק בין שנת י"ג לשנת י"ד כיון דבתרווייהו ראוי לסימנים אבל למ"ד תוך זמן כלאחר זמן שפיר יש לחלק ע"ש וא"כ ר"י בר"י דס"ל תוך זמן כלאחר זמן ואפילו מבן ט' ויום אחד הוי סימן א"כ אליביה צריך להפלות גם בשנת י"ד ותו ליכא לפרש אליביה עונת נדרים היינו שנת י"ד שלא הביא שערות והרי מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ נראה דמפרש הכא עונת נדרים היינו שנת י"ד וע"כ היינו כשיטתו דבשנת י"ד אין צריך להפלות דאל"ה גם שנת י"ג חשיב עונת נדרים אם יודע להפלות ובאמת דבריו בפי' המשנה דהכא קשה אהדדי עם דבריו שם בנדה פ' יוצא דופן דשם כתב בפיה"מ דהא דתנן בן י"ג ויום א' אע"פ שאין יודעין היינו דוקא אם הביא ב' שערות וכפשטא דשמעתין דיוצא דופן וא"כ אמאי כתב הכא דעונת נדרים היינו שנת י"ד דוקא ומש"כ אחי הגאון ז"ל אין הדבר מוכרח דגם מ"ד תוך זמן כלאחר זמן מודה הוא דלאחר י"ג הוא מוחזק להביא ב' שערות ושפיר יש לומר נהי דתוך זמן בעינן יודע להפלות לאחר זמן לא בעינן יודע להפלות תדע דהא לר"י בר"י מט' ואילך ראוי הוא לסימן ואפ"ה לא הוי עונת נדרים אלא סמוך לגדלות אע"ג דנראה דלא דמי תוך הזמן למ"ד כלאחר זמן להביא סימנים מט' ואילך לר"י בר"י דבהכי לא הוי סימן אלא בעודן בו בגדלות כדאיתא שם בנדה ותוך הזמן הוי סימן אפי' נשרו אח"כ למ"ד כלאחר זמן ועי' בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אישות מ"מ ודאי יש לחלק בין תוך זמן ובין לאחר זמן דלאחר זמן מוחזק הוא בסימנים משא"כ תוך זמן ובלא"ה אין לשון הש"ס משמע כדבריו שם ודו"ק:

תוס' בד"ה והביאו לפני ר"ג. ופי' בזה דהביאו באותו היום שהדירו ומלשון התוספתא בנדה משמע דהביאו בתוך הנזירות לבודקו דהכי איתא התם אם ברשות אבא אני הרי רשות אבא עלי ואם ברשות עצמי אני הריני נזיר מעכשיו משמע דהביאו באמצע הנזירות לבודקו אם נתבטל נזירותו שהדירו והשיב הבן אם ברשות עצמי יצאתי אהיה נזיר מעכשיו וכן צ"ל לפמש"כ משיטת הירושלמי דלהדירו לכתחלה לכ"ע משהגיע לעונת נדרים אינו יכול להדירו וא"כ מה שהיה בודקו אם הביא סימנים דוקא ע"כ היינו לבטל נזירות אביו וכן משמע לי מלשון הירושלמי בהך עובדא דגרס התם אם בשביל אבא הריני נזיר ואם ברשות עצמי הריני נזיר מכבר ולשון מכבר בשל עצמי אינו מובן דהא מעכשיו הוא נזיר ונראה דנ"ל אם בשביל אבא הריני נזיר מכבר ואם בשביל עצמי הריני נזיר מעכשיו וכדאיתא בתוספתא אלא דהתוס' ז"ל הוצרכו לזה מהא דלקמן בשמעתין וכמו שיתבאר:

שוב ראיתי בש"מ בשם הר"ר עזריאל ז"ל דפי' הכי שאביו הדירו כבר ורצה לבודקו אם נתבטל נזירות אביו והשיב דאהיה או בשביל אבא או בשביל עצמי היינו שאמר דכך גמר בדעתו בתחלה בשעת הדרת אביו שיהיה נזיר או בשביל אביו אי בשביל עצמו ונמצא נזיר ממ"נ מאותה שעה ויצא בנזירות אחת דאם היה קטן בשעת הדרה נזירות אביו עליו ואם היה גדול בשעת הדרה נזירותו עליו ואי אייתי בי מיצעי הש"ס פריך לה לקמן אלא דלקמן נראין דבריו ז"ל כסותרין זא"ז וכמו שיתבאר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף