אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/כט

יום שלישי ל' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף כט

חינוך בתו

סתירת דין אב שאינו מדיר בתו בנזיר ודין תענית שעות ביום כיפור

במשנה במסכת נזיר (כח:) תנן: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ובגמרא (כח:-כט.) מובאת מחלוקת אמוראים בדין 'מדיר את בנו' ובחילוק שבין איש לאשה לענין זה. דעת רבי יוחנן ש'הלכה היא בנזיר', דהיינו שכך נלמד בהלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ולא האשה. ואילו דעת רבי יוסי ברבי חנינא משמיה דריש לקיש, שדין מדיר את בנו בנזיר הוא 'כדי לחנכו במצות', ומה שאין דין זה באשה, לפי ש'איש חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את בנה'.

שוב מוסיפה הגמרא ודנה בדיוק העולה מתוך דברי המשנה, שכל דין 'מדיר את בנו בנזיר' הוא דין ב'בנו' דוקא ולא ב'בתו', ו"בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר, אמטו להכי בנו אין בתו לא' – דהיינו שכך נאמרה ההלכה שיכול להדיר בנזיר רק את בנו ולא את בתו. 'אלא לריש לקיש [- הסובר שעיקר הדין מדין 'חינוך'] אפילו בתו'. ומבארת הגמרא: 'קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה.

ובשולחן ערוך (או"ח סימן שמג ס"א) פסק: קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. וכתב המגן אברהם (סק"א) ומשמע בנזיר (כט.) דאין מחוייב לחנך בתו, ע"ש.

והתוספות (כח: ד"ה בנו) הקשו על הדין העולה מן הגמרא שאין האב חייך לחנך את בתו, מדין מפורש במשנה ביומא (פב.) לגבי תענית שעות ביום הכיפורים, שם שנינו: התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים, בשביל שיהיו רגילין במצוות. ובגמרא מבואר שיש חילוק בדין זה בין 'תינוק' ל'תינוקת'. הרי מבואר להדיא שהיו מחנכים אף את הבנות לתענית שעות ביום כיפור, וכמבואר במשנה בטעם הדין 'בשביל שיהיו רגילין במצוות'. ומפורש, לכאורה, שדין חינוך הוא גם באב לבתו ולא רק לבנו, הפך המבואר בסוגיא בנזיר.

חילוק התוספות ישנים והמג"א בדעת התוספות שדין כל המצוות כתענית שעות

וכתבו התוספות: וצריך לחלק בדבר. אמנם התוספות לא פירשו לנו מה החילוק אותו יש לחלק בין דין תענית שעות ביום כיפור ובין דין חינוך בנזיר, ומה יהיה דין כל שאר המצוות, האם יש לדמותם לתענית שעות או לנדר בנזיר. והמגן אברהם נראה שהרגיש בזה, ואחר הביאו קושיית התוספות, כתב: ואפשר דכל המצוות דמי ליום הכיפורים וצריך לחנכם, ע"כ. דהיינו שסברת התוספות לחלק בין יום כיפור לנזיר, תוכנה הוא שיש טעם מיוחד בנזיר שאינו מדיר את בתו משום חינוך, אבל באמת לשאר כל המצוות האב חייב אף בחינוך בתו.

וכך מפורש בדברי התוספות ישנים (יומא שם) שהקשו אף הם כקושיית התוספות בנזיר, ויישב: ויש לומר, דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות, אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכה. הרי שתפס עיקר שכל המצוות דומות בדין חינוך בת ליום כיפור, ורק נזיר הוא יוצא מן הכלל, וכדברי המגן אברהם. וקצת יש להעיר על דבריהם מלשון הגמרא 'קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה', שמשמע שהוא דין כללי בחינוך בתו, ולדבריהם הוא דין מיוחד בנזיר דוקא.

אמנם המדקדק יראה שמלשון הגמרא נראה דוקא להביא ראיה לדעת התו"י ולביאור המג"א בדעת התוספות בנזיר, שכן הגמרא כתבה תחילה שלדעת ריש לקיש איש חייב לחנך ולא אשה, והוסיפה שחיובו לחנך הוא רק לבנו ולא לבתו, והנה בדברה על חובת האיש ולא האשה, לשון הגמרא 'איש חייב לחנך בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה', ואילו לגבי חובת הבן או הבת, לשון הגמרא הוא 'קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה' – והשמיטה הגמרא תיבת 'במצוות', ולדבריהם הוא מדוקדק מאד, כי החילוק בין איש לאשה לגבי חיוב האב או האם לחנך הוא חילוק כללי בחינוך בכל המצוות, משא"כ החילוק בין איש לאשה לגבי החיוב לחנך את הבן או את הבן הוא חילוק פרטי בנזיר דוקא ולא 'במצוות' כולן.

מדוע לא מברכים 'ברוך שפטרני' בבת בת י"ב שנה ויום אחד

והנה כתב הרמ"א (או"ח סימן רכה ס"ב): יש אומרים, מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה. וטוב לברך בלא שם ומלכות. והפרי מגדים (א"א סק"ה) הקשה למה לא יברך בנקבה בת י"ב שנים וב' שערות 'ברוך שפטרני'. וכתב לתלות קושייתו במחלוקת הפוסקים בביאור ברכה זו, שהמגן אברהם (סק"ה) פירש שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן על שלא חינכו. ואילו הלבוש (ס"ב הו"ד במג"א שם) פירש להפך שעד עתה היה נענש הבן בעון האב.

ומעתה תלה הפמ"ג קושייתו במחלוקת זו, שכן לדעת הלבוש שבנים קטנים נענשים בעוון האב, אכן יש להקשות כנ"ל, כי כשם שבנים זכרים נלכדים בעון אביהם כך גם בנות נקבות, ואם כן מדוע לא יברך. אבל לדעת המגן אברהם שטעם ברכה זו על שנפטר מעונשו שהיה נענש כשחטא הבן על שלא חינכו, יש ליישב הקושיא אם ננקוט שאין האב מחוייב בחינוך בתו וכמבואר בגמרא בנזיר, ואם כן לא שייך לברך 'ברוך שפטרני' על בת.

אמנם מציין הפמ"ג לדברי המגן אברהם הנזכרים, וכוונתו שבדבריו מבואר להדיא שדברי הגמרא בנזיר אינם אלא בנזיר דוקא, ואילו בשאר המצוות דין חינוך בת הוא כדין חינוך בן, וכמבואר לגבי תענית שעות ביום הכיפורים, וכפי שדימו התוספות ישנים דין כל המצוות לדין תענית שעות. ואם כן חזרה הקושיא למקומה, בדעת המגן אברהם עצמו, מדוע לא יברך 'ברוך שפטרני' על שנפטר מעונש על חטאי בתו שהיה נתפס בחטאה כיון שלא חינכה.

וביאר הפמ"ג שאף לדעת הסוברים שאב מחוייב בחינוך בתו, מכל מקום "אין בה כל כך מצות שמחוייב לחנכה בקטנותה" וכן "אם משיאה לאיש בקטנותה, קנין אישה הוית, ואין נענשת בשביל בנה".

חילוק המאירי בין מצוות חיוביות למצוות התלויות בנדבת לבו של אדם

חילוק אחר בין דין תענית שעות לדין נזיר מבואר בדברי המאירי בנזיר שם, וכך כתב: כשם שהאיש חייב לחנך את בנו בזמן הראוי לפי ענין המצוה, אף בתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן, על דרך שאמרו ביומא בתענית יום הכיפורים בחינוך שעות שלהם... ומכל מקום כל זה במצוות שיש בהן חיוב, אבל מצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו, כגון נזירות, אין חובת חינוך על זה. [ובמקום אחר הבאנו הרחבת הדברים מספר ירח למועדים (סוכות – שיעורים, סימן כ) שביאר יישובם על פי יסוד הרבינו מנוח ומרן הגרי"ז שיש שני דיני חינוך, א' דין חינוך שחייבו חכמים את הקטן במצוות מדרבנן, והטילו החובה על אביו שכן אין הבן בר מצוה. ב' דין שמחוייב האב להרגיל את בנו במצוות, כמו שנאמר 'חנוך לנער על פי דרכו'. אלא שהוא העמיד הדברים בנוגע לחילוק שבין אב לאם בחינוך, וכאן הנידון הוא לגבי חיוב החינוך בבן או בבת].

וכעין זה כתב הקרן אורה: על כן נראה דחינוך זה לא דמי לשאר חינוך מצוה שצריך לחנך את הקטן לעשות איזה מצוה... וחינוך דהכא הוא להפרישו מן המותרות ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות... ובחינוך כזה הוא דאמרינן דאיש חייך לחנך ולא אשה, וכן בבנו חייב לחנכו ולא בתו, משום דחינוך זה אינו בדבר המחוייב, אלא אזהרה יתירה להרגילו בפרישות, ולא חייבו אלא האב לבנו דוקא, אבל לא האם והבת – דנשים לאו בנות חינוך הם בזהירות ופרישות. אבל במצוה המחוייבת, ודאי דמחוייב לחנך גם בתו, וכדמשמע מהא דיומא (פב.) דאחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותן.

ראיות הקרן אורה והמנחת חינוך לחיוב אב בחינוך בתו מקרבן פסח

ראיה נוספת מביא הקרן אורה לכך שהאב מחוייב לחנך את בתו, וזאת מדברי הגמרא בפסחים (פט.) ובגיטין (כה.), שם מעשה באב שאמר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. ומבואר בגמרא שבאמת מתחילה שחט את הפסח על כל בניו, ולא עשה כן אלא "כדי לזרזן במצוות" – הרי שדין 'זירוז במצוות' הוא גם בבנות ולא רק בבנים.

ובמנחת חינוך (מצוה ה אות ד) ובשואל ומשיב (מהדו' תליתאה סימן קנ) הקשו על דברי התוספות בפסחים (פח. ד"ה שה) שם כתבו שאף ש'שה לבית אבות לאו דאורייתא' – דהיינו שמדאורייתא אין קטנים יכולים להתמנות על הפסח, מכל מקום אין כאן איסור ספיית איסור לקטנים בידיים במה שמאכילם 'פסח שלא למנויו': דהתם ילפינן מ'לא תאכלום' [- לאסור ספייה], ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות, אבל כהאי גוונא דאיכא חינוך מצוה שרי, עכ"ל. ומבואר שיש 'חינוך מצוה' באכילת פסח. והקשו האחרונים, שהרי קטנים האוכלים בפסח הם בין זכרים ובין נקבות, ובשלמא זכרים יש בהם 'חינוך מצוה' אבל נקבות הרי מבואר בסוגיין שאין בהם חינוך. אמנם לדברי המגן אברהם שמחוייב גם בחינוך בתו בכל המצוות לבד מנזיר, לא קשה מידי. וכן לדברי הקרן אורה שביאר אף הוא שחלוק חינוך דנזיר משאר כל המצוות, שהוא חינוך אחר – לזהירות ופרישות.

חידוש הערוך השולחן שאין עונים אמן אחר קטנה שאין חייבים בחינוכה

ובערוך השולחן (או"ח סימן רטו ס"ב) כתב שתינוקת שאינה בת חינוך אין עונים אחריה אמן עד שתהיה בת י"ב שנים ויום אחד. וכוונתו למבואר בגמרא בנזיר שאין בתו בת חינוך, וכל עניית אמן אחר קטן הוא מדין חינוך, וכיון שבת אינה בת חינוך לכן לא יענה אחריה אמן.

וכתב בספר יביע אומר (ח"ח או"ח סימן כה אות ח) שאשתמיטתיה דברי התוספות ישנים ביומא (פב.) שכתבו שכל דברי הגמרא בנזיר הם לענין נזירות דוקא משא"כ בשאר מצוות חייב לחנכה. ושכן כתב גם המגן אברהם. ואם כן לענין אמן יכול לענות אמן אחר בתו כיון שהוא חייב בחינוכה בזה.

ובגליוני הש"ס לרבי יוסף ענגיל ציין לדברי התוספתא בעירובין (פ"ב ה"ח) שם איתא: אמר רבי מאיר, לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהם וביד בנותיהם הקטנים, כדי לחנכן במצוות. הרי שאם חייבת לחנך בניה, וחיוב החינוך הוא אף לבנות ולא לבנים – הפך המבואר בגמרא בנזיר.

סברת השיטה מקובצת שחינוך תענית שאני דדבר קל הוא לשמור בתו מכך

והנה התוספות בתחילת דבריהם, לפני שהקשו מדין תענית שעות ויישבו ש'צריך לחלק ביניהם', כתבו טעם בכך שחיוב חינוך הוא בבנו דוקא ולא בבתו, וזה לשונם: בנו, דשייך במצות לכשיגדל, מוטל על האב לחנכו. אבל בתו, לא. ומפורש יותר בשיטה מקובצת בשם תוספות הרא"ש: בנו חייב לחנכו במצוות, כדי שיהא מלומד לעשות מצוה וידע לעשותם כשיגדיל. אבל בתו אינה חייבת כל כך במצוות שיתחייב האב לחנכה.

ועל פי זה הוסיף התורא"ש שם וביאר את החילוק בין דין חינוך בנזיר לדין חינוך בתענית, וזה לשונו: והא דאמרינן פרק בתרא דיומא, אחד התינוק ואחד התינוקת מחנכין אותן להתענות ביום הכיפורים, יש לומר דשמא חינוך דתענית שאני דדבר קל הוא לשמור בתו מכך, אבל לשומרה כל ימי הנזירות מטומאה ומיין אין דרך האב לשמור בתו כל כך ולא אטרחוה רבנן, ע"כ. והנה לפי זה שני דינים אלו מקצה מזה ומקצה מזה, כי 'חינוך תענית דבר קל הוא' ואילו לשומרה מנזירות 'אין דרך האב לשמור בתו כל כך', ויש לדון לפי זה בכל דבר ודבר אם גדרו הוא כחינוך תענית או חינוך נזירות. ואולי גם הערוך השולחן למד כדברי השיטה מקובצת וסבירא ליה שדוקא חינוך תענית קל הוא, משא"כ חינוך לאמן שהוא בכל שעה ושעה דומה לשמירת נזירות ש'טריחא לה מילתא'.

ועוד יישב השיטה, דשאני גבי תענית יום הכיפורים שהאשה חייבת כמו האיש, ולכך צריך להרגילה כדי לעשות כשתגדיל. וכעין זה כתב במלוא הרועים לבאר מה שאינה חייבת בנזיר: לפי שבאשה אין מצווה כל כך בנזירות, שברשות בעלה עומדת ובעלה מיפר לה נזירותה, ועל כן אין לחנכה בכדי שתהא רגילה בגדלותה, שאין עליה מצוה להזיר, שרשות בעליה עליה.

מחלוקת הראשונים בדברי הגמרא אם רבי יוחנן חולק בדינים אלו על ריש לקיש

ובפירוש ארזי הלבנון (ציונים הערה עט) ציין לדברי הרמב"ן והר"ן ביומא שם (ג. מדפה"ר) שמשמע קצת מדבריהם כצד שהעלה המגן אברהם תחילה שדין חינוך בבתו אינו אלא בתענית שעות ולא בשאר המצוות. ועוד מבואר מדבריהם שאף שהגמרא נקטה לסברא זו בלשון 'קסבר' בדעת ריש לקיש מכח ההכרח בדבריו, מכל מקום כיון שלא מצינו שרבי יוחנן חולק עליו בזה – מסתמא כולי עלמא מודו בזה.

מאידך בחידושי רבינו אברהם מן ההר כתב שמסתבר שרבי יוחנן אינו מסכים לזה וסבירא ליה שבין אב ובין אם חייבים לחנך, אחד בן ואחד בת, ורק לריש לקיש הוצרכה הגמרא לומר 'קסבר' וכו'.