קרן אורה/נדרים/עט/ב
הש"ס בעי למימר דנפ"מ בין נדרי עינוי נפש לבין דברים שבינו לבינה. דבע"נ הפר לה אפילו לאחר גירושין ובדברים שבינו לבינה לאחר גירושין חל עלה הנדר. ופריך עלה מהא דריב"נ אמר יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה לחזור לו אלמא דמיפר אפילו לאחר גירושין ומסיק דע"נ מיפר בין לעצמו בין לאחרים ודברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו אבל לא לאחרים ופי' ז"ל דלאחרים היינו לאחר שתנשא לאחרים דאינה ראויה לשוב אליו עוד. אבל אם לא נשאת לאחר אפילו בשעת גירושין לא חל הנדר כיון דיכולה לשוב אליו וכהא דריב"נ דלא מסתבר לומר דבשעת גירושין חל הנדר ולכשתנשא לו יפקע ממילא ואין זה מוכרח דע"כ הא דאמרה תורה שיפר דברים שבינו לבינה היינו דוקא כל זמן שהיא תחתיו דהוי דברים שבינו לבינה אבל לא שיבטל הנדר לגמרי וא"כ הנדר חל עליה אלא שנתנה לו התורה רשות כ"ז שהיא תחתיו וא"כ שפיר מצינן למימר דבשעת גירושין חל הנדר עליה ולכשתחזור ותנשא לו חלה ההפרה הראשונה ובאמת מדברי הרמב"ם ז"ל משמע כן דבשעת גירושין חל הנדר וכמבואר בדבריו ז"ל בפי"ב מהלכות נדרים ועיין בלח"מ שם וע"כ צ"ל כנ"ל דאע"ג דהנדר חל בשעת גירושין מכל מקום לכשתנשא לו הותר הנדר כבראשונה והא דאמרינן דלעצמו מיפר ולאחרים אינו מיפר משמע נמי מדבריו דמפרש לאחרים אינו מיפר היינו אפילו בשעה שהיא נשואה לו וכמש"כ שם וכמבואר בדבריו שם הלכה ז' ויתבאר לקמן בזה בס"ד:
ויש להסתפק באב לבתו דמיפר נמי דברים שבינו לבינה אי נימא נמי דלאחר שגדלה ויצתה מרשותו חוזר הנדר וחל עליה כמו בבעל אם נשאת לאחרים ולא מצאתי לדין זה מבואר כעת ועוד דא"כ לא מצינו הפרה לארוסה בדברים שבינו לבינה ונהי דאיכא לאשכוחי נדר דהוי לאב ולבעל בכלל בינו לבינה מ"מ הפרת האב לא מהני אלא עד אחר נשואין אבל אחר שנשאת בטלה הפרתו וחוזר הנדר וחייל ואם כן הפרת הבעל נמי לא מהני דהא לא מצי מיפר לחודיה וצ"ע:
עוד יש לדקדק בסוגיא דשמעתין הא דמיבעי לן בנזיר בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז ע"כ צ"ל דלא מיבעי לן אלא בנדרי ע"נ אבל בדברים שבינו לבינה פשיטא דלאו מיעקר עקר כיון דהנדר לא בטל לגמרי וכי משכח רווחא לאחר שנשאת לאחרים הנדר חל א"כ היכי מצינן למימר דמיעקר עקר וכן לר"א דאמר דיכול להפר נדרים עד שלא תדור ולא חלין כלל ויליף בק"ו מהפרה שלאחר הנדר ולפי הנ"ל עדיפא הפרה שקודם הנדר מהפרה שלאחר הנדר גבי דברים שבינו לבינה דהפרה שקודם הנדר כיון דלא חל הנדר כלל א"כ אפילו נשאת אח"כ לאחרים ג"כ אין כאן נדר כיון שבטל מתחלתו ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וי"ל דגם בכה"ג לא בטל הנדר לגמרי ולכי משכח רווחא אחר נשואיה לאחרים חוזר הנדר וחל אלא דא"כ אמאי לא יוכל אחרינא לאתפוסי בה כיון דעיקר הנדר חל אלא דהוא מיפר לה כ"ז היותה תחתיו ודברים אלו יתבארו עוד בהלכות לקמן בס"ד:
למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסר והקשו ז"ל דמהכא משמע דאינו יכול להפר עד שלא חל הנדר וכר' נתן לקמן בפרקין ולקמן אמרינן דמש"ה מיפר לה דהיכי תיעבד משמע דיכול להפר עד שלא חל וכרבנן והרא"ש ז"ל בפירושו כתב דבאמת תליא בפלוגתא ולר"נ אינו מיפר עד שיחול הנדר. וכתב הר"ן ז"ל דע"כ לא קאמרי רבנן לקמן דמיפר עד שלא חל הנדר היינו היכא דבתנאי נמי איכא ע"נ או דברים שבינו לבינה אבל אם אין בתנאי אחד משני אלו אינו מיפר דלא תקיים התנאי ולא תיאסר וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם הר"מ ב"ר שניאור ז"ל אלא דהקשה ע"ז מהא דאמרינן לקמן לריב"ן דלכי מגרשה קאמרי ואפ"ה יכול להפר והר"ן ז"ל הקשה גם כן מהריני נזירה לכשאתגרש דאמר ר"ע יפר והתם אכתי לית בה ע"נ ותירץ הר"ן ז"ל דהתם נמי כיון דלאו בדידה קאי להנצל בנדרה מש"ה יכול להפר אבל הכא דבדידה תליא מילתא אי רחיצה לא הוי ע"נ לא הוי מצי מיפר ולכאורה מסתבר איפכא דהיכא דתלי בדידיה לא מצי מיפר כיון דבידו שלא תבוא לידי הנדר והיכא דתלי בדידה מצי מיפר דשמא לא תזדהר בתנאי ותבוא לידי הנדר ולקמן בפלוגתא דרבנן ור"נ יתבאר באורך:
דאמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. פרש"י ז"ל דמתניתין חדא קתני ולא ידענא מי הכריחו לזה ומדברי הר"ן ז"ל לא משמע הכי אלא מתניתין תרתי קתני נדרים ושבועות וכן משמע בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל וכתב התם דלמסקנא נמי לא פליג ר' יוסי אלא אניוול דחד יומא אבל רחיצה לעולם משמע דר"י נמי מודה דהוי ענוי נפש וכהא דגרסינן בגמרין במסקנא נמי אם ארחץ היום ולפ"ז ר"י לא פליג אלא ארישא דאם ארחץ אבל בשבועה שלא ארחץ ר"י נמי מודה דיפר משום ע"נ:
אבל הר"ן ז"ל כתב דלא איצטריך לאוקמי במסקנא באם ארחץ היום ובכל רחיצה פליגי רבנן ור"י ולר"י רחיצה נמי לאו ע"נ היא כלל וכמו שהאריך לעיל להביא ראיה דר"י אכולה רחיצה פליג:
ופסק הרמב"ם ז"ל בכיחול וקישוט דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה וכר"י ואפילו נדרה שעה אחת הוי בכלל דברים שבינו לבינה וזה דלא כמ"ש בפירוש המשנה דר"י לא פליג אלא בניוול דחד יומא אלא אפילו בקישוט עולם פליג ומ"ט גם ליום ושעה אחת מודה דהוי דברים שבינו לבינה אבל רחיצה חשיב בכלל נדרי ע"נ:
וכבר תמהו ע"ז הב"י סי' רל"ד והלח"מ ז"ל שם בפי"ב מ"ש גבי רחיצה לא פסק כר"י ע"ש מה שכתב בזה ויש לומר דסמך אהא דקיי"ל ביום הכפורים דרחיצה הוי עינוי ואסור מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל והא דפרכינן הכא איפכא לרבנן מדלא ענוש כרת ש"מ דלאו עינוי הוא ע"כ צ"ל דסוגיא דשמעתין ס"ל דאיסור רחיצה ושאר עינויין אין אסורין אלא מדרבנן אבל מה"ת לא הוי בכלל עינוי אבל למאי דמשמע ביומא דמה"ת אסירי ומכרת הוא ד דאימעוטי מקרא ש"מ דמיקרי עינוי נפש אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות שביתת עשור משמע דלאו מטעם עינוי הוא דאסירי כל הני אלא מריבוי דשבתון שבות ועיין במפרשי דבריו שם ובדברי הר"ן ז"ל וע"כ צ"ל כן מהא דמיבעי לן לקמן אליבא דרבנן אי תשהמ"ט הוי עינוי נפש לרבנן או דברים שבינו לבינה ש"מ דהא דאסירי ביוה"כ לאו מטעם עינוי הוא ושם יש לדקדק איפכא אמאי לא פשיט התם מהא דלא ענוש כרת על תשהמ"ט ביוה"כ ש"מ דלאו עינוי הוא וכדפריך הש"ס הכא גבי רחיצה וליכא לשנויי הך שינויא דשני הש"ס ברחיצה דאתא לידי עינוי נפש:
ובאמת אין הדבר מוכרח כ"כ דס"ל להרמב"ם דרחיצה הוי עינוי נפש דמה שכתב שם אחד עינוי גדול כו' כגון שנדרה שלא תרחץ היום אין מזה ראיה דהא כתב שם נמי שלא תכחול היום ועיין לח"מ שם אבל ממה שכתב שם איזהו דברים שבינו לבינה שלא תכחל ולא תתקשט ולא כתב שלא תרחץ משמע קצת דס"ל דרחיצה בכלל עינוי נפש היא:
ורמי דר"י אדר"י וכתב הר"ן דלרבנן לא תיקשי דס"ל דכביסה לא הוי צערא כ"כ א"נ דאפילו הוי עינוי נפש מ"מ חיי אחרים קודמין ולתירוץ קמא לרבנן רחיצתן קודם לחיי אחרים וא"כ אמאי לא תני לה בברייתא דלרבנן רחיצתן קודם לחיי אחרים כמו כביסה לר"י ועוד דא"כ אמאי קאמר איסי לקמן טעמא דאבוך לא ידענא הא לרבנן נמי דרשינן לכל חייתם לרחיצה דקודמת וכי תימא דלרבנן מסברא פשיטא להו דרחיצתן קודמת א"כ לר"י נמי למה ליה קרא להכי ואמאי לא פשיטא ליה מסברא דערבוביתא דמאני קשה ע"כ נראה עיקר כתירוץ השני דנהי דכביסה הוי עינוי גדול מרחיצה מ"מ חיי אחרים קודמים ור"י מדרשא דלכל חייתם הוא דיליף דכביסתם קודמת ורבנן לא דרשי לה ולפ"ז גם לרבנן כביסה בכלל עינוי נפש היא ואם נדרה שלא תכבס מיפר משום עינוי נפש ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל להאי דינא דמעין של בני העיר כו' וי"ל דפשיטא לן מהא דקיי"ל באיזהו נשך כר"ע דדריש וחי אחיך עמך דחייך קודמין אלא דגם להא דר"ע לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל והרי"ף ז"ל כתבה שם באיזהו נשך:
ולענין הלכה עיין בש"ע סי' רל"ד סעיף נ"ט שכתב ב' דעות אי הלכה כרבנן דכולהו הוי עינוי נפש או כר"י דרחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם ובסעיף ס"ב כתב סתם דנדרה שלא לשמוע כלי שיר הוי נדרי עינוי נפש משמע דלכ"ע הוי עינוי נפש. ובמ"ק שם משמע דשמיעת קול שיר הוי ככיחול ולדברי הרמב"ם ז"ל דכיחול לאו עינוי נפש הוא פשיטא דגם זה לאו עינוי נפש הוא ועיין בדברי הגר"א ז"ל שם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |