קרן אורה/נדרים/סח/א

קרן אורה נדרים סח א

דף ס"ח ע"א

דבי ר' ישמעאל תנא בין איש לאשתו כו' והקשו התוס' והרא"ש ז"ל אכתי תיקשי ואימא נשואה נמי האב והבעל מפירין ותי' כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה דאין הבעל מיפר בקודמין והכא לא הוצרכו לזה דודאי מסברא אין זכות לאב בה משנשאת ולעיל ניחא דפירשו הכא משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון ויש לדקדק מ"ט לא יליף ר"י מואם היו תהיה לארוס דמיפר בשעת אירוסין נהי דאיצטריך להקיש קודמי הויה כו' מ"מ הא כתב רחמנא ואם ביום שמוע אישה יניא אותה אלמא דיכול להפר בשעת אירוסין וארוס לחודיה מיפר ליכא למימר כדאמרינן לעיל והיה נראה דס"ל לר"י דמואם היו תהיה לא שמעינן שותפות אלא ה"א דאב לחודיה מיפר וכ"ת א"כ ואסרה אסר בבית אביה למה ליה י"ל דמבית אביה יכול להפר כל נדריה אפילו אין בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אבל אחר אירוסין אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש והיקשא דאב לבעל לא ס"ל להכי איצטריך למילף מקרא דבין איש לאשתו בין אב לבתו דשניהם מפירין בשותפות אבל רבנן ס"ל דילפינן מהיקשא דאב נמי אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ובינו לבינה ושפיר שמעינן מואם היו תהיה דמפירין בשותפות ואב לחודיה לא מצינן למימר דא"כ ואסרה אסר בבית אביה למה לי ובזה יש ליישב קצת דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דהאב מיפר כל נדרי בתו והוא נגד ספרי וירושלמי וכמו שכתב הר"ן ז"ל אבל לפי הנ"ל י"ל דהוא ז"ל פסק כר"י דלא דריש היקשא דאב לבעל ודברי הספרי הוא כמאן דיליף מואם היו תהיה כו' ובין איש לאשתו ובין אב לבתו לא איצטריך אלא לדברים שבינו לבנה וע"כ הקישן הכתוב לענין זה ג"כ ובזה יתיישב קושית הלח"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל שהקשה כנ"ל בהא דאמרינן לעיל א"כ ואסרה אסר בבית אביה למה לי ולדברי הרמב"ם ז"ל הא איצטריך דבבית אביו יכול האב להפר כל נדרים אבל כשהיא ארוסה גם האב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ולפי הנ"ל ניחא דסוגיא דלעיל אתיא כתנא דספרי דאיתקש אב לבעל לענין זה דגם הוא אינו מיפר אלא נדרים אלו אלא דבלא"ה אין כאן קושיא כ"כ לפי פי' הרא"ש ז"ל לעיל אימא אב לחודיה היינו דהאב והארוס שניהם יכולים להפר כאחד לבדו א"כ גם לאחר אירוסין לא נגרע כח האב וא"כ מהיכי תיתי לחלק דאי האב מיפר כל נדרים קודם אירוסין ה"ה דלאחר אירוסין יכול להפר כל נדרים ואם תימצי לומר כן ולחלק באב בין קודם אירוסין לאחר אירוסין היינו לפי' הר"ן ז"ל לעיל דאב לחודיה מיפר והבעל יכול לקיים לפ"ז יש לומר כיון דנגרע כח האב דהארוס מבטל הפרתו ה"נ דנגרע כחו לענין זה דאינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש אבל גם זה אינו מוכרח כיון דגבי אב זכתה לו תורה להפר כל נדרים א"כ בכל זמן שהוא יכול להפר לבדו הדין כן כיון דלגבי אב ליכא שום עדיפות לנדרי עינוי נפש משאר נדרים:

ומטעם זה לא הבנתי דעת הר"ר יחיאל שהביא הטור ז"ל שהוא כמכריע דקודם אירוסין האב מיפר כל נדרים ולאחר שנתרוקנה רשות לאב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ואין טעם לזה כיון דלגבי אב כל נדרים שוין א"כ לאחר שנתרוקנה רשות לאב ג"כ אין לחלק ומש"כ הב"י ז"ל דהר"ר יחיאל ז"ל בא לישב פשטיה דקרא עם הספרי דהספרי מיירי לאחר שנתרוקנה כו'. ז"א דבהדיא איתא בספרי דאפילו קודם אירוסין אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש וכדמוכח התם מהא דבעי למילף בק"ו מבעל דמיפר בבגר ופריך עליה מה לאב שכן נתרוקנה רשות לו ע"ש ועוד דלקמן מסיק הש"ס דנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה שמעינן דהאב מיפר וא"כ פשיטא דמיפר כל נדרים והוי ליה להר"ר יחיאל ז"ל לחלק בזה ועיין בביאורי הגר"א ז"ל ובדברי הט"ז ז"ל וכבר כתבתי בריש מכילתין גבי הא דאמרינן מה האב מיפר נדרי בתו כך מיפר נזירות בתו דמוכח מינה דהאב נמי אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש וצ"ע בארוסה היכי משכחינן נדר שבינו לבינה לתרווייהו להאב והבעל ועי' בש"ע ויש ליישב:

ובקדושין ובכתובות בעי הש"ס למילף דכסף קדושין לאב מהפרת נדרים דזכתה תורה לאב ואי נימא דהאב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש אם כן היכי מצינן למילף מינה הא הבעל נמי מיפר נדרי עינוי נפש. ואפ"ה כל שבחה שלה. ולמה ליה להש"ס למימר שם דממונא מאיסורא לא ילפינן וי"ל דלענין כסף קדושין שייך שפיר למילף מינה משום דמהאי טעמא הוא דמיפר נדרי עינוי נפש משום דברשותו לקדשה ומשום הכי ס"ד למילף דכל זכות הקדושין גם הכסף שייכין לאב וקצת יש ליישב בזה מה דצווחו קמאי על הא דאמרינן התם וכ"ת נילף מינה דא"כ הדק"ל וכי ימכור איש את בתו לאמה למה לי ולפי הנ"ל דדוקא לכסף קדושין הוא דבעי למילף מינה אבל לא למעשה ידיה כיון דבאמת אינו מיפר כל נדרים ועיין פני יהושע ז"ל שם:

ומה שהקשה הר"ן ז"ל לתנא דבי ר"י מנ"ל דארוס מיפר בקודמין אינו מובן דלפי האמת גם לר"י פסוק דואם היו תהיה מיירי בארוס ושם נאמר ונדריה עליה וכן איתא בספרי הובא בילקוט פ' מטות דר' ישמעאל מוקי לה בארוסה עי"ש:

ובירושלמי אמתניתין אמרינן דר' אליעזר מוקי לקרא דואם היו תהיה בבוגרת ומשמע שם דס"ל אליבא דר"א דבוגרת הארוס לחודיה מיפר כיון דאין לאב רשות בה וכן משמע שם דיתומה בחיי האב גם כן הארוס מיפר ואליביה קאמר התם דשותפות דאב וארוס יליף מבין איש לאשתו ובין אב לבתו ולאו היינו ר' אליעזר דמתניתין לקמן דס"ל בבוגרת הארוס מיפר דהתם מסברא הוא דאמר הכי. והכא ר' אליעזר הוא דאמר הכי ומקרא דואם היו תהיה יליף ועיין ירושלמי לקמן במתניתין שהבעל מיפר בבגר ודלא כמ"ש הק"ע שם:

ומה שתמה שם עוד על דברי הרשב"א ז"ל שכ' דיתומה בחיי האב אין הארוס מיפר וכ"כ בש"ע והא בירושלמי שם דיתומה בחיי האב לכ"ע הארוס מיפר לבדו ולא ידעתי תמיהתו כי בש"ס דילן ודאי מוכח בכמה דוכתי דאין הפרה לנערה המאורסה אלא האב והבעל בשותפות וכדמוכח לקמן בשמעתא דשומרת יבם דלמ"ד מאמר אירוסין עושה פריך הש"ס סתמא אמאי יפר לבדו הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ולא מוקי לה דנפלה מן הנשואין דהוי יתומה בחיי האב. אלא ודאי הארוס לבדו אינו מיפר בשום אופן והוא פשוט ועיין לקמן במתניתין דתשע נערות כו':

ויש להסתפק לדברי הרמב"ם ז"ל אם הפר האב לארוסה בשאר נדרים אי הפרתו לאו כלום היא ולוקה אם עברה על נדרה או מיקליש קליש לאיסור בהפרתו דלגבי דידיה אין חילוק ובכל נדרים הוא מיפר ואפשר מהני הפרתו להקליש האיסור ויתבאר בזה לקמן בס"ד:

איבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקליש קליש כו' יש לדקדק מנ' להש"ס כלל דהפרת האחד עושה פעולה בלא הפרת חבירו ודלמא הפרת האחד לאו כלום היא והאיסור כדקאי קאי ולכאורה איכא לדמויי הא מילתא לפלוגתא דרבי ורשב"א במנחות לענין שני דברים המתירים אי מעלין זה בלא זה אלא דהתם פלוגתייהו לחומרא למיקדש ע"י שחיטה לבד ליפסל ביוצא וכן בחליצה ליפסל לאחין ע"י רקיקה לחוד כדאיתא ביבמות פרק מצות חליצה והא לא דמיא אלא להא דמיבעי לן במנחות דף ק"י בקומץ ולבונה דשניהם מתירין השיריים ובחד מינייהו אי מיגז גייז והותרו מקצת שיריים או קלושי מיקליש אלא דהתם נמי לא מיבעי ליה אלא לרבנן דהתם אבל לרבנן דר"מ אמרינן התם דלמא לא הא ולא הא וא"כ ה"נ דלמא לא הא ולא הא אלא איסורא כדקאי קאי ועיין רש"י ותוס' ז"ל שם:

ובירושלמי בשמעתין משמע כנ"ל דאמרינן התם פשיטא הדא מלתא לא הפר האב את חלקו ועברה על נדרה לוקה דהפרת בעל בלא הפרת האב לאו כלום היא הפר האב ולא הפר הבעל מהו שתלקה או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנה אצל האב אינה לוקה משמע דלא נחית כלל להך סברא דמיגז גייז או מיקליש קליש' דחדא הפרה לאו כלום היא ולא מיבעי ליה אלא בהפרת האב משום דמתרוקנה לו ולהכי אפשר דמהני להוציא נדרה מידי מלקות ואמר התם דניחא למ"ד יש מיתה מיתה כהפרה היא והיינו דעת חכמים דב"ש דאמרי אם הפר האב חלקו ומת הבעל אין צריך להפר וכדאיתא שם בירושלמי משום דהותר הנדר על ידי הפרתו הראשונה לפ"ז שפיר איכא לספוקי אי לוקה אחר הפרת האב ברם כמ"ד אין מיתה היינו ב"ש דאמרי דהאב צריך לחזור ולהפר חלקו של בעל ומכיון שאינו מיפר לה ועברה על נדרה לוקה כן נראה לי להגיה ועיין בק"ע שפירש שם פלוגתא דיש מיתה ואין מיתה כפלוגתא דב"ש וב"ה בש"ס דילן ולענ"ד לא הוזכרה מחלוקת זו בירושלמי כלל ולא נחית להך סברא דמיגז גייז או מיקליש קליש וכל שצריך עוד הפרה האיסור במקומו עומד ולוקה על נדרה ופלוגתא דב"ש וחכמים תני לה בגווני אחריתי לב"ש צריך האב להפר חלקו של בעל. ולחכמים אין צריך להפר כיון דכבר הפר:

וצ"ל לשיטת תלמודין דפשיטא להו מסברא דהכא הפרה דחד ע"כ עושה מקצת דבר או גייז החצי או קלושי מיקליש בכולו. ומשמע מהא דמיבעי להו בסתם דאפילו אם הקים האחד מהני הפרת השני לגוז או לאקלושי דלא מסתבר למימר דלא מיבעי להו אלא קודם הפרת השני או שמת השני בלא הקמה אלא ודאי משמע דבכל גווני מהני הפרת האחד ולקמן בשמעתין יתבאר בארוכה בס"ד:

ובהא דמיבעי ליה להש"ס גבי בעל כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דה"ה באב קמיבעי ליה וחד מינייהו נקט והיה אפשר לומר דדוקא בבעל קמיבעי להו משום דעומדת למכנס לרשותו והוא לבדו יפר ומש"ה פשיטא להו דחדא מינייהו עושה עכ"פ וכן משמע פשטיה דקרא דהפרת הבעל מהני גם בארוסה כמו שנאמר והיה אם ביום שמוע אישה יניא אותה אבל האב אינו עושה כלום בהפרתו ואיפכא מסברת הירושלמי דהפרת האב עדיפא וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב אלא אם הפר הבעל קודם שיפר האב אינו לוקה אלא דלא משמע כן בשמעתין בפלוגתא דב"ש וב"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף