אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/סח

יום ראשון ח' טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף סח

שיעור 'כזית' בשבועות וקונמות

ספק הגמרא אם בעל מיגז גייז או מקליש קליש

כתיב (במדבר ל יא,יג) "ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה... ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום אישה הפרם וה' יסלח לה". ונתפרש בקרא דין הפרת בעל, שבעל מפר נדרי אשתו ביום שמעו.

אמנם דין זה הוא בבעל המפר נדרי אשתו הנשואה לו, ואילו דין אשה ארוסה נתבאר בפסוקים הקדומים לזה (פסוקים ז,ט): "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה... ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה... וה' יסלח לה". ומבואר בגמרא שחלוק דין ארוס המפר נדרי ארוסתו, שאינו מפר אלא בשותפות עם אביה [ודין זה נלמד מהאות וי"ו שבתיבת 'ואם' שבתחילת הפרשה, המוסיף על ענין ראשון, הוא דין הפרת נדרי הבת ע"י אביה המוקדם בפרשה, ולמדנו מכך שארוסה - בעלה ואביה מפירים נדריה].

והגמרא בנדרים (סח.) מעלה ספק בדין הפרת בעל: איבעיא להו, בעל מיגז גייז או מקליש קליש. ופירש הר"ן: כלומר, ארוס שאינו מיפר אלא בשותפותיה דאב, כשמיפר חלקו, מיגז גייז – כלומר שחותך חצי הנדר לגמרי ומבטלו, וחצי האחר נשאר חזק כבתחלה ולא אקליש ליה כלל. או מקלש קליש, דלא נימא תחתך חצי הנדר דלבטל ההוא פלגא, ואידך פלגא כדקאי קאי, אלא בהפרת הארוס מקלש הוא דקליש ליה כוליה נדר.

ומבררת הגמרא את הנפקא מינה שבספק זה: היכא קא מיבעיא לן, כגון דנדרה מתרין זיתין, ושמע ארוס והיפר לה ואכלתנון. אי אמרינן מיגז גייז לקייא, אי אמרינן מקליש קליש איסורא בעלמא הוא, מאי.

ביאורי הר"ן והרשב"א בטעם שהעמידה הגמרא הנידון בשני זיתים

ומבאר הר"ן שהנדר היה משני זיתים מסויימים, ואחר הפרת הארוס קודם הפרת הבעל אכלתם. ועתה יש לדון, אם שהבעל חותך מחצית הנדר אם כן בנדר משני זיתים, נשאר נדר על זית אחד, ואף שאינו מבורר מהו אותו זית ממנו נדרה, הרי מ"מ אם תאכל את שני הזיתים – תלקה. משא"כ אם בהפרת הבעל מקליש קליש קליש איסורא, נמצא שלא נעקר מחצית הנדר, אלא הנדר כולו נעשה קל יותר, ואין בו אלא איסור בעלמא ולא תלקה אפילו אם אכלה את שני הזיתים.

ובתו"ד מביא הר"ן קושיית הרשב"א, מדוע נקטה הגמרא אופן זה שהנדר היה משני זיתים, הרי מבואר בגמרא בשבועות (כב.) משמיה דרב פפא, שבקונמות לוקה בכל שהוא, ואם כן אפשר היה להעמיד את ספק הגמרא בנדרה מזית אחד, ואם מיגז גייז עדיין לוקה על אכילת חצי זית, כיון שאפילו בכל שהוא לוקה בקונמות. ויישב הרשב"א שכיון שיש מאן דאמר בגמרא שם הסובר שגם בקונמות אינו לוקה אלא בכזית, ממילא נקטה הגמרא אופן זה לרווחא דמילתא, שיבואר הספק גם לדעה זו. ולא רצתה הגמרא להכניס עצמה במחלוקת זו שאין לה ענין לספק המבואר בסוגייתנו.

ועוד יישב הרשב"א שמה שאמרה הגמרא כאן שאם מיגז גייז לוקה – היינו לוקה בקרבן, כדין מעילה בקונמות, וחיוב קרבן לדעת הכל אין אלא בשיעור כזית.

העמדת המל"מ למחלוקת ראשונים בדין חצי שיעור בשבועה

ובמשנה למלך (הלכות שבועות פ"ד ה"א) כתב לחדש שאפילו לדעת הסוברים שחצי שיעור אסור מן התורה, מכל מקום הנשבע שלא יאכל, מותר לאכול פחות מכזית אפילו לכתחילה, שכן דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו בגזירת הכתוב, אמרינן שכך גזרה תורה שהאוכל כשיעור ענוש יענש ואם אכל פחות לא יענש אבל יש בו איסור בעלמא. משא"כ בשבועה שכל האיסור הוא לפי מה שאסר על עצמו, והרי לא אסר על עצמו אלא אכילה שהיא בכזית, ופחות מזה כלל לא עבר על שבועתו ומדוע ייאסר.

והביא שכ"כ הר"ן בחידושיו לשבועות (כב.) הו"ד בתשובת מהר"ם גלאנטי (דף קט), שמי שנשבע שלא יאכל, מותר לו לכתחילה לאכול פחות מכשיעור, דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דקי"ל כרבי יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו ריש לקדש דפליג עלה מודה דאסור מדרבנן – דהני מילי באיסור תורה, אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא, וכיון שלא נתכוון אלא לכזית, פחות מכזית היתר גמור הוא.

ונו"נ בנידון זה והכריע, כי "דין זה אם בשבועות אסור מן התורה בחצי שעיור, הוא מחלוקת בין הראשונים ז"ל. דלהרמב"ן וליש מי שאומר שהביא הר"ן, מותר לכתחילה לאכול פחות מכשיעור ואפילו איסור דרבנן ליכא. ולדעת רבינו [-הרמב"ם] והר"ן ז"ל אסור מהתורה לאכול פחות מכשיעור ככל שאר האיסורים".

תליית המל"מ לדין זה בנידון אם אכילה בעצם היא בכל שהוא או בכזית

והעיר שם המל"מ שלכאורה תלוי דין זה במחלוקת המפרשים בהא דאין אכילה פחותה מכזית, כי בשלמא אם נפרש שסתם אכילה היא בכזית, אלא שאסרה תורה בגזירת הכתוב אף חצי שיעור מחמת סברת 'חזי לאצטרופי', אם כן יש לומר כנ"ל שבשבועות שלא אסר על עצמו אלא אכילה, והוא "איסור הבא מעצמו", שוב לא יתחייב אלא כפי שנשבע דהיינו מכזית ולמעלה. אמנם דעת הרא"ם שמעיקר הדין אכילה בכל שהוא, רק גזירת הכתוב הוא שאינו נענש פחות מכשיעור. ולפי דבריו לכאורה גם בנשבע שלא יאכל, יש לומר שיענש אף פחות מכשיעור, כיון שלפי האמת במשמעות הלשון של אכילה, כל אכילה בכלל ואפילו פחות מכזית, והניח בצ"ע.

ובהלכות מעילה (פ"ד ה"ט) העלה כמה וכמה ספקות בדין מעילה בקונמות, ובתוך דבריו כתב עוד: ומיהו נראה לי דאם אסר איזה דבר באכילה, ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית, דליכא מעילה, דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית. והוסיף, שאפילו לדעת הסוברים שיש איסור חצי שיעור בשבועות, מכל מקום נראה לו שמעילה לא יהיה באופן שלא אכל כזית, ומה שכתבו הראשונים שיעור פרוטה לענין מעילה בקונמות היינו באופן שלא הזכיר בנדרו לשון אכילה.

יישוב המאירי והיד דוד שבכזית אחד אף אם מיגז גייז אינה לוקה

עפ"ז כתב היד דוד ליישב בדרך שלישית את קושיית הרשב"א, שכיון שכן אם נדרה האשה מכזית, היינו שלא לאוכלו, הרי בכה"ג אין אומרים שבקונמות לוקה בכל שהוא אלא רק בכזית כפי שנדרה, ולכן הוצרכה הגמרא להעמיד דבריה דוקא באופן שנדרה משני זיתים, שאז אם בעל מיגז גייז, אכתי חייבת על אכילת כזית אחד שיש בו שיעור אכילה.

ומוסיף היד דוד שכעת שנדפס המאירי מצא שכיוון לדעתו. וזה לשון המאירי שם: ואע"פ שהקונמות לוקין בהן בכל שהוא, ומה צורך לנדרה בשתים. מכל מקום כל שהוזכר בהם לשון אכילה, כזית בעינן, ע"כ. הרי להדיא כביאור היד דוד, שכיון שנדרה מאכילת כזית, אינה לוקה אלא באכילת כזית, ולכן הוצרכה הגמרא להעמיד הנידון בנדרה משני זיתים, וכך עד כמה שבעל מיגז גייז לוקה עכ"פ על זית אחד שאכלה.

אמנם ממה שהר"ן והרשב"א לא יישבו כן, מדקדק היד דוד שאפשר שהם חולקים בזה על דברי המאירי והמל"מ, ולפי דעתם אפילו אם הזכיר בקונם לשון אכילה – מכל מקום קונמות לוקים עליהם בכל שהו. וצריך ביאור בדעתם מדוע באמת יחול הנדר אף פחות מכזית, כיון שלהדיא הזכירה בדבריה שנודרת מאכילה – ואין אכילה פחותה מכזית.

תמיהת המחצית השקל למה העתיקו הפוסקים ספק זה הנוגע למלקות שאינם בזה"ז

עד"ז כתב המחצית השקל בחידושיו לנדרים (יו"ל מכת"י, ירושלים תשנ"ב) ליישב תמיהתו מדוע העתיק הרא"ש בפסקיו ספק הגמרא אם מיגז גייז או מקליש קליש ופשיטת הגמרא דמקליש קליש. וכן הלכו אחריו הטור והשו"ע (יו"ד סימן רלד ס"ה). הלא לכאורה כיון שכל הנידון הוא לענין מלקות, הא בזמן הזה אין מלקות ולמאי נפקא מינה.

ואף שהגמרא (סט.) מביאה נפקא מינה נוספת, והיא מחלוקת בית שמאי ובית הלל באופן שהפיר האב ומת הבעל, אם יכול האב לשוב ולהפר חלקו של בעל ותהיה מותרת בנדרה או לא, ותלתה הגמרא מחלוקת זו בספק זה אם מיגז גייז או מקליש קליש, כפי שמבואר בראשונים שם. מכל מקום מעיר המחצה"ש שהיה לפוסקים להביא את מחלוקת ב"ש וב"ה, ולשם מה הביאו ספק הגמרא שלכאורה אין בו עוד נפק"מ להלכה.

אמנם לדברי המשנה למלך שכתב לחלק, שלדעת הרמב"ן אף למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה, בשבועות אין אומרים כן אלא מותר אפילו לכתחילה. ואילו לדעת הרמב"ם והר"ן אף בשבועה חצי שיעור אסור, יש ליישב הקושיא. שכן נמצא שלדעת הרמב"ן יש נפקא מינה הפוכה באופן שנשבעה האשה על זית ידוע שלא לאכלו, שאם בעל מיגז גייז אם כן לא נשאר אלא חצי שיעור וחצי שיעור מותר לכתחילה לאוכלו לדעת הרמב"ן, משא"כ אם בעל מקליש קליש, נמצא שהאיסור הקלוש נותר על כל הזית – ועדיין האיסור במקומו, ואף שלא תלקה מכל מקום אסורה לאוכלו.

חידוש המחצה"ש שבנותר איסור בחצי זית לכו"ע אין ח"ש אסור דלא חזי לאצטרופי

אלא שמעיר על כך המחצה"ש שכן בב"ח (ריש סימן רלח) מבואר שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם והר"ן שגם בשבועה חצי שיעור אסור, ואם כן חזרה הקושיא למקומה, לשם מה העתיק הרא"ש ספק הגמרא ופשיטותה, הרי לפי שיטתו אין נפקא מינה זו באופן שנדרה מזית והפר לה בעל, כי בין אם מקליש קליש ובין אם מיגז גייז – אסורה באכילתו, ואינה לוקה בזמן הזה.

וביאר המחצה"ש דמכל מקום מבואר בדברי המל"מ שכל הטעם לאסור חצי שיעור בשבועה, אף שאינו כלול בשבועתו, הוא משום שמכל מקום סברת האיסור של חצי שיעור – דהיינו סברת 'חזי לאצטרופי' – שייכת אפילו בשבועה, דסוף סוף חזי לאצטרופי לאכילה נוספת של חצי שיעור, ואז נמצא שעבר על שבועתו באכילת שיעור שלם.

מעתה, כיון שנתבאר שכל האיסור הוא רק משום סברת חזי לאצטרופי, לא שייך לאסור חצי שיעור בשבועה אלא באופן שהשיעור השלם אסור, אך בנידון דידן, באופן שעיקר השבועה לא היה בכזית, ועתה כשהפר הבעל והגיז מחצית האיסור לא נותר בכלל האיסור אלא חצי זית, שוב לא שייכת כאן סברת 'חזי לאצטרופי' ולכן באופן זה לכולי עלמא אם בעל מיגז גייז יהיה מותר לאשה לכתחילה לאכול את הזית אף שהנדר אכתי בעינו על חציו, שהרי לא אסרה אלא אכילה של זית, ובאכילת חצי זית אין שם 'אכילה'.

קושיית השלמי נדרים למה תלקה הא הויא התראת ספק

ובספר שלמי נדרים הקשה על עיקר הדין המבואר בגמרא שאם בעל מיגז גייז לוקה האשה על אכילת הזיתים, ותמה השלמי נדרים הלא הויא התראת ספק, וכדרך שאמרו בגמרא בחולין (צא.) דלדעת רבי יהודה המסתפק איזה גיד נאסר משום גיד הנשה, הדין הוא שאפילו אכל שני גידים שהספק ביניהם איזה מהם הוא גיד הנשה, מכל מקום אינו לוקה, כיון דהוה ליה התראת ספק. ואם כן הוא הדין בסוגיין כיון דהוא ספק אם האיסור בעינו על זית זה או על זית זה, הרי אפילו אם אכל שניהם אין לו ללקות, כיון שהוא התראת ספק. ומכח זה כתב השלמי נדרים שדין הגמרא אינו אלא באופן שאכלה שני הזיתים בבת אחת.

ובספר אשר לשלמה כתב לתלות הדבר במחלוקת ראשונים בביאור סוגייתנו. שהר"ן כתב בטעם שאינו לוקה עד שיאכל שני הזיתים וזה לשונו: מיהו כיון דלא ידעינן הי מינייהו קאי באיסוריה, לא לקיא עד דאכלה תרויהון, עכ"ל. דהיינו שכשאכל זית אחד יש ספק אם האיסור בו או בחברו, ולכן אינו לוקה עד שיאכל את שניהם.

אמנם הרשב"א כתב וזה לשונו: והא דאמרינן ואכלתינון תרוייהו, דוקא תרוייהו, דאפילו תימא מיגז גייז, ליכא לברורי הי זית שרי בהפרת ארוס והי מינייהו קאי באיסורא, דאיסורא בתרוייהו פתיכה, ואי אכלה חד זית לעולם לא לקיא דהו"ל חצי שיעור, עכ"ל. וביאר בספר אשר לשלמה שהר"ן והרשב"א נחלקו בביאור הגמרא, כי לדעת הר"ן זית אחד מותר וזית אחד אסור [ובאמת צ"ב מדוע ננקוט שזית א' יהיה מותר בהפרתו וזית א' לא], ואילו הרשב"א סובר שבכל משהו ומשהו בזיתים, בכל חלק וחלק יש בו חצי מותר וחצי אסור, ולכן סוף סוף צריך לאכול שני הזיתים כדי שישלים השיעור.

וכתב האשר לשלמה שכל קושיית השלמי נדרים היא רק לדעת הר"ן שיש כאן זית מותר וזית אסור, וממילא הויא התראת ספק בכל זית שאוכל. משא"כ לשיטת הרשב"א שבכל משהו ומשהו יש חצי אסור וחצי היתר, אי אפשר לדון כאן משום התראת ספק, והרי זה כמי שאכל שניהם בבת אחת שאף שאיננו יודעים מי האסור ומי המותר לא הוי התראת ספק.

סברא מחודשת דבמיגז גייז אכתי יש 'שם אכילה' של איסור בכל הזית

ולפי זה נראה היה לחדש עוד ולומר בדרך אפשר לדעת הרשב"א, שאף אם בעלמא האוכל חצי שיעור של שבועה אינו עובר על איסור, כיון שלא אסר על עצמו אלא אכילה ואכילה בכזית, ואילו באכילת חצי שיעור לא 'אכל' איסור. מכל מקום באופן זה שאסרה על עצמה זית, ובהפרת הבעל אף אם בעל מיגז גייז לא הותר חצי זית, רק שבכל חלק וחלק יש בו חצי היתר וחצי איסור, אם כן לגבי שם 'אכילה' יש לומר שסוף סוף חשוב שאכל זית שלם, ואיכא איסורא בכל משהו ומשהו בזית, וחשיב אכילה של איסור, וילקה.

ואם כנים הדברים מבואר היטב מפני מה לא יישבו הר"ן והרשב"א כיישוב המאירי, שכן הר"ן סובר שחצי שיעור אסור אף בשבועות כמבואר במל"מ שם, והרשב"א אף אם יודה שאין איסור חצי שבועה בשבועה כדעת הרמב"ן [ויש לברר דעתו בזה] מכל מקום ס"ל שיש כאן 'שם אכילה' כיון שהאיסור נמצא בכל חלק וחלק בזית.