קרן אורה/מנחות/נז/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שפת אמת |
גמרא אמר ר"ל אומר הי' ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה עיין בבה"ז לעיל בר"פ שכ' על קושיית התוס' ז"ל לעיל מנ"ל דנוקשה הוי חמץ לענין מנחות הא שמעינן לה מהכא מדאיתרבי מנחת נסכים לחימוץ ולשיטתם אפילו עם מים אין זה אלא נוקשה וכבר הארכתי בזה לעיל דא"כ כל המנחות בשמן הן נילושין ולכ"ע הוי נוקשה חמץ לגבייהו ומאי מספקא להו לעיל אליבא דר' יהודה אי שאור הוי חמץ לר"י הא מסקינן דר"ע ס"ל לרבות מנחת נסכים וא"כ לר"ע הוי נוקשה חמץ לענין מנחות ור"י תלמידו של ר"ע הוא ולזה י"ל דר"י לא סבר לה כוותיה דר"ע במדת יבש דאמר לקמן פרק שתי הלחם כל מעשיהן בפנים וא"כ איצטריך קרא ללחה"פ ולא שמעינן לרבות נוקשה כמו מנחת נסכים ובשמעתין יתבאר עוד בזה:
שם גמרא שלח רבין כו'. איפוך ר"ע אומר לרבות מנחת נסכים לחימוץ. והרמב"ם ז"ל פסק דבלחם הפנים יש בו משום מחמץ ובמנחת נסכים אין בו משום מחמץ דאסור לגבלה במים ולכאורה הלכה כר"ע מחבירו ואמאי לא פסק כוותיה ולענין לחה"פ כבר כתב הכ"מ ז"ל דלשיטתיה אזיל דפסק במתניתין דלקמן דמדת יבש נתקדשה מבפנים אבל הא קשיא אמאי לא פסק כוותיה בהא דמנחת נסכים מגבלה במים וכשירה כיון דר"ע הכי ס"ל ודוחק לומר דמהכא דמרבינן מקרא מנחת נסכים לחימוץ שמעינן דמגבלה במים אבל קרא איצטריך ללחה"פ תו לא שמעינן דמגבלה במים דמשמע דסברא בעלמא היא ותו איכא למידק בהא גופא שכתב דלחה"פ יש בו משום מחמץ וע"כ היינו משום דמדת יבש נתקדשה מבפנים וכמו שפסק הוא ז"ל והרי מדבריו ז"ל שפסק דלישתן ועריכתן בחוץ מבואר דלא נתקדשו קדושת הגוף קודם אפיה בתנור ויותר מזה מבואר מדבריו ז"ל בה' אה"ט דשתי הלחם ולחה"פ לא מיקרי קודש מקודש עד אחר קרימה בתנור ולא ע"י קדושת העשרון וכסתמא דמעילה מנחות משקידשו בכלי ושתי הלחם ולחה"פ משקרמו בתנור וכמו שהביאו התוס' ז"ל בד"ה ושמעינן כו' וא"כ אכתי אמאי איכא משום מחמץ בלחה"פ כיון דלא קדיש קדושת הגוף קודם קרימה בתנור וע"כ צ"ל לשיטתו דהחילוק בין מנחות לשתי הלחם ולחה"פ דזה מתקדש בכלי וזה בתנור הוא משום דמנחה כל מעשיה בכ"ש לא מיבעי' מנחת סלת דוודאי צריך לקדשה בנתינתה לכ"ש ומשם נקמצת אלא אפילו מנחות האפויות כמו מחבת ומרחשת כיון דצריכה מתן שמן כל מעשי' בכ"ש בפנים ומתקדשת קדושת הגוף בכלי אבל שתי הלחם ולחה"פ ליכא חובה לקדשה בכלי בשעת לישה ועריכה ואם רצה עושה הכל בכלי חול או אפילו בכ"ש ע"ד שלא תקדש וכ"ש אין מקדשין אלא מדעת ואם ירצה יכול לקדשן בכלי שרת מיד בשעת לישה ועריכה ולהכי יכול לעשות לישתה ועריכתה בחוץ וגם אינו דוחה את השבת והיינו דתנן במעילה דקדושת שתי הלחם ולחה"פ כתנור הוא משום דקדושתן בכלי אינו חובה והא דאיתרבי ללאו דחימוץ היינו אם קידשו בעשרון של קדש מיד דנתקדש קדושת הגוף מיד. והשתא דאתינן להכי תו לא צריכין למימר איפוך משום דר"ע ס"ל מדת יבש לא נתקדשה וקודם אפי' אין בה קדושת הגוף הי' אפילו למ"ד נתקדשה אינו מחוייב לקדשה בכלי אלא ע"כ צ"ל דקרא מיירי אם קידשה בכ"ש ה"נ אפילו אם עשרון, לא נתקדש כלל קרא א"ש כגון אם לשה בביסא דכלי המקודש היא כדאמרינן בשמעתין ונתקדשה קדושת הגוף ועבר משום לאו דמחמץ ופסק כר"ע בתרווייהו בלחה"פ דיש בו משום מחמץ ומנחת נסכים אין בה משום מחמץ דאסור לגבלה במים וא"ש בזה מש"כ התוס' ז"ל בד"ה ושמעינן כו' וצ"ע כו' דלא משתמע בשום דוכתי דליקדוש אלא או בתנור או על השולחן וכדאמרינן פרק שתי הלחם ושניהם מקרא אחד דרשו והוא דרך חול כו' וראיה זו אינו מובן דר' יהודה דאמר התם כל מעשיהם בפנים ע"כ ס"ל דע"י מדת יבש נתקדשו ועיין רש"י ותוי"ט ז"ל שם ויתבאר שם בזה ומשנה דמעילה ג"כ הא דתלי קדושתה בתנור היינו כנ"ל משום דלא פשיטא כ"כ קדושת כלי יבש גבייהו וברצונו תלוי הדבר ע"כ תנא במתניתין קרימת תנור דהוי מילתא דפשיטא כן הי' נראה בשיטת הרמב"ם ז"ל אבל מ"מ לא הוי ליה למיסתם כ"כ דבלחה"פ חייב משום מחמץ ותמה אנכי על נושאי כליו ז"ל שלא העירו בזה. ועוד לפ"ז מ"ט דריה"ג דלא מרבי לחה"פ ג"כ כיון דלכ"ע אפשר גבי לאו דמחמץ ומשמעתין נמי מוכח דלאחר אפיה לא שייך חימוץ דאל"ה אמאי לא קאמר הש"ס דהא דכ"ע מרבי לחה"פ לחימוץ היינו אחר אפייתו בתנור כמו חלקם היינו שירים דמנחות האפויות אי נימא דקאי הלאו גם עליהם ודוק היטיב בכל הנ"ל:
שם תוס' בד"ה רבי יאשיה סבר אותם כו'. הקשו מהא דאמרינן בשבועות פרק ידיעות הטומאה דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה כמאן לא כר' יונתן ולא כר' יאשי' וי"ל דאתיא כר"ע דאית ליה מדת לח במשיחה בפנים ובחוץ וכלי היבש לא נמשחו כלל ולא איצטריך אותם לדרשא דהכא אלא למעוטי לדורות וא"כ הא דלדורות לא בעי משיחה תליא בפלוגתא דתנאי דלהני תנאי דדרשי אותם לדרשא דהכא בעינן לדורות משיחה ועבודה כדאמרינן בשבועות שם ולא מצינו מאן דפליג בהא דלדורות לא בעינן משיחה אלא נראה דהכא במשמעותא דאותם פליגי ר' יאשי' ור' יונתן ס"ל דאותם לא משמע אלא בפנים של כלי וכמש"כ רש"י ז"ל ור' יאשי' ס"ל דלא קאי אלא אמדת יבש דלא נמשחו אלא בפנים אבל מדת לח דשכיחי בהו בירוצין נמשחו גם מבחוץ ור' יונתן ס"ל דקרא דוימשחם לא קאי אלא אמדת לח וכמ"ש רש"י ז"ל דקאי אכלי מזבח ועליהם נאמר אותם דמשמע בפנים אבל מדת יבש לא נתקדשו כלל ור"ע לא ס"ל כלל דאותם משמע דוקא בפנים וקרא מיירי במדת לח כר' יונתן אבל מיעוטא דאותם במשיחה ולא לדורות כ"ע מודים בזה דהכי משמע מיעוטא דאותם. וקצת יש לדקדק אמאי לא דריש ויקדש אותו דכתיב ברישא דקרא גבי משכן ויקדש אותו אותו במשיחה ולא לדורות במשיחה ועיין תוס' שבועות שם:
שם גמרא א"ל רב פפא לאביי והאיכא ביסא דלח היא. יש לדקדק אהי קאי האי פירכא אי אמר ר' יוחנן קאי דאפיק דברי ר"ע בלחה"פ משמע דמדת יבש לא נתקדשה ועלה פריך הא איכא ביסא דלח היא אם כן מאי משני כגון שלש ע"ג קטבלי' אכתי תיקשי למה ליה לאפות לוקמא דר"ע דמרבי לחה"פ מיירי שלש בביסא דשפיר נתקדש גם לר"ע ובכה"ג איתרבי לחימוץ וצ"ל הא דר' יונתן פריך דאמר אימת הם לה' לאחר שנאפו ועלה פריך דאיכא ביסא ומשני דקרא מיירי בלש ע"ג קטבליא והיינו דפריך א"כ מנ"ל לר"י דעשרון לא מקדש דילמא מיירי קרא דכייל בעשרון דחול ומשני כו' כיון דאמר רחמנא כו' שביק עשרון דקודש כו' ומכאן קשה קצת ג"כ לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דיש עשרון של קודש ואפ"ה שתי הלחם לישתו בחוץ וע"כ בעשרון חול כייל ליה. וכבר כתבתי לעיל בזה ועוד יתבאר לקמן פרק שתי הלחם בזה בס"ד:
שם תוס' בד"ה אין לי אלא מזבח כבש מנין כו'. ע"ש שכתב דכבש אינו בכלל מזבח לענין כפרת הדם ובזבחים כתב במסקנא דגם לענין זה הוי כמזבח ובהגיע דם על הכבש נתכפר ולענין הקטרה נראה דכבש לאו מקום הקטרה הוא דהא אפילו ע"ג סובב פליגי תנאי בזבחים אי עושין מערכה ע"ג משמע דהכבש לכ"ע אין עושין מערכה ואפ"ה איתרבי לקדש כל הנוגע בו וכן אם העלה שאור או דבש ובד"ה כבש מנין נסתפקו לר' יהודה דכל הרצפה קדוש להקרבה אי לאיסור דשאור ודבש ג"כ כמזבח הוא. ולכאורה נראה דלא צריך קרא להכי כיון דמקום הקטרה הוא ממילא מוזהר שלא להקטיר שאור או דבש ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' מפרשי דבריו בדעתו ז"ל דפסק כר' אלעזר דלבשר חטאת וכדומה לא הוי כבש כמזבח משום דסוגיא דפרק התערובות כוותיה אתיא. ובאמת יש לדקדק לרבנן אליבא דר' אלעזר דרשינן ממיעוטא דאותם תרתי מילי קולא וחומר' קולא דלענין כל שממנו לאישים לא הוי כבש כמזבח וחומר' דלשם עצים לא הותר אלא שאור ודבש אבל לא כל שממנו לאישים דאפילו לשם עצים אסור ולא נתבאר טעמו של דבר דבחדא קל משאור ודבש ובחדא חמור ולקמן בד"ה מיבעי' ליה כתבו דלר' אלעזר לא תיקשי מברייתא דר"י דדריש אותם שלא יביאו נדבה דתרתי ש"מ והשתא לרבנן שמעינן תלתא מאותם ולר"א שם בזבחים דדריש מיעוטא דאותם רק לכבש כמזבח א"ש קצת דהאי איסור דכל שממנו לאישים קיל מאיסור שאור ודבש דבשאור ודבש מילקי לקי ובכל שממנו לאישים ליכא מלקות וכן לענין תערובות שאור ודבש חמיר דשאור ודבש אסור גם ע"י תערובות וכל שממנו לאישים ע"י תערובות ליכא איסורא כמו בע"מ דע"י תערובות מחצה. ולהכי י"ל דכבש לא איתרבי אלא לשאור כו' אבל לרבנן הוי איפכא דשאור ודבש דאיסורו חמיר הותר לשם עצים וכל שממנו לאישים לא הותר לשם עצים ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' א"מ שכתב שם הא דמעלה מבשר חטאת ואשם כו' היינו שהעלן עם שאור ודבש וכמ"ש שם הלכה ג' אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור כנ"ל הואיל והוא מן הקרבן לוקה ועיין בכ"מ ז"ל שם שכתב דמשמע ליה הכי מדמייתי להך דהמעלה כו' בשמעתין דשאור ודבש ע"ש וא"א לומר כן דאם כן מאי פליגי ר"א ור' יהושע במעלה מכולן על הכבש כיון דעיקר מילתא מיירי בהעלן עם שאור ודבש ולכ"ע איתרבי בהו כבש כמזבח אלא דבאמת לשיטת הרמב"ם ז"ל דבכל שממנו לאישים ליכא מלקות וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם ג"כ ממשמעות דבריו ז"ל ע"כ צ"ל דפלוגתייהו בחיוב מלקות מיירי שהעלן עם שאור ודבש ור"י מחייב כמו בשאור לבד ור"א פוטר ממיעוטא דאותם בשאור ודבש לחוד הוא דאיתרבי כבש כמזבח אבל מיהו אחריני היינו כשמעלה שאור או דבש עם אלו אינו חייב אלא על המזבח אבל באיסור כל שממנו לאישים לחוד ר"י ג"כ מודה דלא איתרבי כבש כמזבח ולא איצטריך למימר לפ"ז דסוגיא דפרק התערובות דאמרינן התם לכ"ע דמאותם אימעוט דבהני הוא דכבש כמזבח אבל לא בכל שממנו לאישים דאתיא כר' אלעזר דהכא וכמש"כ התוס' ז"ל התם אלא בהא גם ר"י מודה וכי פליגי הכא במעלה אותן עם שאור ודבש והדבר מוכרח מדפליגי בחיוב מלקות ופטור אלא דלפ"ז הוי מצי הש"ס למימר הכא דר' יוחנן דריש להאי אותם לכל שממנו לאישים לחוד דלא איתרבי כבש כמזבח להאי איסורא עכ"פ זה ברור בשיטתו דמפרש לברייתא דהמעלה כו'. ופלוגתא דר"י ור"א בהעלן עם שאור ודבש ותרתי לאוי איכא בהא או שהעלה שאור ודבש בפ"ע לשם קרבן דוקא או שהעלן עם דברים אלו בשר חטאת ואשם דכל אלו נקראין קרבן אף על גב דלא נתכוון בשאור עצמו לקרבן. וכדברי הספרי שהביא הלח"מ ז"ל שם וע"ז איכא מלקות אבל דברים אלו בפ"ע יש בהן איסור וכמ"ש שם מפי השמועה למדו כל דבר שמקצתו לאישים שאריתו בבל תקטירו אבל אין בזה מלקות ולפ"ז הא דמיבעי' לקמן המעלה מחטאת העוף מהו משמע דמיבעי' ליה אי לוקה צ"ל ג"כ דמיירי בהעלן עם שאור ודבש ובהא הוא דפליגי ר"א ור"ע ואמר ר"ע כל ששמו קרבן אבל לענין איסור דכל שממנו לאישים אפשר גם ר"ע מודה דבעינן דוקא ממנו לאישים וכלשון הרמב"ם ז"ל ג"כ כל שמקצתו לאישים כו' אבל בזבחים פרק התערובות דף ע"ו ע"ב לא משמע הכי עיין תו"כ ז"ל באורך ואחר כל הנ"ל מבואר הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יוחנן דבין לשאור בפ"ע ובין עם הקרבן איתרבו כבש כמזבח וזה דלא כדברי הר"י קורקוס והכ"מ ז"ל שכ' דפסק כר' אלעזר מפני סוגיא דפ' התערובות ואין זה דרכו של הרמב"ם ז"ל הן אמת דמה שהכריח הכ"מ ז"ל דליכא מלקות בכל שממנו לאישים דאל"ה ילקה שתים כשהקריב שאור ודבש עם הקרבן משוה שאור ודבש ומשום כל שממנו לאישים אלא דאין מלקות בכל שממנו לאישים אינו מוכרח דהא לא לקי אלא בהקטרה כזית כמבואר שם בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ לא תקשי ילקה שתים דבכזית אחד הקרבן עם השאור ליכא אלא לאו אחד שלא להקטיר שאור עם הקרבן אבל משום כל שממנו לאישים לחוד ליכא שיעורא למלקות ומש"כ המעלה מכולן כזית בחמץ או בדבש היינו בצירוף שניהם כאחד אבל העלה כזית מאלו לחוד אפשר דלוקה משום כל שממנו לאישים אבל מ"מ בלא"ה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דליכא מלקות כהא דכל שממנו לאישים וכן לא מנה במנין לאוין הלוקין בה' סנהדרין אלא לאו דמקטיר שאור ודבש ובכלל זה הוא בין מקטירו בפ"ע בין עם הקרבן אבל אלו דברים לחוד משמע דאינו לוקה משום כל שממנו לאישים ודוק היטיב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |