קרן אורה/מנחות/נז/א

קרן אורה מנחות נז א

דף נ"ז ע"א

גמרא א"ל רבינא לר' אשי במקום אחד אין בב' או בג' מקומות לא והתנן הקודח כ"ש כו' אלא לאו בב' או בג' מקומות דחזי לצירוף. יש לדקדק הא תנן התם הבונה כ"ש המסתת והמכה בפטיש הקודח כ"ש והאי כ"ש קאי אכולהו כמו שפי' רש"י ז"ל שם ואם כן היכי בעי למימר דכ"ש הקודח היינו בב' או ג' מקומות דחזי לצרוף א"כ לא דמי להני דתנן בהדיא דכ"ש סגי ועוד דא"כ ליכא שיעורא כלל במתניתין דהאי חזי לצרוף לא ידעינן לאיזה שיעורא חזי לצרף דבשלמא לענין צלי איכא שיעור כגרוגרות ובב' או בג' מקומות חזי לצרף כגרוגרות אבל בקודח לאיזה שיעורא מצרפינן ולזה י"ל דס"ד דכ"ש לא חזי לשום דבר אלא איכא שיעור לתקוע בו יתד כפי המצוי כ"א כדרכו וע"ז תנן אפילו לא קדח במקום אחד כשיעור היתד הנצרך אלא קדח בב' או ג' מקומות כ"ש ובצירוף כולם יש כדי שיעור היתד שנצרך לו. ורש"י ז"ל פי' דחזי לצרף כדרך הנגרים כו' דקודחין ג' קטנים זבצ"ז כו' משמע דבעינן דוקא שיהא סמוכים זל"ז וא"כ מאי פריך מינה ורבא דאמר לענין צלי דבב' או ג' מקומות אין מצטרפין מהא דקודח כ"ש דילמא התם שאני דדרך הנגרין לעשות כן וגם הם סמוכין זל"ז משא"כ בצלי דאין דרך צלי בכך והתוס' ז"ל הקשו ג"כ למאי דפטר הכי בב' או בג' מקומות מהא דהוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרות דחייב וצ"ל דמקשו מת"ק דר' יוסי שם דמחייבי אפילו לשתי רשויות ואין כאן קושיא כ"כ דמשמע התם דרבא כר"י ס"ל התם דבשתי רשויות פטור ולד' ז"ל דהכא מחוסר מעשה יותר איכא לאקשויי איפכא לאיכא דאמרי דחייב אפילו בב' או ג' מקומות ואלו התם בשתי רשויות פטור והתוס' ז"ל בשבת דף ק"ד ע"ג הקשו להאי לישנא דמחייב מכותב ב' אותיות ואין נהגין זה עם זה דפטור וכתב דהכא לא מחוסר קריבה כ"כ מכ"ז נראה דס"ל דטעמא הכא משום דחזו לצרפן ממש וא"כ קשה היכי מדמי צירוף דגרוגרות לצירוף דקודח וכנ"ל ע"כ הי' נראה דהכא לא לצרף ממש קאמר אלא ה"ק מלאכה שנאמר בה שיעור אי לא מחייב אלא דוקא במקום אחד או אפילו בב' וג' מקומות כיון דבכולן יחד איכא שיעורא כגון הכא שנצלה כגרוגרות בב' וג' מקומות ומדמי לה להקודח כ"ש דס"ד דאיכא שיעורא ואפ"ה חייב בב' או ג' קבים כ"ש כיון דבצירוף כולן איכא שיעורא אע"ג דאין עומדים לצרף ורחוקים הם זמ"ז אין זה ענין להא דמחוסר קריבה וכן פלוגתיה גבי הוצאה לשתי רשויות לאו במחוסר קריבה פליגי אלא בסברא פליגי ר"י ס"ל דאין מצטרפין אלא אם מוציא ב' החצאין לרשות אחת ות"ק ס"ל אפי' לב' רשויות ודו"ק:

שם גמרא בעי רב מרי חימצה בראשו של מזבח מהו אשר תקריבו והא אמר רחמנא אקרבה כו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' מעה"ק חימצה בראשו של מזבח אינו לוקה שנאמר אשר תקריבו וכבר קרבה והיא כשרה עכ"ל. ויש לדקדק בלשונו ז"ל והיא כשירה אמאי הא משמע דמיבעי' לי' בראשו של מזבח קודם הקטרה וכדאמר או דילמא מחוסר הקטרה כו' וא"כ אם חימצה אסור להקטירה כדכתיב כי כל שאור לא תקטירו והרי היא פסולה וצ"ל דה"ק וכבר קרבה והיא כשירה היינו דבשעת הקרבה היינו כשהעליהו על המזבח הי' כשירה אע"ג דפסלה אח"כ תו אינו לוקה אלא דצ"ע קצת אמאי לא ילקה משום כל שאור לא תקטירו ואלו חימצה קודם העלאה ואח"כ העליהו לוקה משום כל שאור כו' ה"נ כשחימצה בראש המזבח יעבור בלאו דכל שאור כו'. וי"ל דאינו חייב על העלאת שאור לבד אלא דוקא אם נתנו על האש להקטירו כמש"נ לא תקטירו וצ"ע בזה גם לענין שאר פסולים אי חייב גם על העלאה למזבח אי דוקא הקטרה על האש כמו בע"מ ועיין בד' הרמב"ם ז"ל פ"א מה' איסורי מזבח:

שם גמרא והשתא דנפקא ליה מכל המנחה אשר תקריבו למה לי. והקשו התוס' ז"ל בד"ה אשר וכו' לכל הפחות בעינן למעוטי מחמץ אחר שהוצת האור ברובו ונראה דלהא לא צריך קרא כיון דכבר יצתה המנחה בהכשר ואחר שהוצת האור ברובו יצא ידי הקטרה ג"כ פשיטא דליכא שום חיוב עוד דכבר גמרה מצותה ואיפלגו ריב"ג ור"ע ריב"ג אמר לרבות מנחת נסכים ור"ע אומר לרבות לחם הפנים והאריכו התוס' ז"ל מ"ש אלו דלא איתרבו מכל המנחה ע"ש וסלקי בתימא דהכא הוי איפכא מהגשה ועיין בק"א ז"ל מ"ש בזה ולי הי' נראה דלהכי איצטריך קרא למנחת נסכים ולחה"פ משום דמצינו מנחה של צבור דהותר בו חמץ כגון שתי הלחם דמיקרי מנחה יביא חמץ ואם כן ה"א דבכל מנחת צבור הותר שאור מחמץ להכי איצטריך אשר תקריבו ללמד במנחת ציבור לבד משתי הלחם נאסרו בחמץ. וכתבו התוס' ז"ל דריה"ג לא מודה לר"ע בלחה"פ משום דמדת יבש לא נתקדשה ולא קדוש קדושת הגוף עד אחר אפי' ובתנור אבל מאן דמרבי לחה"פ מודה במנחת נסכים והיינו משום דלא משמע להו דלר"ע אסור לגבלה במים דאיסור זה במנחת נסכים מנין לנו ונהי דלא צריכי למים משום דשמנן מרובה אבל אם גיבלה במים לא מיפסיל ושפיר שייך לרבוי' לכ"ע והוא דאמר ר"ל אומר הי' ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה לדברי ריה"ג קאמר אלא לכ"ע כשירה כמו כל המנחות:

אבל הרמב"ם ז"ל לא כתב כן אלא מאן דמרבי לחה"פ ס"ל דא"א לרבות מנחת נסכים דאם נתן בה מים נפסלה על ידי נתינת מים ואם גבלה ביין של נסכים מי הפירות אין מחמיצין עכ"ל, ולא הבנתי לשונו ז"ל מה ענין יין של נסכים לגבל בו המנחה הא היין מתנסך בפ"ע ואם עירב בו יין וגיבלו הי' לה ליפסל כמו אם גיבלה במים כיון דע"כ איסורא לגבלה בד"א לבד שמנה וכי היכי דנפסלת בגיבול מים ה"נ ליפסל בגיבול יין כיון דאין שייכות ליין עם המנחה ושמנה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל ואם גיבלה בשמן של נסכים היינו בשמנה ויפלא בעיני על הכ"מ ז"ל שלא העיר בזה וגם הפסול מגיבלה במים צ"ע מנ"ל ומ"ש ממנחת חוטא דמגבלה במים אע"ג דכתיב בה חריבה וצ"ל דדוקא שאר מנחות שקשה לגבלן בשמנן דמיעט לוג לעשרון מותר לגבלן במים וכן מנחת חוטא דקשה לקמיצה אבל מנחת נסכים דשמנן מרובה לא צריכי למים אפילו מיפסיל פוסל בהן נתינת מים מעט אלא דלכאורה ליכא פסול בזה אלא משום חסר או יתר מגיבול קשה או רכה וכדאמרינן לעיל לענין מנחת חוטא והא קי"ל כר' יהודה דמתניתין דריש פירקין דכמות שהן משערינן וליכא משום חסר או יתר ועדיין צ"ע:

עוד כתב הרמב"ם ז"ל דילפינן לחם הפנים מכל המנחה וכבר דקדק הכ"מ ז"ל דבגמ' משמע דמאשר תקריבו נפ"ל ע"ש מ"ש ובת"כ דריש מנחה לרבות כל המנחה ומנין לרבות כל המנחות ת"ל המנחה אין לי אלא מנחה ששיריה נאכלין אין שיריהם נאכלין מנ"ל וכתב הק"א ז"ל דהא דלא נאסר החימוץ אלא משום שירים וא"א לומר כן דהא כתיב בסיפא דקרא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו מבואר דאיסור שאור וחמץ הוא משום איסור הקטרה אלא משום דהאי קרא כתיב במנחת מרחשת אי לא כתיב אלא מנחה אשר כו' ה"א דליכא לאו דל"ת אלא במרחשת כתב כל המנחה לרבות שאר מנחות ואכתי ה"א דוקא מנחות ששיריה נאכלין דומיא דמרחשת דאיירי ביה קרא אבל מנחות שאין שיריהם נאכלין מנין ת"ל וכל המנחה אלא דגירסא זו צ"ע דלא נאמר וכל המנחה אלא כל המנחה וע"כ צ"ל דה"ג ת"ל כל המנחה אשר תקריבו כולן בכלל לאו זה ואם כן דלשר תקריבו איצטריך לרבות מנחות שאין שיריהם נאכלין היינו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח וא"כ מאי קאמר ריה"ג לרבות לחם הפנים מהיכי מרבינן ליה והק"א ז"ל כתב דבהא גופא פליגי מנחה שאין שירי' נאכלין מאי ניהו ואמר ריה"ג לחה"פ ומנחת נסכים ור"ע אומר מנחת נסכים לחוד ואין זה מובן דהא איכא מנחות שאין שיריהם נאכלין טובא כגון מנחת כהנים אלא צ"ל דמכל המנחה איתרבי כולהו כי היכי דאיתרבו מנחות ששירי' נאכלין ואין שירי' נאכלין כולן מריבויא דכל ה"נ איתרבו לחה"פ ומנחת נסכים מריבויא דכל וכד' הרמב"ם ז"ל שדרכו לילך אחר דרשת הח"כ והא דאיצטריך הכא לרבות כל המנחות לחימוץ נראה דלא איצטריך אלא לענין לעבור בלאו דמחמץ אבל ליפסול פשיטא דכל המנחות פסולין חמץ בין הנאכלין ובין שאין נאכלין וכדתנן בר"פ כל המנחות באות מצה:

ומאי דכתיבנא לעיל דהא דאיצטריך לרבות מנחת נסכים ולחה"פ היינו משום דשל ציבור הם וה"א דילפינן משתי הלחם לפי הנ"ל אינו מוכרח כיון דלפסול חמץ פשיטא לן בכל המנחות וגם במנחת נסכים ולחה"פ תו לא שייך למילף מב' הלחם דהכשירו בחמץ ובלא"ה יש לפקפק בזה דא"כ מאי לא אמר לרבות מנחת העומר דשל ציבור הם וכן מנחת נסכים ל"ד של צבור הם דאיכא נמי של קרבנות יחיד ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף