קרן אורה/מנחות/נב/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שפת אמת |
גמרא אילימא רבנן מ"ש לבונתה דהוכפלה ושמן לא הוכפל לכאורה לא דמי להדדי דבקומץ יש לומר דכל דהוכפל משום דלא אשכחן חצי קומץ דקרב לעשרון שלם והיכי דלא מייתי אלא עשרון אחד לא מייתי נמי אלא קומץ לבונה אבל אם מת כה"ג דמייתי ב' עשרונים מייתי ב' קמצים דחצי קומץ לעשרון לא אשכחן אבל שמן דבעלמא סגי בלוג לעשרון והכא הוסיפה תורה ג' לוגין י"ל דאפילו אם מביא ב' עשרונות סגי בג' לוגין וצ"ל דלא מסתבר להו להש"ס לחלק בזה ואם הי' כופל הלבונה הי' צריך לכפול גם השמן:
פרק כל המנחות
גמרא מנין לכל המנחות שהן באות מצה כו'. ומסיק דלמצוה לא מיבעי' ליה אלא לעכב מנין ונראה מפשטא דשמעתין דמיבעי' ליה אכולהו מנלן מצה לעיכובא ולא חמץ או שאור או רבוכה ומשני ליה מדכתיב לא תאפה חמץ אלא מצה שמעינן מינה עיכובא ופריך אכתי לא שמעינן שאור לעיכובא ורנב"י פריך דמלא תאפה כו' לא שמעינן מיעוט לרבוכה ורבינא פריך דאפילו חמץ גופיה לא שמעינן לעכב דקרא לא אתי אלא למיקם גברא בלאו בעלמא אבל בדיעבד לא מיפסיל ומסיק דתהי' כתיב לעיכובא ואימעיטו כולהו חמץ ושיאור ורבוכה. והתוס' ז"ל בד"ה מנין תמהו הא מתניתין היא לקמן פרק כל המנחות כו' ומשמרן שלא יחמיצו דכ' לא תעשה חמץ ולא הבנתי תמיה זו הא מתניתין דלקמן א"ש דלכתחלה וודאי צריך לשמרן מחימוץ כדכ' לא תעשה חמץ וכי מיבעי' ליה הכא לעיכובא מנ"ל אלא אי קשיא לי הא קשי' לי מאי מיבעי' ליה לעכב מנין תיפוק לי' מדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו' קרבן ראשית ואל המזבח לא יעלו כו' הרי מפורש דחמץ פסול להקטרת מזבח וממילא המנחה פסולה כיון דא"א להקטיר הקומץ ולא יעלו לריח ניחוח משמע דפסול לגמרי וכמו כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ועוד למה ליה הכא קרא לעכב כיון דכתיב מצות תאכל שמעינן מינה דחמץ לא יאכל וכיון דאסור לאכול השירים ממילא המנחה פסולה ולענין אכילת השירים לכאורה לא בעינן שישנה הכתוב לעכב דאין זה בכלל קדשים דבעינן שינה הכתוב. ויותר קשה על אתקפתא דרבינא ואימא לא תאפה למיקם בלאו ואיפסולי לא מיפסיל היכי מצינן למימר הכי כיון דכתיב לאו על עשיית חמץ ע"כ אסורה נמי באכילה וע"כ צ"ל לרבינא נהי דעבר בלאו על עשייתה חמץ מ"מ בדיעבד אם עשאה חמץ והקריבה יצא ידי חובתו ומותר לאכול השירים וקרא דמצות תאכל ג"כ אינו אלא למצוה דאכילת קדשים הוי כקדשים דבעינן שינה לעכב ולקושיין קמייתא אמאי לא נפקא לן מכל שאור לא תקטירו אפילו דלא מצינן למילף מינה אלא שאור אבל לא חמץ אבל לא משמע הכי מקרא דקרבן ראשית תקריבו היינו שתי הלחם דבא מן החמץ הוא דהתרתי לך אבל שאר קרבנות נאסר בהם גם חמץ. ובאמת כל הני קראי שנא' בהן מצה לא נאמר אלא לענין אכילה היינו השירים במש"כ ואכלוהו מצות מצות תאכל ובשמעתין משמע דמיבעי' ליה אעשיית כל המנחה מנ"ל דחמץ מעכב זה צ"ע אמאי לא שמעינן לה משאור בל תקטירו:
והנה בשמעתין נראה דמקרא דמצה תהי' אימעיטו כולהו לעיכובא חמץ ושאור ורבוכה בהני שלא נאמר בהן רבוכה. וביבמות פרק החולץ ממעט חלוט היינו רבוכה ממצות תאכל דיתירה היא וכמש"כ רש"י ז"ל שם אע"ג דמצה היא לענין פסח מ"מ הכא מיתורא דקרא ממעטינן לה והכא בשמעתין משמע דמתהיה ממעטינן ליה ותרתי למה לי. ונראה מדברי התוס' ז"ל בד"ה ת"ל תהי' דהתם למצוה הוא דאימעיט והכא מתהי' שמעינן עיכובא וצ"ל דהיינו לבתר דילפינן התם מקרא יתירה דלמצוה בעינן מצה ולא חלוט ילפינן נמי מתהי' לעיכובא אבל אי לא שמעינן דחלוט אינו למצוה לא הוי ממעטינן לה כלל ממצה תהי' כיון דבאמת מצה היא אבל מ"מ קשה מנ"ל עיכובא לחלוט מתהי' הא תהי' איצטריך לעיכובא לחמץ ולשאור דלמצוה אימעיטו ממשמעותא דמצה ולא חמץ ושאור ועלה קאמר רחמנא מצה תהי' דוקא מצה ולא חמץ ושאור אבל חלוט דבכלל מצה היא מנ"ל למילף מתהי' לעיכובא וי"ל דבאמת לרב חסדא אימא לא תאפה חמץ אלא שאור ועיקר בעי' דר"פ מנ"ל לעיכובא בשאור וכן לרבינא דפריך אימא למיקם בלאו אבל לא מיפסיל ועלה איצטריך תהי' לעיכובא י"ל דרבוכה לא שמעינן עיכובא ולא אימעיט אלא למצוה כהא דפ' החולץ אבל רנב"י דפריך חלוט מנ"ל אליבי' לא איצטריך תהי' אלא לחלוט לעיכובא דלחמץ לא צריך דמלא תאפנה חמץ נפקא ולשאור גם כן לא איצטריך דאפשר כר"מ י"ל או אפילו כר"מ י"ל דס"ל דספיקא הוא אי חמץ הוא או מצה וכדמיבעי' לן בחולין דף כ"ג ואם כן לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ורב חסדא דפריך אימא לא תאפה חמץ אלא שאור ע"כ צ"ל דס"ל דברי' הוי וכיון דלא איצטריך תהי' למילתא אחריתא אלא לחלוט שפיר ממעטינן ליה לעיכובא דבהני דלא נאמר בהן רבוכה אי מייתי רבוכה פסולה ועי' מהרש"א ז"ל שם בהחולץ שהקשה שם על הא דאמרינן התם למאי הלכתא מצה היא דאדם יוצא ידי חובתו בפסח אמאי לא קאמר דמצה היא לענין מנחות גופא דבדיעבד יוצא בחלוט ולא אימעיט אלא למצוה ואין כאן קושיא כמבואר בדברי התוס' ז"ל הכא דבדיעבד נמי פסול מתהי' אבל הא קשיא מאי קאמר התם ואלא מצה היא למאי הלכתא הא נ"מ להני מנחות דכתיב בהו רבוכה וגם מצה בעינן כמו עשר של מצה שבתודה דיש בה שלשה מינים חלות ורקיקים ורבוכה וי"ל דהא דמספקא ליה אי מצה היא אי לא לאו דשמא חמץ היא דזה וודאי אינו דברבוכה תו ליכא חימוץ כיון שנחלטו ברותחין אלא דשמא גם שם מצה לא מיקרי ולא נאמר בתורה לשון מצה ברבוכה וכדאמרינן לקמן כ' ע"ז ולהכי ליכא נ"מ לענין רבוכה אי מצה היא אי לא ועי' רש"י ז"ל בד"ה אי דאיכא רבוכה כתב בה רבוכה כתיב בהדיא מורבכת תהא שלא תאפה חמץ עכ"ל משמע דהני דכתיב בהו רבוכה שמעינן שלא יהי' חמץ וע"כ צ"ל משום דאחר חלוטה תו ליכא חמץ וא"כ הני דכ' בהו רבוכה לא צריכי שימור שלא יחמיצו. ובמתניתין תנן כל המנחות שנלושות בפושרין משמרן שלא יחמיצו ועוד דא"כ חביתי כ"ג דכ' בהו רבוכה לישתן ועריכה דידהו אמאי דחי שבת ילוש מע"ש ואין לחוש לחימוץ כיון שכבר נעשו רבוכה ונחלטה ברותחין אלא משמע דאף לאחר חלוטה ברותחין אפשר להתחמץ אם ילוש מע"ש והא דאמרינן בפסחים אלו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל יחלוט שחלטו ברותחין היינו דע"י חלוטה ברותחין אינו מתחמץ עוד ע"י בישול וכדתני נמי האפוי שנתבשל אבל כשחוזר ולשו יכול להתחמץ גם אחר חלוטה וא"כ אין לשון רש"י ז"ל מובן אלי וצ"ע יותר בזה ולא מצאתי כעת האי דינא בדברי הרמב"ם ז"ל דרבוכה פוסלת בהני מנחות שלא נאמר בהן רבוכה ודין שאור ג"כ לא נתבאר בדבריו ז"ל אבל הא לא תקשי דהוא ז"ל פ' כר"מ בנוקשה בלאו וחמץ הוא והכא לא נצרכה אלא לר"י אבל רבוכה בשאר מנחות לעיכוב צ"ע ועיין במשנל"מ ז"ל פ"א מהלכות ק"פ שהקשה מכאן לדברי הירושלמי דמצריך קרא לשוחט הפסח על החמץ דכשר משמע דאי לאו קרא ה"א דפסול הוא מדכתב לאו לא תשחט והכא קאמר רבינא אימא למיקם בלאו בעלמא ואי פסולי לא מיפסיל ואין כאן קושיא כ"כ דהכא גופא משמע דרב חסדא ורנב"י שפיר ילפי פסולה לחמץ מלאו דלא תאפה חמץ ופליגי בזה אי ילפינן פסול מלאו האמור בתורה ומהא דאמרינן לקמן דף נ"ט לא יתן עליה שמן ואם שם פסול אין הכרע דכל שנאמר לאו פסול הוא דהא בלבונה ג"כ נאמר לאו ואפ"ה כשר כדתני התם אלא י"ל דאקרא דחטאת היא חמיר ולפלוגתא דאביי ורבא במילתא דאמר רחמנא לא תעביד אין זה ענין וכמ"ש בחי' ריש תמורה שם:
שוב ראיתי אחרי העיון דמש"כ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דנוקשה בלאו אינו כן אלא על נוקשה פטור ובתערובות הוא דהאריכו מפרשי דבריו ז"ל בדעתו וגם אני הארכתי בזה בח"ל נזיר בסוגיא דטעם כעיקר והדק"ל אמאי לא ביאר לענין מנחות דשאור פסול דהא לאו חמץ גמור הוא כיון דלא לקי וכן לא כ' להא דמיבעי' לן בחולין הרי עלי להביא מן החמץ או מן המצה והביא מן השאור דאמרינן לר"מ לא מיבעי' כיון דלקי חמץ הוא וכיון דהוא ז"ל פסק כר"מ דלא לקי אע"ג דבשיעור שאור פסק כר"מ דהיינו הכסיפו פנים מ"מ כיון דנשרף ולא לקי שפיר איכא למיבעי' ובעיקר האי מילתא דאמרינן הכא דשאור דר"י לר"י מצה וודאי לא הוי משמע מינה דאיכא איסור דאורייתא לאוכלו בפסח דאי מדרבנן הא דר"מ לר"מ ג"כ אסור באכילה מדרבנן ואפ"ה אמרינן דמצה מעליא היא וא"ש שאור דר"י אפילו אי הא דנשרף אינו אלא מדרבנן א"כ מה"ת מצה היא אלא וודאי משמע דמה"ת אסורה באכילה והשתא מנלן כיון דלא דריש כל ומילקי לא לקי וצ"ל דמסברא פשיטא ליה הכי ולא מיבעי' אי ספיקא היא אי חמץ אי מצה פשיטא דאסור מספיקא אלא אפי' אי נימא דברי' הוא מ"מ לאו מצה היא והתורה אמרה ז' ימים תארל מצות ויתבאר עוד בזה בדברי התוס' ז"ל בד"ה אלא דר"מ כו':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |