קרן אורה/מנחות/מז/ב

קרן אורה מנחות מז ב

דף מ"ז ע"ב

גמרא מאי מדזריקת פיגול כו' זריקה שלא לשמה נמי שריא ללחם דכגופא דזיבחא הוא או דילמא לקולא לא כו'. קצת קשה היכי מדמי זריקה שלא לשמה לזריקת פיגול זריקת פיגול שפיר קבעה ללחם בפיגול כיון דלא עקר שם הזבח וא"כ הלחם שייך לו וכגופא דמי אבל זריקה שלא לשמה דעקר שם הזבח ולא שייכא הזריקה על הלחם כלל דלפי זריקתו לשם זבח אחר א"צ לחם כלל וכה"ג תנן לקמן פרק התודה דשחיטת פיגול מקדש הלחם ושחיטה שלא לשמו לא מקדשא ליה משום דשחט לשם זבח אחר וצ"ל דס"ד דהכא דהלחם כבר נפסל ביוצא ואפ"ה אמר ר"ע דזריקת פיגול קבעי' ללחם אלמא דהוי כגופא דזיבחא הכי נמי זריקה שלא לשמה יתר הלחם:

שם גמרא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר. וכתבו התוס' ז"ל אע"ג דר' ירמי' אמר לעיל אי תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו כבשים היינו קודם שחיטה אבל אם נאבד אחר שחיטה אפשר שרינן ליה לזרוק שלא לשמן כדי להתיר הבשר. וכבר דקדקתי לעיל מסתמא דתלמודא דפריך לר' יוחנן בשחיטה עושה זיקה מהא דאם יצא הלחם או נטמא בין שחיטה לזריקה דתני התם הדם יזרק ואמאי כיון דאיפסיל ללחם איפסיל נמי תודה אלא דכבשים פשיטא ליה דנפסלין לגמרי והכא מיבעי' ליה לר' ירמי' וצ"ל דסוגיא דהתם אתיא כפשיטותא דר"ז דאמר יש לך דבר שכשר לשמו ונדחה כו' ותודה שאני כדאמר נמי הכא ר' זירא לר' ירמי'. ולפ"ז איפשיטא בעיא דר' ירמי' ואסור לזרוק אפילו שלא לשמו אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' פהמ"ק כתב דאם זרק שלא לשמו ספק הוא אם הותר הבשר משמע דהוי בעי' דלא איפשיטא וא"כ אמאי לא כתב דספק הוא אם מותר לכתחלה לזרוק שלא לשמה. וקצת נראה מדבריו דלכתחלה ודאי אסור לזרוק שלא לשמן אלא אם זרק הוי ספק אי הותר הבשר וא"ש לפ"ז סוגיא דלעיל דפריך הש"ס שם כיון דאיפסיל לחם ליפסיל נמי תודה והיכי שרינן לכתחלה לזרוק שלא לשמו אלא דלא מצינו כיוצא בזה כיון דפסולין הם לזריקה בין לשמן בין שלא לשמן הוי זריקה פסולה ולא שריא כלל ולא אשכחן אם זרק הורצה אלא בטומאה דהציץ מרצה אבל לא בשאר זריקה פסולה. וכבר הקשיתי לעיל מהא דאמר ר"ע אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה וזרק חוץ לזמנן דישנן בפיגול ואמאי כיון דזריקה פסולה היא ועי' בכ"מ ז"ל שהביא דברי ר' יהושע ב"ב של הרמב"ם ז"ל ליישב הגירסא בדברי הרמב"ם ז"ל וזרק דמן במחשבת הזמן הוי ספק אם הותר הלחם ע"ש. והדברים בעצמן נפלאים הם מאין יבא היתר אכילה בהן ומש"כ דהוי כחולין הוא תמוה דנהי דפיגול לא הוי דזריקה פסולה היא אחר שאבד הלחם אבל היתר אכילה פשיטא דלא הותרו והעיקר כמש"כ הכ"מ ז"ל דצ"ל וזרק דמן שלא לשמן. ועוד קשה לי בשמעתין אמאי לא פשיט לי' מפסח גופא דאמרינן בפסחים דאם מתו הבעלים בין שחיטה לזריקה או נטמאו תעובר צורתו ולא שרינן לזרוק שלא לשמן כדי להתיר הבשר ולקמן בשמעתין יבואר עוד בס"ד:

שם תוס' בד"ה והרי תודה כו'. ד' ז"ל קצת מגומגמים וכוונתם ז"ל דהמקשין פריך מתודה פסול לשמו אם אבד הלחם והא דתני לעיל הדם יזרק היינו שלא לשמו ולית ליה סוגיא דלעיל דמסיק התודה לא מיפסלי וכשרה גם לשם תודה. ועי' צ"ק ז"ל מ"ש לפרש סוגיין דלעיל היינו הך דלעיל דף ט"ו ול"ד ומשני שאני תודה דקרי' רחמנא שלמים הילכך לכתחלה יכול לזרוק לשם תודה כי אבד הלחם כצ"ל, ולפ"ז למסקנא אפילו לשם תודה מותר לזרוק וע"ז הקשו דהוי ליה למימר לאו מילתא היא דבתודה לשמו נמי כשר ולא נדחה מלשמו כלל ע"כ פי' דלשמו פסול גם למסקנא ופריך שפיר הרי תודה נדחה מלשמו וכשר שלא לשמו ומשני שאני תודה דקריא רחמנא שלמים והוי כלשמו אבל לשם תודה פסול ואפילו למ"ד פסח לא בעי עקירה בשאר ימות השנה וכשר אפילו לשם פסח דשלמים לשם פסח קשחיט הכא פסול לשם תודה כיון דסבר נשחטה לשם תודה כן הוא כוונת דבריהם ז"ל. ולדידי צ"ע דהא אשכחן מותר תודה דקרבה בלא לחם וה"ק למה יפסל אם שחטה או זרק דמה לשם תודה בלא לחם. ולפי משמעות רש"י ותוס' ז"ל אם שחטה בלא לחם כשרה דלא הוזקקו זל"ז ודוקא אם שחטה לשמה דהוזקקו זל"ז ואבדו הלחם אינו כשירה לשמה ולקמן משמע דאפילו כבשי עצרת ששחטן לשמן אפי' לפני זמנן כשרים וכמ"ש התוס' ז"ל לקמן ויבואר לקמן בזה דלמ"ד אין כבשים בלא לחם ואפילו בזמנן אמאי כשרים שלא בזמנן לשמן ומסתימות דברי הרמב"ם ז"ל נראה דלשם תודה נמי כשר אפילו נאבד הלחם עי' פי"ב מה' פהמ"ק:

שם גמרא מושך שתים מהן ומניפן. עי' תוס' ז"ל שכתבו דצריך להניף כולן לרבי אלא דמניף שתים שתים כמ"ש ולד' קאי אוקימתא דרב חסדא דאתי כרבי ורש"י ז"ל כתב לקמן דאי פריך האי אוקימתא לגמרי האי רבי כולהו ארבעה צריך להניף ולישנא דהש"ס ודאי ראבר"ש היא משמע דברייתא קמייתא שפיר אתי כרבי ובין לשיטת רש"י ז"ל ובין לדברי התוס' ז"ל פודן בפנים ואוכלן בפנים לכולהו ד' לא ידעינן הי מינייהו דקדשינהו שחיטה ונפסלות ביוצא בין קודם פדיון ובין לאחר פדיון דשמא אלו השנים הם המקודשות דאין ברירה והא דלא מוקמינן דפריך להו מבחוץ וכמ"ד יש ברירה משום דרבי ס"ל אין ברירה בפרק השולח בגיטין ע"ש אבל הרמב"ם ז"ל כתב לברייתא כפשטא דמושך שתים מהן ומניחן והב' האחרים פודן בפנים ואוכלן בחוץ וכבר תמה הלח"מ ז"ל על דבריו ז"ל הא קי"ל דאין ברירה בדאורייתא ועוד אי יש ברירה ואוכלין בחוץ אמאי לא יפדה אותן בחוץ ג"כ. ונראה ליישב דבריו ז"ל לשיטתו לקמן בסוף מכילתין דתנן שור בשורי הקדש הגדול שבהן הקדיש וחולשין אף לבינוני דגם הוא בכלל גדול ואמרינן בגמרא כיצד יעשה ממתין שיומם הבינוני ומחלל ליה בגדול ופירש"י ז"ל שם דמחלל הגדול על הבינוני אבל הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' מעה"ק נראה שדעתו דממתין עד שיומם וממילא חלה הקדושה על הגדול וכ"כ הכ"מ ז"ל וצ"ל בטעם הדבר דכ"ז ששניהן ראוין להקרבה שניהם בספק נדרו אבל אחר שהומם השני ממילא חל נדרו על הגדול ונתברר עתה כי זה הוא נדרו וה"נ כן הוא כל זמן שהד' חלות מונחים לא נתברר על איזה שנים מהם חלה הקדושה ואסור להוציאן לחוץ קודם פדיה אבל כשהוא פודן לשנים וליכא קדושה עלייהו ממילא חל הקדושה על הראשונים והשניים מותרים להוציאן חוץ לאוכלן כן הי' נראה לפרש דבריו ז"ל אבל הך מילתא גופא מ"ש בה' מעה"ק דהקדושה חלה מאיליה על הגדול אחר שהומם הבינוני א"כ איפכא נמי אם הומם הגדול תחול הקדושה על הבינוני כיון דע"י מום של אחד מהם מתברר הקדושה על השני ועי' בסוף מעילה בהא דרמי הש"ס התם כוסין אלוגין ומ"ש שם בח"ל ולקמן בפ' התודה גבי פלוגתא דחזקי' ור"י יתבאר יותר בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף