קרן אורה/מנחות/מה/ב

קרן אורה מנחות מה ב

דף מ"ה ע"ב

תוס' בד"ה קרבו כבשים כו'. דבריהם ז"ל אינן מובנים מש"כ דהיו מקריבין מנחת העומר במדבר הוא תמוה דאיסור חדש לא הי' כלל במדבר לכ"ע ועומר למה הוא בא ומהאי טעמא שתי הלחם נמי לא הוי דמנחה חדשה היא להתיר חדש במקדש וזה לא שייך במדבר ומש"כ דתליא בפלוגתא דכי תבוא אי דוקא ור"ע לטעמיה דכי תבאו ל"ד מקרב שתי הלחם במדבר ג"כ קשה דר"ע פוסל לקמן שתי הלחם מח"ל אלא ע"כ ר"ע ס"ל נמי דכבשים לא קרבו במדבר ולא הי' במדבר לא כבשים ולא לחם וטעמיה דר"ע דלחם מעכב הכבשים מקרא הוא דיליף כדאמרינן בגמרא ור"ש בן ננס ס"ל דכבשים קרבו במדבר ולא לחם ולהכי כבשים מעכבי הלחם ולא לחם מעכב הכבשים ור"ש ס"ל נמי דתרווייהו לא קרבו במדבר ואפ"ה ס"ל ר"ש בן ננס ולא מטעמיה ויתבאר יותר בזה בגמרא:

שם גמרא נמצא מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר ומה שאמור בת"כ לא קרב במדבר. ופרש"י ז"ל דלא קרבו משום דכ' על הלחם שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם וזה מבואר דלא כדברי התוס' שכתב דלר"ע נתחייבו לחם במדבר דלא כדברי התוס' ליכא שום טעם למימר דלא קרבו כבשים במדבר כיון דנתחייבו בלחם ג"כ והתורה אמרה והקרבתם על הלחם כו' ועוד דאטו לר"ע הוי לחם במדבר ולא קרבו כבשים וע"כ יליף מאיזה קרא דלא קרבו כבשים במדבר וא"כ הוי ליה לר"ע למימר דממדבר שמעינן דאין הכבשים מעכבין הלחם שהרי במדבר הביאו לחם ולא קרבו כבשים וגם לא הבנתי למה הוצרכו לזה שכתב דר"ע לטעמיה דכי תבאו לה' משמע דאתי למימר דלהכי אין סברת בן ננס ממדבר מכרעת הא בלא"ה לא מכרע כיון דר"ע ס"ל דכבשים נמי לא קרבו במדבר אלא ודאי מילתא דפשיטא היא לכ"ע דבמדבר לא הביאו עומר ושתי הלחם ולא נתחייבו בהן כלל ומש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה מפני שלא הי' להם אלא מן דבר הקשו התוס' ז"ל מלקמן פרק שתי הלחם דמשמע שהי' עמהם לחם הפנים והי' להם להביא מקרא מפורש ויערוך עליו ערך לחם בפ' פקודי אלא כיון דחדש לא הי' עומר ושתי הלחם ג"כ לא נתחייבו ודו"ק:

שם גמרא מ"ט דר"ע כו' מ"ט דבן ננס כו' אע"ג דבן ננס טעמא קאמר במתניתין ממדבר דהוי כבשים בלא לחם אבל מנ"ל דכבשים מעכבו דילמא תרווייהו לא מעכבי אהדדי להכי איצטריך קרא לעכב ור"ע ס"ל דקרא דיהיו מסתבר יותר דקאי אלחם לעכב אבל בכבשים ליכא קרא לא מעכבי ור"ש בן ננס ס"ל דקאי אכבשים דמעכבי אבל לא לחם אלא דהא דפריך לבן ננס נילף מתהיינה דלחם יעכב. קשה לכאורה הא שמעינן ממדבר דלחם לא מעכב דכבשים קרבו ולא הלחם והתוס' ז"ל הרגישו בזה וכתב דיהיו מתהיינה עדיף למילף ואין זה מספיק כיון דממדבר שמעינן דלחם לא מעכב. וע"כ פשיטא ליה לבן ננס דקרבן כבשים במדבר וצ"ל דמזה אין הכרח דנהי דקרבו כבשים לבדן עד שלא בא זמן חיוב לחם היינו במדבר אבל אחר שנתחייבו בלחם יש לומר דהלחם יעכב הכבשים. ובאמת לא נתבאר מהיכא פשיטא ליה לבן ננס דקרבו כבשים במדבר דפשטיה דקרא לא משמע הכי כדכתיב והקרבתם על הלחם כו' וכדדריש ר"ט מזה דלא נתחייבו בכבשים עד שנתחייבו בלחם והא דיליף ר"ט משבעת כבשים תמימים אף ע"פ שאין לחם צ"ל דר"ט ס"ל כר"ע דלחם מעכב הכבשים היינו ב' כבשים שלמים וה"א דלחם מעכב גם ז' כבשים להכי איצטריך קרא דהלחם אינו מעכב הז' כבשים אבל לבן ננס דשתי הכבשים גופייהו אין הלחם מעכבן א"כ פשיטא דאין הלחם מעכב הז' כבשים ולא צריך קרא להכי. ולפ"ז יקשה לבן ננס מנ"ל הז' כבשים אין מעכבין הלחם כי היכי דשני הכבשים מעכבין כיון דמהאי טעמא איצטריך קרא לר"ט שלא יעכב הז' כבשים משום דלא נילף מעכוב השני כבשים לבן ננס נמי נילף איפכא דז' כבשים ג"כ יעכבו הלחם על כרחך הי' נראה דר"ט לא דריש מיתורא דקרא דכבשים אע"פ שאין לחם אלא ה"ק שבעת כבשים כו' אע"פ שאין לחם דהא עיכובא לא שמעינן א"כ מה ת"ל על הלחם ולמאי כתבה רחמנא דהקרבה זו היא על הלחם ללמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם אבל הא דפרים כו' וכבשים כו' אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן קים לן דליכא קרא לעיכובא ואכתי קשה בן ננס מאי דריש בקרא דעל הלחם כיון דנתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם. ועוד יש לדקדק למה ליה לר"ע האי דיוקא כשאתה מגיע כו' דאין אלו האמורים בחומש הפקודים הא שמעינן לה מעל הלחם דלא נתחייבו באלו אלא לאחר חיוב בלחם ואלו האמורים בחומש הפקודים נתחייבו מיד ועי' מת"כ בזה. ולענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל כר"ע דלחם מעכב הכבשים ועי' בדברי הראב"ד ז"ל ובכ"מ ז"ל ולפמש"כ ר"ט ג"כ ס"ל כר"ע א"כ ר"ט ור"ע קשישי מבן ננס ור"ש. נראה מברייתא דלקמן דף מ"ו שתי הלחם הבאין בפ"ע כו' ופליגי התם אמוראי בפי' דברייתא והיינו אליבא דר"ע דשתי הלחם באות בפני עצמן והסעד היותר גדול לשיטתו ז"ל הוא ממתניתין דלקמן פ' אלו מנחות דתנן שתי הלחם כו' כולו לכהנים ובזו יפה כח כהנים מכח מזבח ופי' בפי' המשנה דקמ"ל בזו יפה כח כהנים לעולם אפי' בבאים בפ"ע והיינו דיתורא דבזו יפה מתפרש בתרי אנפי או דאתי לאשמעינן דבזו יפה ולא באחרת וזה ברישא התם דאתי לאפוקי יין נדבה ע"ש אבל בסיפא לא אשכחן למעוטי דבר אחר אלא ה"ק בזו יפה כח כהנים לעולם אפילו בבאין בפ"ע הרי סתמא דמתניתין אתיא כר"ע ורש"י ז"ל פי' התם ג"כ כנ"ל אלא דכ' שם תלתא פי' ואין דבריו ז"ל מובנים דמ"ש בשתי הלחם נדבה כבר כתב הצ"ק ז"ל שם דשתי הלחם ליתנהו נדבה אלא העיקר כפי' הב' שם דאתי לאפוקי מהאי אמורא דאמר לקמן דלשריפה אתין ומ"ש שם עוד ע"א לאפוקי מדר"ע כו' ג"כ אינו מובן דאי כוונתו למימר דאתי לאפוקי מדר"ע דשתי הלחם באין בפ"ע אלא אין באין כלל הא לא משמע הכי לישנא דהש"ס שם ע"ש אלא וודאי העיקר כפי' זה דאתי לאפוקי ממ"ד לשריפה באין קמ"ל דבזו יפה כח הכהנים לעולם וכדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ומוכח דסתמא דהתם כר"ע אתיא ויפה כ' התוי"ט דמהא תיובתא לדברי הראב"ד ז"ל אלא דכתב להאי פירושא שם בשם הרמב"ם ז"ל, ובאמת רש"י והרמב"ם ז"ל גם כן מפרשי הכי וליכא פי' אחריני שם ודברי התוס' חדשים אינן מובנים ע"ש אלא דאכתי יש לדקדק בהך שמעתא דלקמן ולאפוקי ממאן קאמר דאי כפרש"י ז"ל שם דאמוראי פליגי לקמן אי באין לשריפה או לאכילה הא ליכא מחלוקת כלל בזה ורב יוסף הוא דאמר הכי אבל כ"ע מודו דיעובר צורתן ונשרפין ולרב יוסף מה"ת ולרבה ורבא מדרבנן והיכי שייך למימר דמתניתין דהתם קמ"ל דבזו יפה כח כהנים לעולם כיון דלכ"ע אין נאכלין. ועוד היכי שייך למימר דמתני' אתי לאפוקי מד' רב יוסף דמפרש לברייתא אלא משמע דמתני' אתי לאפוקי מברייתא גופא דתני בה דשתי הלחם הבאות בפ"ע נשרפין ומתניתין פליגי ואשמע לן דבזו יפה כח כהנים לעולם וגם אם באין בפ"ע נאכלין וא"כ אמאי לא פסק הרמב"ם כמתניתין דלקמן ועי' בדברי הרע"ב ז"ל שכתב כן בפירוש דמתניתין אתי לאשמעינן דלאכילה עומדין ולא לשריפה משמע דאפילו גזירה דרבנן גם כן ליכא אלא דאם כן ע"כ צ"ל דר' עקיבא גופא הוא דפליג על ברייתא דלקמן ואומר דלאכלין דאל"ה לא אשכחן מאן דפליג על ברייתא ובתוספתא ראיתי דהן דברי ר"ע עצמו ואמר כיצד יעשה אנפי ותעובר צורתו כו' וא"כ לא אשכחן מאן דפליג בהא ואומר דנאכלין ע"כ נראה יותר לפרש שמעתא דהתם דתנן בזו יפה כח כהנים לאפוקי ממ"ד דשתי הלחם באות בפ"ע וכשהן באין בפ"ע לשריפה אתין וא"כ אין כח כהנים יפה בהם לעולם דהאי בא לחם הכא בפ"ע דאין כח כהנים יפה בהן להכי תנן בזו יפה כו' לאשמעינן דלעולם יפה בהן כח כהנים דליכא לחם הכא בפ"ע כלל ולא אשכחן צד שאין כח כהנים יפה בהן ולאפוקי מר"ע דאמר שתי הלחם באות בפ"ע והא דאמרינן התם לאפוקי ממ"ד שתי הלחם הבאות בפ"ע לשריפה אתין לא בעי למימר אלא לאכילה אתין דליכא מ"ד הכי אלא אתי לאפוקי ממ"ד דשתי הלחם באות בפ"ע וא"כ לשריפה אתין ואין כח כהנים יפה קמ"ל דלא כהאי תנא ואולי כן הוא כוונת רש"י ז"ל בפי' ב' ומ"ש שם קמ"ל לא קאי אהאי פירושא ע"ש. עוד יש לדקדק מהא דלעיל דף ט"ו דאמרינן לחם גלל כבשים ואין כבשים גלל לחם מזה משמע קצת דלא קי"ל כר"ע דלחם מעכב הכבשים דא"כ הלחם עיקר והכבשי' [בגללו] אלא דבסוף הוריות מצינו איפכא דאמרינן התם עומר קודם לכבש הבא עמו שתי הלחם קודמים לכבשים הבאים עמהם זה הכלל דבר הבא חובה ליום קודם לדבר בגלל לחם משמע דעומר ושתי הלחם הם עיקר החובה והכבש והכבשים הם באים בגללם וזה כשיטת ר"ע דהלחם עיקר ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין עומר וכבש הבא עמו אי מעכבי זא"ז ובתוספתא איתא דאין מעכבין זא"ז כיון דלא הוזקקו זל"ז לשום דבר וכן איתא בת"כ דלא מעכבי זא"ז וקודמת העומר לכבש הבא עמו כבר כתב הכ"מ ז"ל בפ"ח מהלכות תמידין דהקטרתו קודם לכבש אע"ג דמנחה היא ובכל מקום בהמה קודם למנחה הכא שאני דהכבש בא בגלל הלחם ועי' בלח"מ ז"ל שם שכתב בשם מהר"מ מטראני דהקדימה היא להגשה ותנופה של העומר אבל קמיצתו והקטרתו היא אחר הכבש. וקשה לפ"ז הא דתנא התם שתי הלחם קודמים לשתי כבשים ואיזה קדימה שייך התם בהא תנופתן כאחת הם אלא ע"כ צ"ל דאכילת השתי לחם קודם לכבשים וה"נ גבי עומר הקטרת העומר קודם לכבש העולה הבא עמו ועי' פ"ט מהלכות תמידין הלכה ט' שכתב הרי שהי' לפניו הרבה ממין קרבן כיצד הן קריבים פרים קודמין לאילים כו' שתי הלחם קודמין לשני כבשים משמע דהקרבה איירי מי קודם והרי בשתי הלחם ליכא הקרבה וע"כ לענין אכילה מיירי וכמש"כ שם הלכה י"ב ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף