קרן אורה/מועד קטן/יד/א

קרן אורה מועד קטן יד א

דף י"ד ע"א

תוס' בד"ה ומנודה בירושלמי מקשה כו' וכן מי שנשאל לחכם מוקי לה כשבא במועד אי נמי לפני המועד לא מצאו לו פתח עכ"ל עיין מהרש"א ז"ל שכתב לפרש תירוץ קמא היינו שבא זמן היתר בחוה"מ כגון שנדר שלא לגלח מהיום אם אוכל פירות במועד ודבריו ז"ל צ"ע חדא דהא איכא מ"ד בנדרים דבתנאה מזדהר איניש ומותר לגלח קודם המועד ועוד דאיכא מ"ד דבשאלה יכול להתיר אפילו קודם חלות הנדר כדאיתא בנדרים דף צ' והיותר קשה דבירושלמי לא הוזכר מזה שום רמז ע"כ נראה דחסר תיבה א' בדברי התוס' וצ"ל כשבא חכם במועד אי נמי שלא מצאו פתח קודם המועד ושני התירוצים נרמז בדברי הירושלמי למעיין שם והנה לשיטת הירושלמי דבעי דווקא שלא הי' יכול לשאול קודם הרגל א"כ גבי נזיר שהשלים נזירותיו במועד אמאי יגלח הא הי' יכול לשאול על נזירותו ולגלח קודם המועד אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו נראה דפסק דלא כהירושלמי ואפילו הי' יכול להתיר נדרו קודם המועד מגלח ועיין במ"מ שם אבל בפי' המשניות כתב גבי נשאל לחכם כגון שלא נזדמן לו חכם אלא בתוך המועד וכדברי הירושלמי ועיין במרדכי דבעי למידק מדברי הירושלמי דמוקי לה בשהתירו לו נידויו קודם הרגל ושלשים יום כלו ברגל ש"מ דאין מתירין נידוי ברגל וק"ק א"כ הא דמוקי שישאל על נדרו קודם הרגל ה"נ דמוקי לה הכי משום דאין נשאלין לנדרים ברגל וזה ודאי אינו וי"ל דגבי נדרים צריך לאוקמי שנשאל קודם הרגל דאל"ה לא הוי אנוס דאם הי' נשאל קודם הרגל שמא ימצאו לו פתח אבל גבי נידוי כיון דלא שלמו שלשים עד הרגל לא הי' צריך לילך ולהתיר לו קודם הרגל כיון דלא מועיל התרה זו וע"כ צ"ל דמוקי לה הכי משום דאין מתירין נידוי ברגל והמ"א ז"ל כ' בשם הב"ח דהכא נמי בעינן דווקא שיבקש להתיר לו קודם הרגל אע"פ שלא יועיל ההיתר קודם הרגל וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל אבל טעמא דמילתא לא ברירא לי כיון דאין מועיל ההתרה מאי נ"מ אם ישאל קודם הרגל אם לא ועיין בב"ח שיבאר הטעם וכתב ליישב בזה קושיית הב"י וכתב בשם המרדכי ג"כ לפרש דברי הירושלמי ע"ז הדרך דצריך שיבקש קודם הרגל להתיר לו ומד' המרדכי שהבאתי לעיל לא משמע כן דא"כ לא הוי דייק מינה דאין מתירין נידוי ברגל ועיין בד"מ סי' תקל"א שכתב בשם המרדכי דמתירין נדרים אפילו שלא לצורך המועד ואני לא מצאתי זאת במרדכי ולדעתי מילתא דפשיטא הוא ולא אצטריך לאשמעינן:

שם בא"ד ושמא לא קאי טעמא בגמ' כו' אבל גילוח של ראשו אסור משום מלאכה וכן בד"ה ושאר כל אדם לצדד דגילוח הראש אסור אפילו במקום אונס משום מלאכה וטירחא ובעיני יפלא דמ"ש מכיבוס דשרי מחמת אונס אע"ג דאיכא טירחא ולקמן יבואר יותר:

שם גמרא ושאר כל אדם מ"ט אסורים וכתבו התוס' אע"פ שהוא מלאכה הי' לנו להתירה לצורך המועד ועיין רש"י ברי"ף שכ' כיון דשמחה היא לו ודאי מותר ולפ"ז צריך לדקדק למה התירו לגלח את הקטן הא ליכא שמחה לקטן ואמאי התירו לגדול לעשות מלאכה אבל העיקר דזה צורך המועד הוא ולא גרע מבנין שהיא לצורך המועד וזה קרוב יותר לאוכל נפש כי היכא דחשיב עינוי נפש לענין נדר ופשיטא דאין חילוק בין גילוח של יופי לגילוח הראש ובאמת לא הובא בשום פוסק סברת התוס' לאסור גילוח הראש לאונס ומש"ה מצד הדין לא הי' אסור בזה אפילו כוון מלאכתו במועד כיון דחשיב כאוכל נפש ואין בזה שום איסור מלאכה רק כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים:

שם גמרא מתני' דלא כר"י דתניא ר"י אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות ומסיק דביוצא להרווחה פליגי וכתב הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמיירי ביוצא מארץ לח"ל והביא ראי' לזה מהירושלמי דמשמע התם דמטעם איסור יציאה מארץ לח"ל אתינן עלה עיין בדברי הרא"ש ז"ל והנימוק"י ז"ל ולכאורה תמוה דבירושלמי משמע דליכא איסור בישראל היוצא לח"ל והכי איתא התם ר"י כדעתי' דאמר אסור לפרוש לים הגדול והיינו דקאמר שיצא שלא ברשות דאיכא איסורא ביציאתו ומש"ה קנסינן לי' וקאמר עוד מעתה כהן שיצא לח"ל אסור לו לגלח דלכהן איכא איסורא לילך לארץ העמים משום טומאה ומייתי התם עובדא דאחד כהן שרצה לילך לייבם אשת אחיו ואתא לקמי' דר' חנינא ואמר אחיו של זה כו' וכן מייתי עובדא דשמעון בר בא היינו רב שמן בר אבא דכהן הי' כדאיתא בכתובות פ"ב ורצה לילך לפרנסתו לח"ל ולא הניחו ר' חנינא מכ"ז משמע דבישראל ליכא איסורא אבל אחר העיון דברי הרא"ש ז"ל נכונים דעיקר ראייתו מדברי הירושלמי הוא לפרש לישנא דשלא ברשות היינו היכא שיצא באיסור אבל בעיקר ההלכה שיטת הירושלמי ושיטת הש"ס דילן אינן שוין דבירושלמי לא מחלקינן בין לשוט או להרווחה ולמזונות ולר"י בכל גוונא אסור אפילו יצא למזונות והיינו משום דר"י כדעתי' דאמר אסור לילך בים הגדול אפי' למזונות ויליף מינה לכהן שיצא לח"ל אפילו לרבנן אסור לגלח אפילו יצא למזונות וכדמשמע מעובדא דשמעון בר בא אבל הש"ס דילן לא ס"ל הא דר"י אוסר לפרש לים הגדול ואין כאן אלא איסור יציאת ח"ל לבד ובזה יש חילוק בין יוצא למזונות או להרווחה ולשוט דלמזונות ודאי מותר לישראל לצאת לח"ל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בה' מלכים ומש"ה כ"ע מודו בזה דמותר ולשוט לכ"ע אסור אפילו לישראל ומש"ה אפי' לרבנן אסור לגלח כ"פ בהרווחה לר"י אסור לצאת לח"ל גם להרווחה ולרבנן מותר אלא דקשה הדבר לומר דר"י אוסר לצאת להרווחה אטו פליג אדרשא דלישיבה אי אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא והובאה דרשא זו ברי"ף סוף סנהדרין וי"ל דמה"ת ודאי לא מצינו איסור מפורש ליציאת ח"ל ולא נאסר אלא ישיבת מצרים ויציאת ח"ל רבנן הוא דאסרוה ואסרו אפילו יציאה ע"ד לחזור אם אין הדבר הכרחי כמו לשוט לכ"ע ולר"י אסור אפילו להרווחה ולפ"ז האי עובדא דהירו' דחד כהן רצה לילך לייבם מיירי נמי בדעתו לחזור ומש"ה לא אסר אלא בכהן ובסוף כתובות דמייתי הש"ס האי עובדא סתמא ומשמע אפילו בישראל היינו באין דעתו לחזור) ומש"ה לא אסר אלא בכהן ובסוף כתובות דמייתי הש"ס האי עובדא סתמא ומשמע אפילו בישראל היינו באין דעתו לחזור וזה אסור אפילו בישראל ולא פליגי אהדדי והנה לפי דברי הירושלמי דכהן אסור לילך ולייבם אפילו בדעתו לחזור ע"כ צריך לחלק בין לישא אשה דהותר לצאת לח"ל אפילו לכהן כדתניא בברייתא דע"ז דף י"ג ובין לצאת ולייבם דהתם יכולה היא שתבא אצלו וא"כ אין לנו ראי' לאסור לצאת לישא אשה וללמוד תורה באין דעתו לחזור דראיית הכ"מ שם בפ"ה מה' מלכים אין ראי' לפי הנ"ל דהתם היא תבא אצלו אבל בשאר מצוה מנ"ל דאסור לצאת לעולם וי"ל דבאמת כל זמן שהוא צריך להיות בשביל המצוה בח"ל מותר להיות שם אבל אח"כ אסור לשבת שם ומש"ה אחר נשואי האשה שפיר יכול לכופה לילך לא"י כדתנן בסוף כתובות וכן אחר שכבר למד תורה צריך ג"כ לחזור לא"י ועיין בתוס' בע"ז שדקדקו הא דמותר לילך לישא אשה אהא דכתובות ותירצו דהתם אין דעתו לחזור הוי וכבר הוכחתי מדברי הירושלמי דיש חילוק בין לישא אשה ובין לחלוץ או לייבם אפילו בדעתו לחזור אלא דהוצרכו לזה בשביל אחיו הראשון דקאמר עלי' ברוך המקום שהרגו ואמאי הא מותר לילך לישא אשה אלא ע"כ צ"ל דלהשתקע אסור אפי' לישא אשה וא"כ ראיית הכ"מ מוכרחת ויש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' אסור לצאת מא"י לח"ל אלא לישא אשה וללמוד תורה ומנ"ל הא דילמא אפילו לשאר מצות נמי וגבי כהן הוא דאיתמר הכי דלא הותר לו אלא לישא אשה אבל בישראל מנ"ל וי"ל דס"ל כדברי השאלתות שהביאו התוס' בע"ז דהני קילי וכש"כ שאר מצות וע"כ צ"ל הכי דאפי' לשאר מצות מותר כיון דאפילו לסחורה הותר כש"כ לדבר מצוה שוב ראיתי בביאורי הגאון ר"א ז"ל מווילנא שעמד ע"ז דמהירושלמי משמע להיפך ונראה מדבריו קצת דפליגי הש"ס דילן והירושלמי ולמש"כ לא פליגי וזה ברור ועיין בלשון התוספתא דאמר רבי נראין דברי ר"י בשלא נטל רשות ודברי חכמים בשנטל רשות משמע קצת כשיטת הראב"ד ז"ל ומש"ה בעי נטילת רשות להתיר לו יציאת ח"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל מאי נטילת רשות איכא הכא ודו"ק אלא דלפ"ז צ"ל דהא דר"י אוסר בבא ממדינת הים היינו מטעם איסור יציאת ח"ל ולא מטעם סכנה כשיטת הירושלמי מדמחלקינן אליבי' בין יוצא למזונות או להרווחה וקשה קצת ע"ז הא ר"י ס"ל בגיטין דים הגדול שהוא במערבה של א"י הרי הוא כא"י ואמאי אסור לצאת בו וע' תוס' שם ויש ליישב ואילולי דמיסתפינא הייתי אומר דגם לשיטת הש"ס דילן האי שלא ברשות דר"י הוא מחמת סכנת הים ובזה מחלק הש"ס דלמזונות ניתן לו רשות לפרש בים כמש"נ הנותן בים דרך כו' אבל לשוט איסורא איכא להעמיד עצמו במקום סכנה וא"כ אין חילוק בין א"י לח"ל בזה ואפילו יוצא מח"ל לח"ל דרך הים לשוט הרי זה אסור לגלח לכ"ע ולפ"ז ג"כ א"ש לשון התוספתא שלא נטל רשות כדאשכחן במדרש ובירושלמי דקודם פרישתן לים היו הולכים אצל חכם שיתפלל עליהם:

שם גמרא מתיב רב פינחס כו' הא אסור במועד אסור בימי אבלו ולל"ב מסייע לי' לשמואל מהאי ברייתא מכאן נמי מוכח דאפילו גילוח הראש מותר דאל"כ לל"ב נמי תיקשי הא אסור במועד היינו גילוח הראש אסור בימי אבלו א"כ מצינו אבילות לקטן אלא ש"מ דהכל מותר ואין בו משום מלאכה כיון דלצורך המועד הוא וליכא איסורא בזה אלא משום שלא יכנס ברגל כשהוא מנוול ובקטן לא שייך גזירה זו לל"ב ומותר לגלחו בכל גווני. ויש לדקדק מאי דייק הש"ס הא אסור במועד אסור בימי אבלו וא"כ מצינו אבילות לקטן הא איסורא דמועד לאו משום דקטן אסור לגלח אלא משום דאסור לגדול לגלחו אבל על הקטן עצמו אין כאן איסור דומיא דאבילות דלא נהיגי בי' וא"כ מאי ס"ד לאסור גילוח הקטן בימי אבל וי"ל דע"כ אין איסור בגילוח משום מלאכה כדכתיבנא לעיל והא דאסרי' לקטן לאו משום מלאכה היא אלא משום דכל מה שאסור לגדול אסור נמי לעשות לקטן משום גזירה קטן אטו גדול וא"כ בימי אבל נמי יהי' אסור לקטן כל שאסור לגדול וא"כ מצינו אבילות לקטן ושפיר דייק מינה דליכא איסורא בקטן כלל והנה התוס' בד"ה שאין לו אלא חלוק אחד הביא דברי הירושלמי דבגדי קטנים מותר לכבסן במועד משום דמלוכלכים הם וניכרים שהם קטנים ולכאורה למה לי האי טעמא הא בלא"ה מותר לכבס בגדי קטנים כי היכא דמותר לגלח את הקטן ובתוספתא נמי תני לענין כיבוס כל שמותר לכבס במועד מותר לכבס בימי אבלו ואיכא למידק מינה דבגדי קטן מותר לכבסן במועד דאל"כ בימי אבלו נמי אסור ומצינו אבילות לקטן וכדדייק הש"ס לענין גילוח וי"ל דבאמת טעמא דלא יכנסו כשהן מנוולים לא שייך בקטן אלא דמ"מ הי' לן לאסור משום דיאמרו דבגדי גדול הם להכי איצטריך לטעמא דניכרין שהם מלוכלכים ושל קטנים הם ולפ"ז כל שניכרין שהם של קטנים מותר לכבס את כולם דהא אין בו איסור כדי שלא יכנסו כו' ועיין בהג"א ובב"י סי' תקל"ד והנה מפשט לשון הפוסקים משמע דלא התירו אלא בגדי קטנים גמורים שדרכן להיות בגדיהם מלוכלכים וצריכים לאמן אבל קטן שהגיע לשנים קצת אע"פ שלא הגיע לשני גדלות אסור לכבסן וא"כ אכתי תיקשי האי דיוקא הא כל שאסור במועד אסור כו' וצ"ל דכל שלא הגיע לגדלות קטן מיקרי לענין זה ואחר כל הנ"ל נראה לי דהירושלמי דתני התירא דבגדי קטנים משום דהוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד ס"ל כלישנא קמא דשמואל דאסור בגילוח אם נולד קודם המועד אבל לדידן דקי"ל כל"ב דלא גזרו על גילוח קטנים ה"ה דלא גזרו על כיבוסן של בגדי קטנים ובלא"ה מותר לכבסן ודו"ק ועיין בתה"א להרמב"ן ז"ל שהביא בשם הרי"ץ גיאות בקטן שהגיע לחינוך צריך לחנכו בקריעה ע"ש:

(נשמט מלעיל) בעי ר"ז אבדה לו אבידה כו' רב אשי מתני הכי כו' הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו בעיות אלו וכ' הב"י דלחומרא אזלינן והב"ח ז"ל בסי' תקל"ד דעתו ז"ל דאדרבה סמכו על הא דכ' מי שאין לו אלא חלוק א' דמותר לכבסו והשמיטו והא דאיזורו מוכח עליו אלמא דלא בעינן מוכחא מילתא וא"כ ה"ה באבדה לו אבידה וקשה הדבר לומר כן חדא כיון דרב אשי מתני דבעינן מוכחא מילתא א"כ ודאי הכי קי"ל ועוד דלפי מאי דקי"ל דביוצא לשוט אסור לגלח ולר"י אפילו יוצא להרווחה אלמא כל שאין באונסו קצת מצוה לא חשיב אונס א"כ ה"ה אבדה לו אבידה אבל זה אינו דהא ביוצא מבית האסורים ומנודה ליכא מצוה ואפ"ה חשיב אונס והנה הש"ס פריך לקמן על ר"י דאמר מי שאין לו אלא חלוק אחד כו' ממתני' הני אין מי שאין לו אלא חלוק אחד לא ע"ש ואמאי לא פריך הש"ס הכי על בעיא דר' זירא מדיוקא דמתניתין הני אין כו' וי"ל דמצד אונסו אבדה לו אבידה חשיב אונס יותר מהני דמתני' דהא בבית האסורים הי' יכול לגלח אלא שאין ערב לו לגלח וכן במנודה ונשאל לחכם הי' יכול להתירו קודם כמש"כ לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ אי לא בעינן מוכחא מילתא לא תיקשי אמאי לא חשיב לה במתניתין משום דכש"כ הוא מהני ולענין אומן שאבדה לו אבידה נראה מפירש"י דאאומן מספקא לי' אבל בני העיר פשיטא דאסורים וכן כתבו התוס' ז"ל ולדידי מספקא לי' הא גם הם אנוסים ומוכחא מילתא ולשיטת רש"י ז"ל מאי אירי' אומן חנוני נמי הכל הולכין אליו ויודעין שאבדה לו אבידה וי"ל שצריכין שידעו דווקא שלא הי' יכול לגלח ערב הרגל. שוב ראיתי לקמן דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה ותנא דידן כו' שכ' דלהכי לא פריך ממתני' על הא דאבדה לו אבידה משום דאיכא למימר תני ושייר והא דפריך על ר"י דמי שאין לו אלא חלוק אחד יש לחלק ועיין בתוס' דמספקא להו בחלה ונתרפא ולכאורה מאי בין זה לאבל ששלמה אבילתו ברגל וצריך עיון גדול לשקול במאזנים ולחלק ביניהם עוד נשאר לבאר בהלכה זו מש"כ המרדכי ז"ל דכל אלו שהותרו לגלח היינו דווקא בצינעא ומוצא דבר זה הוא ממה ששנינו בתוספתא אע"פ שהתירו לו כו' ע"ש ומסוגיין דבעינן מוכחא מילתא משמע דלא בעי צינעא וכן בדין כיון דמטעם אין איסור בזה אלא משום כדי שלא יכנסו לרגל וכיון דהכל מכירין באונסו לא בעינן צינעא בזה ובאבל מסתבר יותר לי בעי צינעא דהתספורת עצמה אסור בו ונהי דהתירו לו מחמת אונס לא התירו לו אלא בצינעא ועיין בב"י ובד"מ מש"כ בזה ובדברי האחרונים ז"ל ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף