קרן אורה/יבמות/קיח/ב

קרן אורה יבמות קיח ב

דף קי"ח ע"ב

גמרא קידש קתני בעל לא קתני כו'. למאי דס"ד דבקידש וגזל הוא דפליגי. אבל בלקח מודה ר"ע דמניח דמי מקח ובבעל מודה ר"ט דנותן כתובה לכ"א וודאי תיקשי מ"ש דבקידש פליג ר"ע ובלקח מודה. וכן ר"ט מ"ש דבגזל דעביד איסור' דאוריית' פליג ובבעל מודה לר"ע. וכן הקשה מהרש"א ז"ל וכ' דלזה נתכוין רש"י ז"ל מה שכת' כיון שעשה בה מעשה וגינה אותה. ומש"ה גרע מגזילה. אבל אכתי קשה מקידש ולקח לר"ע דבלקח מודה לר"ט ובקידש פליג וכמו שהקשה הוא ז"ל ולולי פ' רש"י ז"ל הי' נראה לפרש דס"ד דבכולהו פליגי וקתני קידש להודיעך כחו דר"ע וקתני גזל להודיעך כחו דר"ט ולא אתיא מתני' לא כרשב"א ולא כת"ק דלרשב"א לא פליגי אלא בבעל וגזל ולת"ק לא פליגי אלא בקידש ולקח כיון דלא נקיט פלוגתייהו אלא בהכי בקידש ולקח ש"מ דבבעל וגזל ר"ט נמי מודה. ועיין בתוספתא ומשני דקידש דמתניתין היינו בעל ואפ"ה קמ"ל רבותא בבעל לר"ע ובגזל לר"ט. ולשיטת רש"י ז"ל יש לומר דלר"ע קידש חמיר מלקח משום דכתובה מעשה ב"ד היא. ומש"ה ס"ל לר"ע דצריך לסלק לכל אחד ואחד אלא דלמ"ד ארוסה אין לה כתובה ומיירי הכא בדכתב לה א"א לומר כן. ועיין בזה בב"מ פרק המפקיד ובב"ק פרק הגוזל:

אמר ליה תנינא וחוששין לדבריה. ופירש"י ז"ל דמתרתי בבא דמתניתין פשיט ליה מרישא דלא אמרינן דמרחמא ליה ומסיפא דלא אמרינן דוודאי סניא ליה. ומדברי התוס' ז"ל נראה דלא פשיט ליה אלא מסיפא דלא אמרינן וודאי סניא ליה. והיינו משום דלהא לא איצטריך להביא ראיה דלא רחמא ליה דמסברא פשיטא לן הכי. כדאמרינן כיון דסניא ליה כו'. או דילמא זמנין דרחמא ליה. אבל ע"פ הרוב סניא ליה ומיבעי ליה אי חיישינן להא דזימנין רחמא ליה. וקפשיט ליה מסיפא דחוששין לדבריה ולא אמרינן דוודאי משקרא משום דסניא ליה אלא חוששין לדבריה משום דזמנין דרחמא ליה ואינה חשודה לשקר כ"כ. ועיין מהרש"א ז"ל. וכתב רש"י ז"ל דלפי מסקנא הוי ספק מגורשת במזכה גט במקום יבם משום דהוי ספק אי סניא ליה או רחמא ליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים ז"ל. ובעניותי לא ידעתי הכרח לזה דהא רבא כי מיבעי ליה א"ד כיון דזמנין רחמא ליה חוב הוא לה ואין חבין כו'. משמע דלהאי צד לא הוי גט כלל כיון שיש בה עתים דסניא ליה ועתים דרחמא ליה ולא מיבעי ליה אלא משום דשמא נלך אחר הרוב דסניא ליה וזכות הוא. וכיון דפשיט ליה רב נחמן חיישינן להא דזמנין רחמא ליה ממילא חוב הוא לה ולא הוי גט כלל אך בטלו דברי נגד דברי הראשונים ז"ל:

ובפ"ג מהלכות יבום כתב הרמב"ם ז"ל בטעמא דאין אשה נאמנת לומר מת יבמי משום דאיסור קל הוא ונקל בעיניו לזלזל בו ולפ"ז לא שמעינן כלל בשום דוכתא האי סברא דסניא ליה אלא מסברא בעלמא הוא דמיבעי ליה לרבא הכי. אלא דלעיל ריש פרק האשה רבה קאמר ההוא מרבנן לרבא דטעמא דאינה נאמנת במת יבמי משום דסניא ליה. והרמב"ם ז"ל לטעמי' דפסיק התם כרבא דיליף קל וחומר איסור לאו מאיסור כרת ולא תיקשי מהיא עצמה דלעצמה וודאי גרע איסור לאו משום דקל בעיניה:

הדרן עלך פרק האשה שלום

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף