קרן אורה/יבמות/קיב/א

קרן אורה יבמות קיב א

דף קי"ב ע"א

גמ' עד שכופין כו'. אמר רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. ופי' רש"י ז"ל גט לביאתו וסיפא במבקשים ג"כ מיירי בכה"ג. וכ' הנימק"י הא דמבקשין אותו ולמה לא נכוף כיון דלדבריו כבר נפטרה ממנו היינו משום דיכול לומר דאינו רוצה לאוסרה עליו דאחר הגט יכול להחזירה ואחר החליצה תיאסר עליו לעולם וז"א אלא לר' אמי דלמסקנא נמי מיירי בגט לביאתו. אבל לרב אשי דאמר דנתן תחלה גט לזיקתו הרי כבר נאסרה עליו לעולם. והתוס' ז"ל לעיל בד"ה מבקשים כתבו טעמא אחרינא ועי' בהלכה זו בד' הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ויש לדקדק לר' אמי דאמר דהגט לביאתו הוא. א"כ בברייתא דתני בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ וכי גם הוא מודה שלא בעל אמאי לא נכוף אותו לייבם דהא לא שייך הכא גט כיון דגם הוא מודה שלא בעל. ועיין מהרש"א ז"ל שהקשה מסיפא דמתני' ובזמן ששניהם מודים ג"כ כנ"ל. וכן יש לדקדק בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' יבום:

תוס' ד"ה היא אומרת נבעלתי ע"ש שכ' ב' שיטות. והרמב"ם ז"ל ג"כ כתב כשיטה הב' דהיא אומרת נבעלתי נאמנת אפי' בתוך ל' משום דבחזקת בעולה היא. וע"ש שכתב דאינו נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. ודבריו ז"ל צריך ביאור דאיזה איסור הוא מוסיף עליה דהא לפי דבריו נמי אסורה לכל אדם. וי"ל דקאי אהיכא דגיטה יוצא מתחת ידה דהיא נאמנת ואינה צריכה כלום. ומטעם זה נראה דהשמיט דין הצרה דמהא דהיא אומרת נבעלתי שמעינן גם דין הצרה דשריא כיון דבחזקת בעולה היא אפי' בתוך ל' וליכא נ"מ בין תוך ל' או לאחר ל'. אלא לענין כפי' ובקשה. ועיין בירושלמי בזה ודו"ק:

ועיין בנימק"י בשמעתין שכ' דבאיסורא לא אמרינן מיגו אפילו במקום חזקה אע"ג דלענין ממונא מיבעי לן. וע' בכריתות לענין מיגו במקום עדים כתבו התוס' התם איפכא דבממונא לכ"ע לא אמרי' מיגו ולענין לפוטרו מקרבן אמרי' מיגו ע"ש ואין כאן מקומו:

רש"י ד"ה או לא אסקא אדעתה ולא נדרה זו. אלא על מי שמותרת לו ע"י גירושי בעלה ולהפיס דעתו כו'. עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל דלא מיבעי ליה אלא איבם משו' דהוא אסור גם לאחר גירושין. ולזה לא נתכוונה דלא נדרה אלא מאלו שיותרו לה ע"י גירושין שלו וכולן בכלל אפי' בעל אחותה כיון דאינו אסור לה מחמת בעלה. ולא הבנתי מה שהקשה המלחמות ז"ל בזה ליפלגי בבעל אחותה או בנטול אני מכל הנשי' וגם מה שהקשה שם משבועה שלא אוכל ואכל שקצים ע"ש. ולפמש"כ ניחא דדוקא בנטולה אני מן היהודים פליגי משום דלא נתכוונה אלא להפיס דעתו. אבל בנטול אני מן הנשים או בשבועה שלא אוכל וודאי חל על הכל בכולל. גם מה שהקשו התוס' ז"ל מאי קאמר ש"מ כופין כרב והא הותרה לו לא תיקשי לפי הנ"ל דהיכא דנדרה מיבמה וודאי נאסרה בכל הנאות אפי' בביאת מצוה ואי לא מסקא אדעתה דמיית בעל לא נתכוונה לפטור עצמה מיבם. ומש"ה כופין אבל לשמואל דאמר דאסקא אדעתה א"כ נתכוונה לפטור עצמה מיבם ומבקשין מיבעי ליה. ועי' בדברי הרשב"א ז"ל:

הדרן עלך פרק בית שמאי פרק חרש

חרש כו'. עיין ברשב"א ונימק"י ז"ל שהביאו דברי הירושלמי מתני' בשקידשה בכסף. אבל קידשה בביאה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה. וכ' הב"י ז"ל דלא ראה להפוסקים דס"ל הכי. וכן הש"ג כ' בהדיא דאין חילוק. וכבר עמד ע"ז במשנל"מ ז"ל בפ"ב מהל' גירושין ממתני' דאם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציאו אלמא דגם ביבמה דקנינה בביאה אפ"ה יכול להוציא. ועיין בפני משה ובק"ע מש"כ בזה ומש"ס דילן וודאי לא משמע כן מהא דפריך הש"ס לקמן מ"ש חרש דתקינו ליה רבנן נישואין ומ"ש שוטה וקטן דלא תקינו ואם איתא דאשכחן בחרש קידושי ביאה מה"ת לא הוי פריך מידי דמש"ה תקינו בי' נמי קידושי כסף. וכן משמע מהא דקאמר דאם תמאן ממנעי ולא נסבי לה והא יכול לקדשה בביאה. וי"ל דלשיטת הירושלמי ג"כ קידושי ביאה בחרש לאו ד"ת הוא אלא מדרבנן כיון דאין קנינו קנין אלא דמ"מ לא אמרינן בזה כשם שכנס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה כיון דהקדושין היו ע"י מעשה וגירושיו אינו מעשה וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף