קרן אורה/יבמות/קט/א

קרן אורה יבמות קט א

דף ק"ט ע"א

א"ה חליצה נמי לא תיבעי. וכ"ת ה"נ והתני' ר"א אמרו חולצת והיינו בריי' דמייתי הש"ס לקמן דרבנן אמרו בהחזיר' כשהיא גדולה או שגדלה אצלו דמתייבמת ועלה אמר ר"א דחולצת. והשתא אי נימא דלר"א אסורה מה"ת אמאי בעי חליצה והרשב"א ז"ל כתב לקמן בשמעתין דהא דגזר ר"א משום יתומה בחיי האב היינו משום דס"ל דאפי' גדלה אצלו אין חזרתה חזרה גמורה משום דעל דעת קידושין הראשונים בעל דאין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום. וא"כ לר"א בעיא חליצה אפי' היכא דאסירא מה"ת. וא"כ מאי פריך לעיפא חליצה נמי לא תיבעי. וי"ל דביתומה בחיי האב שפיר הוא דבעיא חליצ' אע"ג דאיסורה מה"ת משום דאי הוי קידושין גמורים היתה צריכה יבום. השתא דאית בה קידושין דרבנן בכדי לא תיפוק וצריכה חליצה אבל לעיפא דטעמא דר"א משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור בכל גוונא ערוה גמורה היא עליו וחליצה נמי לא תיבעי. ולד' הרשב"א ז"ל מוכח מהא דאמר ר"א חולצת דה"ה לרבנן ביתומה בחיי האב חולצת וכגירסת התוספתא. והרא"ש ז"ל כתב בטעמא דבעי ביתומה בחיי האב חליצה משום דאין הכל יודעין בגירושין. ויפה הקשה מהרש"א ז"ל בזה דא"כ מאי פריך לעיפא דלמא מש"ה בעי חליצה לר"א משום דאין הכל יודעין בגירושין. אבל למש"כ ניחא ומ"מ לא ידענא מנ"ל להרשב"א ז"ל הא דלר"א בגדלה אצלו נמי הוי יתומה בחיי האב דהא ר"א בהחזירה כשהיא גדולה נמי אמר דחולצת ולא מתיבמת. וכי היכי דהתם מדרבנן הוא ה"נ בגדלה אצלו. וכן משמע בתוספתא דמסיים ר"א דאמר חולצת ולא מתיבמת משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור משמע דתרווייהו חד טעמא. וכן משמע מהא דתניא ומודים ביתומה כו' דליכא פלוגתא בזה. וכן משמע מהא דדייק ממתני' דלהכי קתני קטנה שהשיאה אביה כו'. לאשמעינן דטעמא דר"א משום הכי הוא. ומתני' ע"כ מיירי דלא גדלה אצלו אלמא דעיקר גזירה משום יתומה כי האי ודלא כמו שכ' הרשב"א ז"ל דלא מסתבר לגזור גדולה אטו קטנה. והרשב"א ז"ל כתב דבכתובות האריך בזה ואיננו ת"י כעת לעיין בו:

בעא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מהו אמר ליה היא גופא גזירה כו'. משמע דלא מיבעי ליה אלא צרת גדולה אבל צרת יתומה בחיי האב צרתה נמי אסורה. והרי"ף ז"ל כתב דה"ה לרבנן צרת יתומה בחיי האב מותרת ליבם. ולפי שיטת הרשב"א ז"ל לעיל יש לישב ד' הרי"ף ז"ל דלבתר דפשיט רב נחמן דצרת גדולה מתייבמת ע"כ מוכח מהא דאמר ר"א היא חולצת צרתה מתייבמת. היינו אפי' ביתומה בחיי האב דהא ר"א מיירי ביתומה בחיי האב בגדלה אצלו ג"כ. וכיון דע"כ צריך לתרץ צרתה מתייבמת בהחזירה כשהיא גדולה ממילא דה"ה בגדלה אצלו. ושפיר מוכח דבכל גוונא צרתה מותרת:

והרשב"א ז"ל כ' לתרץ ד' הרי"ף ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דדווקא לר"א הוא דצרה אסורה ביתומה בחיי האב משום דלר"א אין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ואיכא למיגזר צרה משום דידיה. אבל לרבנן ליכא למיגזר צרה משום היא גופא כיון דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ואי גדלה אצלו היא גופא שריא. ואין דברים אלו מוכרחים דאכתי מנ"ל להרי"ף ז"ל הא כיון דלא פשיט רב נחמן אלא צרת גדולה משום דהוי גזירה לגזירה ועי' במלחמות באורך בזה. והרא"ש ז"ל כתב ג"כ לחלק בהא דתנן במתני' דריש מכילתין דערוה קטנה צרתה חולצת ולא מתייבמת והכא שרינן ליבומי הצרה משום דהכא יש לערוה גופא היתר אם גדלה אצלו. וקצת קשה אמאי לא כתב סברת הירושלמי דמצד הקנוי בה צרתה מותרת ומצד שאינו קנוי בה צרתה אסורה ולא דמי לצרת ערוה קטנה. ודו"ק:

תוס' ד"ה היא גופא גזירה כו' וכ' דלאו דוקא קאמר גזירה אלא איסורא דרבנן משום דאין הכל יודעין בחזרה. ולפ"ז ליכא למימר כסברתו של הרשב"א ז"ל והרמב"ן במלחמות דהא דמשמע דצרת יתומה בחיי האב אסורה ליבם אינו אלא לר"א. אבל לרבנן מותרת דלרבא אין שום סברא לחלק בין ר"א לרבנן כיון דרבא לא ס"ל טעמא דגזירה משום יתומה בחיי האב וא"כ הדק"ל מנ"ל להרי"ף ז"ל דלרב אשי צרת יתומה מותר' אבל למש"כ הדברים מיושבים דלשיטתו דרבא לא מצינן למיפשט מהא דאמרו משום ר"א היא חולצת וצרתה או חולצת או מתייבמת וקאי נמי אגדלה אצלו דאפי' צרת יתומה בחיי האב מותרת משום דלרבא אין הכרח לומר דר"א בגדלה אצלו מדינא קאמר דאינה מתיבמת כיון דלא ס"ל גזירה אטו יתומה כו'. אבל לרב אשי דס"ל טעמא משום גזירה אטו יתומה בחיי האב. א"כ ע"כ ס"ל לר"א בגדלה אצלו מדינא אסורה ליבם דאל"ה ליכא למיגזר גדולה אטו קטנה. ואפ"ה קאמר דהצרה מתייבמת ומוכח כד' הרי"ף ז"ל. ועי' בפ' המדיר דלחד גירסא התם פליגי ר"א ורבנן בהא ולר"א ספוקי מספקא ליה אי בעל לשם קדושין אי לא. ולפ"ז א"ש מה שהקשה הש"ס לעיפא והא משום דר"א אמרו חולצת. אלא דלפי' רש"י צ"ל שם דר"א דברייתא לאו ר"א דמתני'. א"כ לא הוי פריך מידי לעיפה. ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף