קרן אורה/יבמות/צ/ב

קרן אורה יבמות צ ב

דף צ' ע"ב

תוס' בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא. וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית שאין בו ציצית הרי עובר בידים. ותירץ דעיקר החיוב הוא לאחר שנתעטף ע"ש שחילקו בין ציצית לכלאים. ול"נ דאין צריך לזה אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה. מ"מ חשיב שב ואל תעשה דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית. אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'. וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו. ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין ומותר ללובשו בלא ציצית. כיון דחכמים פטרוהו מציצית. אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בל"ת. ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק:

גמ' אפילו אומר לך עבור כו'. שאני התם דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר מילתא שאני ופי' הרמב"ן ז"ל אלא מיגדר מילתא שאני דבאמת גמרינן מיניה דב"ד היה כח בידם בא"י לעקור דבר מ"הת לצורך מגדר מילתא כמו מכות ועונשין שלא מן הדין אלא שהשעה צריכה לכך. וכתבו הראשונים ז"ל דג' חלוקים הי' בתקנת ב"ד בד"ת בשב ואל תעשה הי' כח בידם לתקן תקנת עולם להפטר כמו שופר ולולב. ולצורך מגדר מילתא לפי שעה היה כח בידם לעקור דבר מ"הת ויליף לה מאליו תשמעון. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דע"כ נתנה תורה רשות לשנות דבר מ"הת לצורך שעה דאל"ה לא היה הנביא רשאי לחדש דבר כמו שאין הנביא רשאי לבטל ח"ו איז' מצוה. אלא ודאי כיון שמצינו עקירת דבר לפי שעה לצורך קיום התורה ע"פ נביא ה"נ שהיה רשות לחכמי' שבכל דור ודור בא"י לעקור דבר לקיום התור' ולמגדר מילתא. ובדיני ממון היה כח ביד הסנהדרין בא"י לעשות תקנה לדורות. וילפינן לה מקרא דעזרא כל אשר לא יבא לג' הימים יחרם כל רכושו. ויש לדקדק מנ"ל לחלק בין דיני ממון למכות ועונשין דמכות ועונשין לא הי' רשות לב"ד בא"י אלא לצורך שעה. ובדיני ממונות היה רשות להם לתקן תקנות עולם. דהא מקרא דעזרא ג"כ לא שמעינן אלא לצורך שעה ולמגדר מילתא כמו שנאמר כל אשר לא יבא כו'. שהוא בדרך קנס למי שעובר על דברי נשיאי' בא"י וכדכתב נמי דהרשות היה ביד ב"ד בא"י להכות ולתלות שער למי שמפקיר נגדם. וכדאי' במ"ק. אבל לתקן תקנה שלא בדרך קנס כמו ירושת הבעל. ועוד כמה דברי' בעסקי ממון שתיקנו נשיאי' בא"י מנ"ל דהי' רשו' ביד' ונראה דלהכי יליף ר"א מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו דשמעינן מינה דהרשות הי' בידם לתקן תקנות כפי ראות עיניהם כמו האבות שמנחילין את בניהם כרצונם. והתוס' ז"ל כתבו עוד חילוק רביעי דבדבר שיש בו קצת סמך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"הת אפילו שלא לצורך מיגדר מילתא כמו עד אחד באשה דיש קצת טעם להאמינו משום דאשה דיקא ומנסבא. וכן טומאת כהן לאשתו קטנה משום דקרובה היא למת מצוה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. אלא דיש לדקדק מנ"ל הא. דהא מקרא לא שמעינן אלא מיגדר מלתא:

אבל נימוק"י כתב בשם הרא"ה ז"ל דעד אחד באשה. וכן היא עצמה נאמנין מ"הת דבדבר מפורסם כי האי עדותן עדות ברורה היא. ולענין טומאה לאשתו קטנה כתבו ג"כ דהוי מת מצוה גמור. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בריש פירקין ובשמעתין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הל' גירושין דטעמא דעד אחד באשה משום דלא הקפידה תורה בעדות גמורה אלא במילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל במילתא דעבידא לאיגלויי לא הקפידה תורה. ויתבאר עוד בזה לקמן במכילתין בעז"ה:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. ופי' רש"י ז"ל דשוינהו למעות קידושין מתנה למפרע ויש לדקדק א"כ לענין מאי קאמר הש"ס כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפילו אינו מקדש אדעתא דרבנן בלאו הכי היה כח ביד חכמים לשויה המעות מתנה ולבטל הקידושין. ועוד היכן מצינו הפקר כזה לחול למפרע. וכבר נתאכלו המעות. והי' נראה דאין אנו צריכין הכא להפקר אלא כיון דתלה בדעת חכמים והם אמרו שלא יחולו הקידושין בכה"ג וממילא המעות מתנה. ופריך תינח דקדיש בכספא אבל קדיש בביאה מא"ל דע"י איזה אופן יבטלו הקידושין. ומשני שויוה רבנן כו'. וראיתי להתוס' בכתובות דף ג' שכתבו התם דהא דפריך קדיש בביאה מא"ל היינו אפילו למ"ד דיכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. דדוקא היכא דליכא עבירה כמו בתרומה דהדרא לטיבלה. אבל הכא דאיכא עבירה לכ"ע אין כח לעקור. ועיין שם במהרש"ל ומהרש"א ז"ל מה שכתבו. והדברים נפלאים המה דכל דבריהם ז"ל הוא נגד סוגיא דשמעתין דרב חסדא מייתי מהא דאינו מבוטל סייעתא לדבריו דיכולין לעקור אפי' לעבור על דברי תורה. ודברי מהרש"א ז"ל שכתב דגבי תרומה שייך ג"כ הפקר הוא תמוה. וכמבואר בסוגיא דשמעתין:

ובעיקר הפקעת קדושין כתבו התוס' בגיטין פרק השולח דהיכא דהפקיעו קדושין לאו אשת איש היא למפרע. ואין חייבין עליה מיתה. וא"כ נראה דכהן לא לקי עלה משום גרושה. כיון דהקדושין בטלו למפרע. ורש"י ז"ל כתב בריש כתובות דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. היינו שהקדושין יחולו ע"פ דעת חכמים ויבטלו ג"כ ע"י גט שתיקנו חכמים. וכיון דהתירא הוא ע"י הגט י"ל דכהן חייב עליה משום גרושה. אבל ז"א דכיון דעיקר ההיתר הוא משום דבגט כזה עקרו חכמים הקדושין למפרע. א"כ לאו גרושה גמורה היא:

וראיתי בירושלמי בגיטין פרק השולח דמפרש טעמא דרבי משום דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת. ופריך עלה ר' אושעיא מהא דתנן בתרומות אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבי' היין ואם תרמו אין תרומתן תרומ'. לדברי ב"ה. והא דהת' ד"ת תרומה היא ורבנן אמרו דאין תרומתו תרומה ונשאר בקושיא. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמשום גזירה הוא דאין תרומתו תרומה. וא"כ קשיא טובא הא קי"ל כרבה דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת. ואמאי אין תרומתו תרומה. ועוד אמאי לא הביא רב חסדא ראיה מהא מתניתין דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. ואפי' אם נחלק בין תרומה לשארי דברים של תורה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכתובות מ"מ אמאי לא השיב רב חסדא לרבה ממשנה דאין תורמין זיתים כו'. האמרי ב"ה דאין תרומתו תרומה משום גזירה דרבנן וגזל השבט. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בתרומות ובעדיות. ובדברי הר"ש ז"ל בתרומות. ובדברי הראב"ד ז"ל בעדיות. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות נראה דאין תרומתו תרומה לגמרי והדרא לטיבלה. וא"כ קשה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וצ"ע. ומדברי הירושלמי הנ"ל נראה דלא ס"ל האי סברא דרבנן מפקעי קדושין. ובאמת צ"ע מנ"ל האי מילתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דמה שאומרין כדת משה וישראל. גם זה מנהג הוא ואינו מפורש בגמרא. ומ"ש קנין אשה משאר קנינים דעושה אותן לדעת עצמו וקנין אשה עושה לדעת חכמים אם לא שנאמר דתקנה קדומה היתה אמירה זו כדת משה וישראל ותיקנו כן מפני שאין הכל בקיאין בדיני קדושין:

וראיתי להתוס' ז"ל בבבא בתרא דף מ"ח שדקדקו בהא דהתם ולקמן פרק בית שמאי לא קאמר הש"ס הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו דהתם ליכא למימר הכי דהא חזינן דלא קידש אדעתא דרבנן ועשה שלא כהוגן. אלא ס"ל למר בר ר"א התם ולרב אשי בפרק ב"ש דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. וכתבו שם ג"כ כמו שכתבו בכתובות. דהא דפריך קדיש בביאה מא"ל היינו אפי' למ"ד גבי תרומה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היינו משום דהתם ליכא עבירה. וכבר כתבתי לעיל שאין דבריהם ז"ל מובנים לי בהא ועדיפא מינה הוי מצי לפרושי דהש"ס דקאמר תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ס"ל דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. ותינח קדיש בכספא יש לומר דאפקעינהו רבנן לקדושין מטעם דעבדי למעות קדושין מתנה. אלא קדיש בביאה מא"ל. ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ובית דין היו מתנין לעקור דבר מה"ת:

אבל בהא נראין דבריהם ז"ל דלא שייך התם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כיון דהוא עשה שלא כהוגן ולא קידש אדעתא דרבנן. וא"כ קשיא הילכתא אהילכתא דהכא קי"ל כרבה דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. והתם גבי תליוה וקדיש קי"ל כמר בר ר"א דלא הוי קדושין. והיינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וב"ד היו מתנין לעקור דבר מה"ת ולקמן בפרק ב"ש כתבו התוספות ז"ל דמספקא ליה לר"י ז"ל אי גם התם הוא מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וע"כ צ"ל דגם היכא דעשה שלא כהוגן שייך למימר דמקדש אדעתא דרבנן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. וכן משמע מהא דאמרינן שויוה לבעילתו בעילת זנות. ואי מטעם דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. בלא"ה יש כח בידם להתיר ולא איצטריך לאפקעתא דקדושין מעיקרא. אבל עדיין צ"ע היכי שייך למימר דמקדש אדעתא דרבנן. כיון שהוא עומד וצוח דלדעת עצמו מקדש. ומנ"ל הא דבקידושין אפילו בע"כ מיתלי תלי בדעת חכמים. ואפ"ל עוד דבהא דפ' חזקת ובהא דפרק ב"ש כיון שעשה שלא כהוגן הוי כעין מגדר מילתא. ובזה היה כח ביד חכמים בכל גוונא לעקור ולהפקיע הקדושין. ודברים אלו צ"ע בד' הראשונים ז"ל:

ואשוב עוד לדקדק בד' התוס' ז"ל בגיטין. שכתבו בפשיטות דהני דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה למפרע לאו אשת איש היא ויכול בזה לחפות על בת אחותו. וא"כ אם קידשה אחיו חלין קדושין למפרע. והוא פלאי וכ"כ לעיל דכהן אין לוקה עליו משום גרושה וכ"ז חידוש הוא. ומה שכתבו התוס' ז"ל התם דאם מתכוין לחפות על בת אחותו לא תקינו רבנן ולא אפקעינהו לקדושין ולא הוי גיטא. וגם זה דחוק הוא לחלק בתקנת חכמים. ועוד דא"כ היכי משכחת לה מיתה בחמותו. הא בידו ליתן גט כי האי לאשתו ופקעו קדושין ולאו חמותו היא. וזה וודאי התראת ספק היא. ואין לומר נמי דבהכי לא תקינו רבנן ולא הוי גיטא וכי אם הוא חטא היא מה חטאה דלטובת האשה תקינו רבנן דליהוי גיטא. ע"כ נראה דבכל כה"ג אע"ג דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. מ"מ קודם הגט דינה כאשת איש לכל דבריו ולא מיבעי לאביי בנדרים שכתב הר"ן ז"ל אליביה דאפשר דהיכא דאמר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי דמהני וודאי מצינן למימר דרבנן נמי בהכי אפקעינהו לקדושין מזמן הגט ואילך כיון דקידש אדעתא דרבנן ולא איצטריך למימר לפ"ז דשויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. אלא אפילו למאי דמסיק התם דלכ"ע באשה לא אמר כלום. וקנין הגוף לא פקעא בכדי. מ"מ להקל עליה לא תקינו רבנן וכל ימי' קודם גירושין דינה כא"א גמורה ואין חלין למפרע קידושי אחר בה. וכיון דאין עליה קדושין לאחר הרי היא אשת איש לכל דברי' ויש כח ביד חכמים לעשות זאת. כיון דקדושין תולה בדעת חכמים. ובזה יש לומר הא דבג' מקומות אלו שיוצאת בגט. כמו בריש כתובות. והא דשמעתין ובגיטין פרק מי שאחזו מסיק הש"ס הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דחידוש הוא דאע"ג דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. מ"מ קודם הגט דינה כא"א. והיינו משום דקדושין בדעת חכמים תלוי וקודם הגט אין לה קדושין על אחרים. אבל בהא דחזקת הבתים. ולקמן בפרק ב"ש דיוצאת בלא גט לא קאמר הש"ס הא דכל דמקדש כו' משום דקדושין בטלו לגמרי. ועדיין צ"ע. ועיין תוס' בב"ב שם בד"ה תינח קדיש בכספא מ"ש בסוף דבריהם ז"ל. ונראה דלא פליגי כו' דלכאורה אין דבריהם ז"ל מובנים ויש לכוונם למה שכתבתי ודו"ק:

ולענין מה שהקשיתי מהא דגבי תורם זיתים על שמן וענבים על יין דאין תרומתו תרומה. ע"כ צריך לחלק בין תרומה לשאר עקירה. ורב חסדא הוא דהשיב לשיטת רבה דקרי לה עקירת דבר מה"ת. והביא רב חסדא כל הני דמצינו דב"ד מתנין. ורבה דחי לה. וגם רב חסדא הודה לו בזה דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. אלא דס"ל דהא דתרומה הדרא לטיבלה לאו עקירת דבר תורה הוא. והא דלא מייתי רב חסדא ראי' מהא דשמן על זיתים משום דיש לדחות אין תרומתו תרומה היינו ג"כ דיחזור ויתרום. ולא מצאתי כעת מי שהעיר בזה בדברי הרמב"ם ז"ל:

גמרא ולא מיפר נדריה טעמא מאי כו'. יש לדקדק אמאי לא דייק מכאן דב"ד מתנין כו'. דמשמע דאין הפרתו כלום ואם נדרה בנזיר מביאה קרבנותי'. אע"ג דהוי חולין בעזרה דמה"ת הפרה מעליא הוא. וראיתי בלח"מ פי"א מהל' נדרים שרצה לומר דבדיעבד הפרה מעליתא היא מכש"כ מחייבי לאוין שכתב הרמב"ם ז"ל דנדריה מופרים אבל ז"א דהא בשניות תניא בתוספתא ג"כ דאין מיפר נדריה. והיינו משום דכל היכא דאין לו שום זכות בה לשאר דברים שהבעל זכאי באשתו גם לענין הפרת נדריה אין לו זכות. אבל ח"ל וחייבי עשה דיש לו כל זכות שיש לבעל באשתו גם לענין הפרת נדריה יש לו זכות. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה כיון דלא ירתי לה דיש לחלק בין אשה שהלך בעלה לחייבי לאוין דבחייבי לאוין לא קנסוה. ועיין במשנ"למ ז"ל שם שהביא בשם חכמי אשכנז דכל שכן שניות דמיפר נדריה. וכבר תמה הוא ז"ל עליהם מדברי התוספתא. והדבר פשוט דכל היכא דקנסוה לכל מילי הוא הדין דקנסוה להפרת נדרים ואינו זכאי בהפרת נדריה אפילו דיעבד. ואם כן ש"מ דבית דין מתנין כו' ויש לומר דגבי נזירות אפשר דבדיעבד הוי הפרה ועוד יש לומר דמה שביטלו חכמים הפרתו אין זה עקירה. כיון דאין להם שום זכות זה בזה אינה נודרת על דעתו כלל ואין הפרתו כלום ולא מיקרייא נשואה כלל ודו"ק. וכן כתב הרשב"א ז"ל ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף