קרן אורה/יבמות/פז/א

קרן אורה יבמות פז א

דף פ"ז ע"א

גמ' ואימא פרט להפרת נדרים. נראה דאיצטריך להכי משום דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה. וגבי נדרים כתיב בנעוריה בית אביה. וה"א כנעוריה אתי להפרת נדרים שחוזרת לבית אביה להכי איצטריך מלחם אביה תאכל למעוטי דלענין זה לבד היא שבה אל בית אביה. אבל לא להפרת נדרים. אלא דק"ק היכי ס"ד לרבות דחוזרת לבית אביה להפרת נדריה. הא קרא מיירי אפי' אחר שבגרה. והרי כבר יצתה מרשות אביה להפרת נדריה וצ"ל דאי לא כתיב מלחם כו' הוי מוקמינן קרא להפרת נדריה וקודם שבגרה. אבל השתא דכתיב מלחם אביה תאכל היא חוזרת כל ימיה לבית אביה וק"ל:

תוס' בד"ה התם כתיבי מיעוטי. והקשו בשלמא להני אמוראי דדרשי מלחם א"ש דמיעוטי גבי אביה כתיב. אבל למאן דיליף מתרומת הקדשים מאי משמע דההיא בחוזרת לבית אביה מיירי. ורש"י ז"ל כתב ג"כ ליישב זה דקאי אדסמיך ליה ובת כהן ולי קשיא איפכא דלמאן דיליף מתרומת הקדשים משמע דאי לא כתב רחמנא מיעוטא ה"א דמותרת גם בחזה ושוק והאי מיעוטא לא נאמר אלא בבת כהן אבל לא באוכלת בשביל בנה. אבל למאן דיליף מלחם אביה ולא כל לחם. א"כ לא הותר בחוזרת אלא תרומה אבל חזה ושוק באיסורא קאי. ומנ"ל להתיר בחוזרת בשביל בנה כיון דזה לא הותר כלל. וי"ל כיון דשמענו מריבויא דובת דכל שאין לה זרע מישראל חוזרת להתירא מסתברא דחוזרת להתירא הראשון כמו שאכלה בתחילה בשביל בנה. כי היכי דמתחילה ישראלית היתה. ואפ"ה בשביל בנה אכלה גם בחזה ושוק בשביל זה שנישאת עוד לישראל לא יגרעה ובהיתרה הראשון עומדת ודווקא בבת כהן הוא דאהני נישואי ישראל לאוסרה בחזה ושוק כיון שהיתה שעה א' ברשות ישראל. ועיין בירושלמי במתניתין. והא דרב נחמן דריש מלחם ולא כל לחם. ורב ספרא דריש מלחם ולא בשר. נראה דרב נחמן לא ניחא למעוטי ולא בשר דא"כ משמע דמותרת בכל לחם היינו אפילו תרומת לחמי תודה. ובאמת זה אינו דתרומת לחמי תודה דין חזק ושוק יש להם. ורב ספרא ס"ל כיון דממעטינן בשר היינו חזה ושוק ממילא אימעיט נמי תרומת לחמי תודה. ובירושלמי במתני' מייתי בזה פלוגתא דרב ור' יוחנן. רב ס"ל דאינה אוכלת בחזה ושוק ותני רבי חייא לסיועי' לרב מלחם ולא כל לחם ור' יוחנן אמר אוכלת בחזה ושוק ותני ר"ש בן יוחאי לסיועי' ליה מלחם לרבות חלות תודה ורקיקי נזיר היינו תרומתן. ועיין בזה בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שיש שם איזה ט"ס ודו"ק:

ובאותו ענין יש להעיר על דעת המשנל"מ ז"ל בפ"ט מהל' מע"הק במה שכתב הרמב"ם ז"ל דתרומת לחמי תודה ספק הם אם חייבין עליהם מיתה כתרומה וכדמיבעי לן בפ' התודה ודקדק הכ"מ דלא היה לו לכתוב פטור ממיתה דקמי שמיא גליא וכתב המשנל"מ ז"ל שם דנ"מ לענין מלקות ואי ילפינן מתרומה לוקין עליהן. וד' ז"ל אינן מובנים דהא מלקות ודאי איכא בזר האוכל תרומת לחמי תודה וכדכתיב היא בתרומ' הקדשי' לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל ותרומת לחמי תודה בכלל. וכמו שכת' הרמב"ם ז"ל להאי לאו בכלל הלוקין בהל' סנהדרין ע"ש:

ומה שהקשו התוס' ז"ל לרב ספרא דדריש לחם ולא בשר. א"כ גבי בנה כתיב ויליד ביתו יאכלו בלחמו הוי לן למימר לחם ולא בשר ולא תאכל כלל בחזה ושוק בשביל בנה. יש לומר דהא כתיב נמי התם קנין כספו ויליד ביתו היינו אשתו ועבדיו וגבי דידהו א"א למידרש לחם ולא בשר דהא נאכל לנשיהם ולעבדיהם כדתנן בזבחים אלא דהא גופא תיקשי מנלן דנשים ועבדיהם אוכלים בחזה ושוק דהא בניך ובנותיך כתיב. וי"ל מדכתיב בתרי' דכהן כי יקנה נפש כו'. קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. משמע דקנין כספו ויליד ביתו אוכלין גם בתרומת הקדשים ודו"ק:

גמרא והלא דין הוא מה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כו'. מקום שעשה ולד מן הראשון כו' אינו דין שנעשה עובר כילוד. משמע מכאן דתרומה ויבום שוין בזה. וכל היכא דזרע פוסל בזה פוסל בזה לבד במתים כחיים פוטר בייבום משום דרכיה דרכי נועם וולד מן הראשון פוסל בתרומה משום דיש לה זרע. אבל בשאר מילי דמי להדדי. וזה דלא כמו שכתב הנודע ביהודה בחאה"ע דאם לא נקלט הזרע עד אחר מיתה בת יבום היא. וא"כ מצינו דפוסל בתרומה ואינו פוטר מיבום. ובלא"ה דינו תמוה דהיכן מצינו יבום שלא במקום נחלה. וזה הבן יורשו ואחיו מייבם. ועוד דהא כל מ' יום לאו ולד הוא אלא מיא בעלמא ואפ"ה לאו בת חליצה ויבום היא. ואע"ג דבתרומה מותרת כל מ' יום. כדאיתא לעיל סוף פ' אלמנה. היינו משום דזה בכלל מתים כחיים דבתרומה בעינן שיהיה הולד קיים ולא קודם שנוצר ולא אחר שמת. אבל לענין יבום כל שיש שסופו להיות לו זרע או שהיה לו ואח"כ מת לאו בת יבום היא. והכל משום דרכיה דרכי נועם ודו"ק:

הדרן עלך פרק יש מותרות פרק האשה

מתני' ולא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשה ידיה. וכתבו הרשב"א והנימק"י דהראשון יורשה. ע"ש באורך. ובתוספתא פי"א מבואר דגם בירושה פליגי ר"א ורבנן דרבנן סבירא להו דשניהן אינן זכאין בירושתה ור"א סבירא ליה דהראשון זכאי בירושתה. ויפלא בעיני מדוע לא הביאה הרשב"א ז"ל וצ"ע:

תוס' בד"ה מכלל דרישא למאי דסלקא דעתך השתא כו'. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דהשתא נמי ס"ל דעד אחד באשה דרבנן. אלא דבעי לאשכוחי עד אחד דמהימן מדאורייתא באיסורין. ומש"ה תקינו רבנן באשה דמהימן כיון דאשכחן עד אחד בעלמא דמהימן לענין איסורין. והיינו דקאמר עלה דאחד אומר אכלת חלב כו' אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא אבל ממתני' לא מוכח. ע"ש בדבריהם ז"ל:

גמרא דתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים כו'. אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן ש"מ עד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא כי הכא דמייתי כפרה ומקריבין אותו על גבי המזבח ודחי הש"ס ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ולכאורה למה לי קרא להכי אטו לא ידעינן בעלמא דשתיקה כהודאה היא ובשלמא לפי מה שכתבו התוס' לקמן דלאו כהודאה ממש היא אלא משום דנראה לו אמת ויודע רגלים לדבר שפיר איצטריך קרא דמחייב. אבל למאי דמשמע מדברי הראשונים ז"ל דכהודאה ממש הוא. כמו שיתבאר לקמן. א"כ למה לי קרא. וצ"ל דע"כ לא פשיטא לן דשתיקה כהודאה דמיא אלא בדיני ממונות. שאחד תובע לחבירו והלה שותק ש"מ דאודויי אודי לי' אבל הכא גבי קרבן לא פסיקא לן למימר דשתיקה כהודאה היא אי לאו קרא. וקאמר הש"ס תדע מהא דאמרי רבנן דתרי נמי לא מחייבי קרבן והשתא היכי מצינן למימר דחד משום דמהימן הוא הא תרי ודאי אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני. ואפ"ה פטרי רבנן אלא ש"מ משום דשתיקה כהודאה. אבל ע"פ עדים אין מחייבין אותו קרבן. ולפ"ז הי' נראה דבתרי נמי אפילו אמר איני יודע פטרי רבנן דאי מודו רבנן באומר איני יודע בתרי. א"כ מנ"ל דבעד אחד הוא מטעם שתיקה כהודאה דילמא האמינה תורה לעד אחד כמו לשני עדים. אלא דא"כ מנ"ל כלל דקרא מיירי בעד אחד דילמא דוקא בב' עדים ואתי לאשמעינן דהיכא דמכחישן אין מחייבין אותו מאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים. אבל אם אינו מכחישן אלא אומר איני יודע מחייבין אותו אבל עד אחד לא מהימן כלל. וע"כ צ"ל דבשני עדים אפילו באומר איני יודע קרא למה לי וכדקאמר הש"ס היכי דמי אילימא תרי כו'. והיא אפילו דלמסקנא לרבנן מיירי קרא באמת בשני עדים. וכיון דמשמע לן קרא ולא שיודיעוהו אחרים דעדים אין מחייבין אותו ה"א דבאומר איני יודע נמי אין מחייבין אותו קמ"ל או הודע אליו מ"מ והא דע"א מהימן הוא מסברא בעלמא דשתיקה כהודאה והא דקאמר הש"ס וממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק לא קאי אקרא אלא אמתניתין דעד אומר אכל דמשמע דעד אחד מהימן. אבל לא משמע כן דהא קאמר הש"ס בתרי ולא מכחיש ליה למה לי קרא אפילו לבתר דכתב רחמנא ולא שיודיעוהו אחרים ואפילו לרבנן לא צריך קרא היכא דלא מכחיש להו:

והרמב"ן ז"ל בחי' כתב דהא דקאמר הש"ס ממאי דמהימן כו'. לא קאי אמתניתין דממתניתין ודאי משמע דאפילו באומר איני יודע עד אחד מהימן ודוקא אומר לא אכלתי הוא דפטו' אלא אקרא קאי מנ"ל דקרא מרבי באומר איני יודע דלמא משום דשתק ומייתי ראי' דלרבנן אין לחייבו משום דמהימן מדפטרי בתרי דמהימני אפילו מכחיש להו אלא ודאי משום דשתיק ומתניתין דמשמע דבאומר איני יודע נמי עד אחד מחייבו אתיא כר"מ דבתרי חייב אפילו מכחיש להו משום דמהימני ה"ה בחד ואומר איני יודע אבל לרבנן בחד דוקא היכא דשתיק ובתרי אפילו אמר איני יודע. ולפ"ז יקשה לר"מ ע"כ הא דדריש ולא שיודיעוהו אחרים היינו באומר לא אכלתי וכי מכחיש לעד אחד קרא למה לי הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וכן קשה למאי דס"ד דגם לרבנן מיירי באומר איני יודע. ולא שיודיעוהו אחרים היינו באומר לא אכלתי. א"כ קרא למה לי:

וראיתי בתוספות בכריתות דף י"א שכתבו שם מהאי טעמא דבהכחשה לא בעי קרא דלא אכלתי דמתניתין היינו אומר איני יודע אבל אמר לא אכלתי ודאי לא בעי קרא דעד אחד אינו קם רק לשבועה. וכל דבריהם שם הולכים על דרך הזה דהא דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים היינו אומר איני יודע. והדבר תמוה שלא הזכירו דבר מסוגין דבעינן לפרושי דעד אחד מהימן אפילו באומר איני יודע ולאו מטעם שתיקה:

והנה שם בריש פ' אמרו לו איכא תרי לישני לחד לישנא מפרשינן אמרו לו דרישא היינו תרי בהכחשה ודבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן היא. ולפי מה שנתבאר לעיל דבתרי ואומר איני יודע לכ"ע חייב. א"כ אמאי לא מוקי לה ככ"ע. ומיירי באומר איני יודע אבל חד לא מחייב אלא בשתיקה. ולד' הרמב"ן ז"ל ניחא דהא מהא דעד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי מוכח דבאיני יודע נמי חד מחייב. וא"כ ע"כ אמרו לו דרישא היינו בתרי ומכחיש להו. והתוס' ז"ל שם בכריתות כתבו דבתרי ואומר איני יודע פשיטא דחייב דאיני יודע בתרי הוי כשתיקה. וגם בזה אין דבריהם ז"ל מובנים דהא שתיקה דחד נמי קרא בעי. וא"כ מאי פשיטותא:

והנה התוס' ז"ל בד"ה ומה אם ירצה לומר כו'. כתבו דהוכחת הש"ס דלאו משום דמהימן אלא מטעם שתיקה הוא ללישנא דטעמא דרבנן הוא משום דמתרץ דיבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואפילו אמרי עדים בפירוש אכלת שוגג. וא"כ אין לחייבו מטעם נאמנות העד דשמא מזיד הוא ועי' מהרש"א ז"ל. ואפשר לומר דלא ניחא להו לפרש ללישנא דאדם נאמן על עצמו משום דכיון דבאומר איני יודע שנים מחייבין אותו קרבן א"כ מצינן למימר דחד נמי מחייבו באומר איני יודע. וע"כ מטעם שמא מזיד הי' הוא דבעינן למימר דשתיקה כהודאה. או אפשר דניחא להו לפרש לתרווייהו לישנא. ולפי שיטתם הוכרחו לפרש הא דא' אביי בקידושין אמר עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה וכדמסיק הש"ס הכא ועוד הכריחם לזה הא דמחלק אביי בגיטין באומר לו נטמאו טהרותיך בין בידו או לאו. ובקדושין אמר סתמא דנאמן. והיינו משום דבקדושין מיירי בשותק וכהודאה דמי. ובכל גוונא מהימן אבל בגיטין מיירי באומר איני יודע. ומש"ה אינו נאמן אלא היכא דהוי בידו. ולפי שיטה זו ע"כ שתיקה לאו כהודאה ממש היא דא"כ אפילו אי גזלנא הוא אמאי לא מהימן. וכמו שכתבו התוס' התם בקדושין וכאן בשמעתין:

אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל לא ניחא להו לפרש הא דאביי בקדושין מטעם שתיקה כהודאה דא"כ אפילו גזלנא הוא אמאי לא מהימן. ועוד דלשון נאמן משמע דאנאמנות העד קסמיך. וכמו שהאריך הר"ן ז"ל בזה בפ' האומר שם. וליישב הא דמסיק הש"ס כאן בהכרח דהטעם משום שתיקה כהודאה ומד' אביי משמע דהעד נאמן אפילו באומר איני יודע כ' הרשב"א ז"ל דהכא קאי הש"ס להאי לישנא דטעמא דרבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו. וא"כ אין לחייבו מחמת נאמנות העד. אבל אביי ס"ל כהאי לישנא דטעמא דרבנן הוא משום אם ירצה לומר מזיד הייתי. והיינו כשאומר לא אכלתי אבל אומר איני יודע והעד אומר דשוגג היה נאמן. ושפיר ילפינן מינה דעד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא. והר"ן ז"ל כתב עוד דסוגיא דפ' האומר אזלא אליבא דר"מ דאליבי' העד נאמן אפילו בלא שתיקה. כי היכי דב' עדים נאמנים אפילו בהכחשה. והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל שכ' דיוקא דמתניתין דייק דאפי' באיני יודע חייב. ודוקא אמר לא אכלתי הוא דפטור ואיכא כר"מ. וכמו שכת' הרמב"ן ז"ל בחי' בשמעתין. אלא דיש לדקדק הא לא קי"ל כר"מ בהא. וא"כ מאי קאמר אביי ותנא תונא במתניתין הא מתניתין אתי' כר"מ ואנן קי"ל כרבנן. וגם לתי' הרשב"א ז"ל קשה דהא פסקינן שם בכריתות כרבי יהודה דאמר אדם נאמן על עצמו. וא"כ הדק"ל אמאי נאמן העד. ועי' בפי"א מהל' שגגות בד' הרמב"ם והראב"ד ז"ל והכ"מ ז"ל והלח"מ וע"פ ד' התוס' שם יש ליישב גם דברי הרשב"א ז"ל ור' יהודה ג"כ מטעם מיגו ויבואר עוד לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל ביתר ביאור. אבל מש"כ הר"ן דמתניתין אתיא כר"מ צ"ע. והא דגיטין דבעי אביי דוקא בידו היינו משום דפועל שאני ע"ש בר"ן ז"ל:

ולכאורה הוה מצי לתרוצי דבגיטין מיירי במכחיש את העד. וכמו שכ' התוס' ז"ל בגיטין. ונראה דמשמע להו ז"ל דבמכחישו אפילו בידו לא מהימן. וכדמשמע הכא בשמעתין דבעי למילף נאמנות העד מטבל והקדש. והיינו היכא דלא מכחיש ליה. ולזה דחי דילמא התם משום דבידו משמע דאפילו בידו ג"כ אינו נאמן אלא היכא דאין מכחישו בפירוש. והתוס' ז"ל אפשר דכוונתם נמי לאו להכחשה גמורה אלא דאינו שותק או אפשר דס"ל כיון דמהימן באומר איני יודע ה"נ היכא דמכחיש ליה לגמרי. כיון דבידו נאמן. והשתא העולה מזה להלכה לשיטת התוס' ז"ל לא מהימן עד אחד אלא והיכא דשותק. וגם דווקא היכא דאפשר לו לידע מזה. אבל אם אמר איני יודע או אפילו שותק ולא הוה ליה למידע אין שתיקתו כהודאה ואין העד נאמן. והיכא דהוא בידו נאמן בכל גוונא ואפי' בהכחשה לפי פשטות לשון התוס' ז"ל שם בקידושין:

ולשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל העד נאמן בכל גוונא אפי' באומר איני יודע. ואין חילוק אי הוי בידו אי לא דבהכחשה גמורה אפי' הוי בידו אינו נאמן. והא דמחלקינן בין בידו אי לא. היינו בפועל דווקא:

והר"ן ז"ל דעתו נוטה לדעת התוס' ז"ל דבאומר איני יודע אין העד נאמן. אלא היכא דהוא שותק אפי' בדבר דלא שייך בו הודאה. גזירת הכ' הוא דנאמן העד. ולשיטתו ואדי כיון דגז"הכ הוא. א"כ מנ"ל דקרא מיירי בשותק דילמא אפילו אמר איני יודע נאמן העד ואי משום דתרי לא מהימני היכא דמכחיש הא השתא נמי כשהוא שותק הוא מעצמו אין לו שום ידיעה בזה. ואפ"ה חייביה רחמנא ה"נ כשאמר איני יודע. וכתבו עוד התוס' ז"ל שם בקידושין דהא דאמרינן בעלמא עד אחד נאמן באיסורין. היינו להתיר דווקא כמין בשר זו מנוקר או חתיכה זו של שומן. אבל לאסור אינו נאמן. ודבריהם ז"ל צ"ע בזה. דהא בעינן למילף הכא מטבל והקדש דלהתיר הוא. ומסיק דלא מהימן אלא משום דבידו. אבל היכא דלאו בידו הוא אינו נאמן. היכא דאיתחזק איסורא. ומנ"ל לחלק בין להתיר או לאסור. דהא דאינו נאמן לאסור הוא ג"כ משום דאיתחזק התירא כמו בטהרות. וצ"ל דמשמע להו להתוס' ז"ל דלהיתר נאמן אפי' איתחזק איסורא מקרא דוספרה לה. וסוגיא זו שאלות בעלמא נינהו. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשם יש מפרשים. אבל לפי האמת יש חילוק בין להתיר דנאמן אפי' איתחזק איסורא ובין לאסור דאינו נאמן אלא ע"י שתיקה כהודאה. וכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בפ' אלו מגלחין. ועיין בש"ע י"ד סי' קכ"ז ובש"ך שם. והכא בשמעתין יש לדקדק הא דאמרי' מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. ואמאי לא קאמר איפכא אם אמר ברי לי דחלב הוא דמהימן לחייבו חטאת אם אכלו אח"כ. וי"ל דלענין חיוב חטאת הא גופא מספקא לן אי עד אחד מהימן לענין חטאת אע"ג דעיקר עדותו לאו לענין חטאת הוא אלא על החלב. וכמו שיבואר לקמן בדברי הרמב"ם ז"ל:

ומה דכתיבנא לעיל לשיטת הרשב"א ז"ל דהיכא דהוי בידו אינו נאמן במכחישו מדלא מוקי להא דגיטין במכחישו י"ל דאין ראיה מזה. וכמו שכתב המרדכי בקידושין דליכא לאוקמי הא דקידושין במכחישו מהא דזבחים נתפגלו ע"ש. אבל לדינא אפשר דמודו דהיכא דבידו הוא אפילו מכחישו נאמן:

והנה עיקר מחלוקת הראשונים ז"ל הולכת על נקודה לחלק בין שותק לאומר איני יודע. ולא מצאתי לחילוק זה מקור בש"ס ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגם באומר איני יודע הוי כשותק. וכל שאינו מכחישו הויא כהודאה. והיכי שייך בזה לומר דאינו יודע גרע משותק. דממ"נ אם באמת איני יודע כלל אם אכל הוי ליה למימר לא אכלתי. כיון דאין לו שום ידיעה. אלא ע"כ הוא כמסתפק ע"י העדאת העד. א"כ הודאה היא זו. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזירות דאם אמר לו אחד שנטמא. והוא שותק או כמסתפק הרי זה מביא קרבן אפי' ע"פ עד אחד. הרי מבואר דבאומר איני יודע נמי העד נאמן:

הן אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דנראה דהוא ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דהעד עצמו נאמן ולאו מטעם שתיקה כהודאה מדלא הזכיר בשום מקום האי טעמא. כמבואר בדבריו ז"ל בפי"א מהל' מעשר. ובסוף ה' פסולי המוקדשין. ובפ"ג מהל' שגגות ובהל' משכב ומושב. מ"מ מה שחילקו הראשונים ז"ל לשיטה זו דמשום שתיקה כהודאה היא. בין שותק לאומר איני יודע. לא מצאתי הכרח לזה. ובהא מודינא דלשיטה זו בעינן שיהיה דבר שאפשר לבע"ד לידע. דאל"ה וודאי לא שייך למימר שתיקה כהודאה:

ונראה להביא ראיה עוד דדעת הרמב"ם ז"ל דהעד עצמו נאמן ולא מחמת שתיקה כהודאה ממ"שכ בהל' שגגות ובפ"ז מהל' סנהדרין דאם אמר העד על חתיכה שחלב הוא והוא אינו מכחישו ואח"כ אכלו חייב מלקות במזיד וחטאת בשוגג. והשתא אי נימא דשתיקתו כהודאה היא. א"כ הרי הוא בחזקת חלב מצד הודאתו ולמה ילקה. אלא דהיא גופא צ"ע אם הוא עצמו אמר שחלב הוא ושויה אנפשיה חד"א אי לוקין עליו אח"כ כשאכלו. ומ"מ בלא"ה לא שייך לומר בזה שתיקה כהודאה מה שאמר שחלב הוא דסתמא מיירי אפילו בחלב של אחר דלא הוה לי' לידע. וכן כלאי הכרם הם פירות אלו. אשה זו גרושה או זונה. וכמבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל דאינו נפטר אלא אם הכחישו ואמר זה אינו חלב וזו אינה גרושה. אבל כל שלא הכחישו נאמן העד אפילו אם לא ה"ל לידע ע"ש בהל' סנהדרין. ודברי הכ"מ ז"ל אינן מבוררים שם. וכמו שכתב המשנ"למ ז"ל:

ואחרי העיון מצאתי בקידושין פרק האומר דע"י החזקת איסור ע"י הודאת עצמו אין מחייבין אותו מלקות. מהא דאמרי' התם דר' אמי דס"ל דהאב נאמן אפילו לסקילה מודה אם היא עצמה אמרה שנתקדשה שאינה נסקלת. אלמא אע"ג דהחזיקה את עצמה בא"א מ"מ אינה נסקלת עי"ז דאינה נידונית למכות ולעונשין ע"י הודאת פיה וה"נ גבי חלב אם הוא עצמו החזיק החתיכה בחלב ואח"כ אכלו אינו לוקה. ושפיר מוכח מינה דהעד בעצמו נאמן ודברים אלו נובעים מדברי הירושלמי בנזיר ובסוטה. וא"כ מוכח דשיטת הירושלמי היא ג"כ דהעד בעצמו נאמן ולאו מטעם שתיקה כהודאה. ודרך אגב אני מסתפק בהאי דינא שכתב הרמב"ם ז"ל דלוקה ע"י החזקת עד אחד בחלב. דלכאורה היה נראה דשיטת הירושלמי אזלא בשיטת רבי אמי דש"ס דילן בדברי האומר דס"ל דהאב נמי נאמן למכות ולעונשים. כיון דהאמינתו תורה לאיסורא ממילא הוחזקה גם לענין עונשין. אבל לדידן דקי"ל כרב דאע"ג דהאב נאמן. היינו לענין איסור אבל לא למכות ולעונשין. כיון דעיקר החזקה הוא ע"י האב ולא האמינתו התורה למכות ולעונשים. א"כ ה"נ בעד אחד אע"ג דהתורה האמינתו באיסורא. מ"מ לענין מכות ועונשין אינו נאמן. והיינו טעמא דנאמן האב לקרבן ולחרמים והקדשות משום דמילתא דאיסורא. וכי היכי דעד א' מהימן ה"נ האב מהימן. ומכאן יש לדקדק למ"שכ הר"ן ז"ל בפ' האומר בשם הרמב"ן ז"ל על הא דאמרינן בסנהדרין דאינו נאמן לומר של מעשר שני הם משום דהוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות הקדש. דא"כ אמאי נאמן האב לחרמים והקדשות. הא אפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא הוי כמכות ועונשין דאינו נאמן אלא ודאי משמע דמילתא דאיסורא הוא:

ובאמת יש לדקדק מאי אריא אב דמהימן בזה. הא עד אחד דעלמא נמי נאמן בזה כמו בכל האיסורין. והתוס' שם בקדושין כתבו דעד אחד אינו נאמן משום דלאו בידו הוא דעד אחד אינו נאמן אלא היכא דהוא בידו. והיינו לשיטתם ז"ל וכמבואר לעיל. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ושארי הראשוני' דעד א' נאמן אפי' היכא דלאו בידו וכמו שכתבתי. א"כ הדק"ל מאי אירי' אב אפילו אחר נמי נאמן:

והיה נראה לומר דתוספתא זו דמייתי מינה סייעתא לרב חסדא בטהרות הוא שטי' אחר דברי חכמים דאמרי התם דאדם נאמן על עצמו אפי' נגד שנים שאמרו לו נטמאת. והוא אומר טהור אני. ולאו משום דמתרץ דיבוריה וכמ"ש הר"ש ז"ל שם וא"כ עד אחד לא מהימן בכה"ג ורב חסדא דאמר נאמן האב כו' י"ל דקאמר הכי לאשמעינן רבותא דאפילו האב אינו נאמן למכות ועונשין. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל קשה מאי ארי' דאב נאמן הא אפי' עד אחד דעלמא נאמן. ועוד דאמאי אינו נאמן למכות ולעונשין כיון דעיקר עדותו לאו למיתה ולמלקות אתי אלא לכל מילי וממילא כיון דהוחזק בגדול ומ"ש מעד שאמר דחלב הוא. ועוד קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' סנהדרין שכתב דאם עד אחד אמר דזונה או גרושה היא כי בא עליה כהן אח"כ לוקה והא זונה וגרושה הוי דבר שבערוה ועד אחד אינו נאמן כמו באשתך זינתה דאמר רבא דהוי דבר שבערוה. ובהדיא אמרי' שם בקדושין דבן גרושה פסולו בשנים. ונהי דלענין זונה יש לומר דמיירי אחר סתירה דעד אחד מהימן. וכדאיתא בירושלמי סוטה ונזיר. אבל לענין גרושה עד אחד לאו כלום הוא. ומהא דאשתך זינתה לא תיקשי דזה ודאי דבר שבערוה ואין אחד נאמן להעיד על הזנות. אבל היכא דעד אחד מעיד שכבר נעשית זונה ע"י ב' עדים זה הוי כשאר מילתא דאיסורא ומה לי אם אמר דחלב היא החתיכה או דאשה זו אסורה. אבל מהא דבן גרושה ודאי קשיא:

שוב ראיתי בפני יהושע בקדושין שם פ' האומר שהרגיש בכל הנ"ל שם בחיבורו ובק"א. אבל ישב בדוחק ע"ש. ול"נ כמו שכתבתי דדע' הרמב"ם ז"ל לחלק בין עדות הזנות או הגירושין בזה ודאי בעינן ב' עדים. אבל אם עד אחד אומר שהיא גרושה או זונה הרי זה ככל האיסורים. ומהימן לומר שכבר נעשית זונה או נתגרשה ע"פ עדים. והא דבן גרושה נמי יש ליישב בזה דנהי דעד אחד נאמן לפוסלו אם אמר עליו שהוא חלל. היינו ג"כ כה"ג שאומר שכבר נתחלל ע"פ שנים. וא"כ עיקר עדותו ע"פ שנים הוא:

והי' נראה ליישב בזה גם מה שהקשיתי מהא דאב אינו נאמן למכות ולעונשין. ובעד שאמר דחלב הוא לוקין על ידו. היינו משום דהאמינה התורה עד אחד באיסורין הרי הוא כשנים וודאי חלב הוא. וכן בכל האיסורין. אבל מה שהאמינה תורה לאב בנישואי ביתו חידוש הוא דהא לקדושין בעינן שני עדים דווקא. וכי הימני' תורה לאב לענין איסור. אבל לא למכות ולעונשין. אלא דהא גופא קשיא אמאי לא מהימן האב מן הדין לומר שנתקדש' לזה כדין ע"פ ב' עדים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דעד אחד שאמר מקודש' היא זו והיא אינה מכחישתו נאמן. עיין בפ"ט מהל' אישות. ועוד דהא לענין שנים וודאי הרי זה ככל האיסורין ואמאי לא מהימן גם למכות ולעונשין. וגם החילוק הזה אשר כתבתי בין אם אמר עד שזינתה ובין אמר שכבר זונה היא ע"פ עדים צ"ע. דא"כ אמאי לא יהיה עד אחד מהימן במיתת בעלה. אי נימא דעיקר מה שהצריכו ב' עדים בדבר שבערוה היינו שיהיה ב' עדים על הקדושין או על הגירושין. היינו בשעת קדושין וגירושין. וכן בזנות. אבל אם עד אחד אמר שכבר נתקדשה ע"פ עדים או נתגרשה ע"פ עדים או שנעשית זונה ע"פ מהימן. א"כ במת בעל' נמי יהי' נאמן. אלא ע"כ להתיר אשה לבעל' או לאוסר' אינה ניתרת ואינה נאסרת אלא בב' עדים באיזה אופן שיהיה והדק"ל אמאי מהימן עד אחד לומר זונה או גרושה היא. ונראה לומר עוד דדווקא להתירה לבעלה או לעלמא או לאוסרה על בעלה בזה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן דווקא ב' עדים. אבל לאסור זונה או גרושה לכהן אין זה בכלל דבר שבערוה. אלא בכלל שאר איסורין וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל. כי ענין עמוק הוא:

ואחר כל הנ"ל עכ"פ שפיר מוכח דמלקין ע"י עד אחד. וש"מ דהעד נאמן מצד עצמו ולא מחמת הודאת בע"ד. וכמו באומרת מקודשת אני דאין עונשין אותה ע"י עצמה. ועי' בפ"כ מהל' איסורי ביאה שכתב הרמב"ם ז"ל באחד שאמר על עצמו כהן אני אם בא אח"כ על הזונה או שאר פסולי כהונה הוא לוקה והיא אינה לוקה. אלמא דע"י עצמו אם החזיק באיסור ג"כ לוקה אח"כ. ועי' במשנ"למ ז"ל שם שביאר דמיירי בהוחזק ל' יום דכהן הוא. והקשה הוא ז"ל שם בעצמו מדברי הה"מ דזרעו ספק חלל. ולדידי קשיא גם מדידה אמאי לא תהיה וודאי חללה. כיון דהוחזק בכהן. וכי היכי דהוא לוקה ע"י חזקה היא ג"כ תלקה ותהיה וודאי חללה. ועוד כיון דחזקתו לא מהני לשום קדושת כהונה ואפילו לקדשי הגבול היינו תרומה דרבנן אינו אוכל א"כ אמאי הוא לוקה. וע"כ הוא לוקה משום הודאת פיו. וכמו שכתב שם דהוא יכול לאסור עצמו בנשים האסורות לו. וא"כ מ"ש באומרת נתקדשתי לפלוני דאינה נסקלת ע"י עצמה:

והנה לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם דעד אחד בלא הכחשה מהימן. א"כ צריך לישב לשיטתו הא דגיטין דמשמע דווקא היכא דבידו מהימן. אבל בלאו הכי לא מהימן. וראיתי בסוף הלכות מטמאי משכב ומושב שכ' הי' עושה עושה עמו בטהרו' ובזבחי' ואחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וזבחים נתפגלו נאמן. אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואח"כ פגע בו פעם שני אינו נאמן. וכאוקימתא דרבא. ובסוף הל' פסולי המוקדשין כתב היה מקריב עמו בזבחים ועושה עמו בטהרות ואמר לו נתפגלו או נטמאו נאמן. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן. והרוצה להחמיר הרי זה משובח. ולכאורה דבריו ז"ל סותרים זא"ז דבהל' מטמאי מו"מ כתב דאם מצאו לאחר זמן ואמר לו בשעה שפגע בו ראשונה נאמן אע"ג דלאו בידו הוא. ודברי הכ"מ ז"ל התם אינן מובנים. ונראה דהוא ז"ל פסק כרבא דאפילו אינו בידו נאמן. אבל דווקא היכא דאמר לו בפעם ראשון שראהו. ובהל' מטמאי משכב כתב סוגית הגמרא דהבע"ד לא היה עמו בשעת עשייתו בטהרות. ומש"ה נאמן כשאמ' לו בפעם ראשון. אבל בפסולי המוקדשין מיירי שהבע"ד היה עמו בשעת עשייתו בזבחים ובטהרות ומש"ה אינו נאמן אם אמר לו זבחים שהקרבתי באותו יום נתפגלו. ומהאי טעמא גופא דאמאי לא אמר תיכף בשעת מעשה כשראה אותו. והן דברי התוספתא שהביא בפ' י"ב מהל' מעשר המוכר בשר לחבירו ואמר לו אח"כ בשר שמכרתי לך בשר בכור הוא אינו נאמן משורת הדין והוא ג"כ מהאי טעמא כיון שיצא מת"י בחזקת כשרות שוב אינו נאמן. אבל בלא"ה העד נאמן אפילו היכא דלאו בידו. ובהכי מיירי כל הני עובדא דגיטין דשאלו ס"ת ביד מי היינו משום דכיון דבשעת מסירת הס"ת לא אמר לא היה נאמן לומר אח"כ אם לא מתוך שנאמן להפסיד שכרו. אלא דצריך לדקדק אמאי לא מהימן נמי אם אמר בשר בכור הוא. מתוך שנאמן להפסיד דמיו דצריך להחזיר לו דמיו ואין כאן מקומו. ואביי דמצריך דווקא היכא דהוא בידו יש לומר דאביי ס"ל דמטעם שתיקה כהודאה העד נאמן. ומש"ה אמר נמי באשתך זינתה דנאמן אפי' בדבר שבערוה. אבל העד עצמו אינו נאמן אלא היכא דהוא בידו. ורבא ס"ל דבכל גוונא העד עצמו נאמן. כללו של דבר הך פלוגתא דרבוותא תליא בהני תרי לישנא דאמרינן בכריתות אליבא דרבנן. ולהך לישנא דאדם נאמן על עצמו מוכרחים אנו לומר דהא דעד נאמן לומר אכלת חלב. היינו מחמת שתיקה כהודא'. אבל להך לישנא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בלא"ה עדים נאמנים. עד אחד נמי מהימן אפי' בלא שתיקה כהודאה. אלא כל שאינו מכחישו בפירוש ה"ז נאמן בין לאסור בין להתיר אפי' נגד חזקה. ונראה להביא ראיה לשיטה זו דעד אחד מצד עצמו נאמן מהא דאיתא בתמורה ריש פרק כל האיסורין דר"ש יליף ק"ו דרובע ונרבע פסול מבע"מ מה בעל מום שאינו נהרג פסול למזבח. ופריך אשכחן בשני עדים בעד אחד מנין. ומשני מה בע"מ דאין העדאת ב' עדים מחייבין אותו מיתה העדאת עד א' פוסלו להקרבה רובע ונרבע דב' עדים מחייבין אותו מיתה אינו דין דעד אחד פוסלו להקרבה. ופי' רש"י ז"ל בע"מ פוסלו עד אחד היינו מומחה. אלמא דכי היכי דעד דבע"מ פוסלו מחמת נאמנותו. ה"נ עד אחד דרובע דפוסלו מצד נאמנות העד. אלא דא"כ דהתרת מומחה הוי כעד אחד. א"כ אמאי לא ילפינן מינה בעלמא דעד אחד נאמן. אפי' נגד חזקה. ועוד היכי מוכח מהא דחכם נאמן במומין דעד אחד מהימן הא אפי' בדיני ממונות איכא מ"ד דיחיד מומחה כשר. וע"כ הוראה שאני דלאו תורת עדות היא זו. אבל לא ידענא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דעד אחד היינו החכם ולמה לא נפרש כפשוטו דעד אחד ממש נאמן בבע"מ כמו בכל האיסורין וילפינן מינה ק"ו לרובע ונרבע דמיפסיל ע"י עד אחד. ולא ילפינן דעד אחד מהימן ברובע ונרבע. דלזה לא איצטריך ק"ו דוודאי נאמן ע"א באיסורין. אלא דעיקר ילפותא הוא דנרבע פסול למזבח דס"ד דווקא ע"י ב' עדים הוא דפסול משום דחייב מיתה. אבל ע"י ע"א לא מיפסיל כלל. ולפ"ז לא מוכח מהתם דהעד עצמו נאמן:

עוד נראה קצת ראיה מהא דתנן בב"ק בהגוזל גזל חמץ כו'. בהמה ונעבדה בה עבירה ופירש"י ז"ל היינו רובע ונרבע ע"פ ע"א. והתם לא שייכא שתיקה כהודאה. דהא אצל גזלן הוא. וכן מהא דאיתא פ' שור שנגח ר"א אומר נקי מחצי כופר. וה"ד כגון ע"פ ע"א או ע"פ עצמו ופריך לגירסת הראב"ד ז"ל שהביא השיטה מקובצת כופרא ממונא ואעד אחד פריך למה לי קרא בתם אפילו במועד לא מחייב. ומשני כופרא כפרה ויכול עד אחד לחייבו כמו חטאת. ודוחק לומר דמיירי כגון דאמר העד שבפניו המית:

וכן משמע מהא דאמרינן ביוצא דופן דאחר הקדשה נמי נפסלת ברובע ונרבע. ובקדשים לא שייך שתיקה כהודאה. כיון דלאו דידיה. ומהא דאמרינן בירושלמי פרק שני נזירים דאחד שאמר לשנים ראיתי אחד מכם שנטמא או אחד מכם נזר דהוי ספק נזירים. והביאו הרמב"ם ז"ל בחיבורו והכא נמי לא שייך שתיקה כהודאה. כיון דחד מינייהו וודאי לא נטמא ולא נזר. ואפ"ה העד נאמן. ש"מ דהעד עצמו נאמן. ועיין תוס' ריש פ' שני נזירים:

והנה הרמ"א ז"ל בי"ד סי' קכ"ז הביא ב' דעות בעד אחד בהכחשה י"א דהראשון נאמן. וי"א דהשני נאמן והראשון בהכחשה לאו כלום הוא. וכבר האריך הש"ך ז"ל שם התם בזה. וכתב דלשיטה זו דהטעם משום שתיקה כהודאה. א"כ הכא בב' עדים לא שייך שתיקה כהודאה דלא ידעינן למאן קא מודי. וכן לשיטה זו דלאו משום שתיקה כהודאה כתב שם. די"ל דע"א בהכחשת חבירו לאו כלום היא. והא דתנן במתניתין דכריתות אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל מביא א"ת. היינו משום דא"ת שאני דאפילו לבו נוקפו מביא א"ת. ולא הבנתי דהא לענין טהרות נמי תנן הכי אחד אומר נטמא ואחד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא. וברה"ר ספיקו טהור. אלמא דספק גמור הוא. וע"כ צ"ל דבזה נמי שייך שתיקה כהודאה. וכן לא אמרינן בזה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

והתוס' ז"ל בנזיר דף כ' גבי הא דכת אחת אומרת נזר שתים ואחת אומרת נזר חמש. כתבו דמיירי במכחישן או באיני יודע או אפילו בשותק. וכגון שבאו בבת אחת. דבזה לא אמרינן שתיקה כהודאה. כיון דהעדים עצמן מכחישין זא"ז. ולמ"ד אליבא דרבנן דאדם נאמן על עצמו. ע"כ צריך לאוקמי באומר איני יודע או בשותק דאי מכחישן פטור הוא מנזירות. אלא דלפ"ז קשה הא דאמר התם ר"י בשם ריב"ב דלא נחלקו ב"ש וב"ה בב' כיתי עדים דהוי נזיר שתים ולא נחלקו אלא בכת אחת אחד אומר שתים ואחד אומר חמש. והשתא אי מיירי באומר איני יודע. א"כ אמאי פליגי ב"ש בכת אחת. כיון דלא איצטריך לצרפינהו אלא כל חד מהימן והוי דומיא דב' כיתי עדים. וצ"ל דר"י ס"ל כר"מ. דאפי' מכחיש העדים נאמנים ומיירי בהכחשה וא"כ בכת אחת איצטריך לצרופינהו. ומש"ה קאמר דבזה נחלקו כדאיתא נמי בסנהדרין לענין עדות ממון. אבל למאי דקי"ל כרבנן דעדים אין מחייבין אותו בהכחשה או משום דאדם נאמן על עצמו או משום דיכול לומר נשאלתי על נזרי א"ל ע"כ מיירי באומר איני יודע או שהוא שותק ותו ליכא שום חילוק בין כת אחת לב' כיתי עדים. ויש ליישב בזה מה שדקדק הלח"מ שם על הרמב"ם ז"ל אמאי לא כתב רבותא דכת אחת עיי"ש. דבלא הכחשה ליכא רבותא כלל בכת אחת יותר מב' כיתי עדים. עכ"פ מדברי התוס' ז"ל מוכח דלא אמרינן שתיקה כהודאה היכא דעדים מכחשי אהדדי. וא"כ קשה לשיטתם הא דאחד אומר אכל ואחד אומר נטמא דספיקא הוי וא"ל דמיירי שבאו העדי' זא"ז דא"כ חטאת נמי ליחייב דהא שתק לראשון ושתיקה כהודאה כדמוכח מדברי התוס' בנזיר שם. והתוס' ז"ל בריש כריתות כתבו מטעם אחר דע"כ מיירי בבת אחת. דאי בזה אחר זה א"כ הראשון שנתקבל עדותו הוי כשנים. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דלשיטתם דלא תליא בנאמנות העד. אלא העיקר משום דשתיקה כהודאה. א"כ אין לזה שייכות להאי כללא דכל מקום שהאמינה משום שתיקת הבע"ד. וצ"ל לדברי התוס' ז"ל בכריתןןת דס"ל דאפילו בבת אחת שייך שתיקה. דדהא לא הודאה ממש אמרינן אלא קצת רגלים לדבר ושפיר מייתי אשם תלוי. וכמו שכ' השך ז"ל. וגם לענין טומאה הוי ספק. והדבר מוכרח דשני עדים המכחישים זא"ז באיסור ספיקא הוי ולא אמרינן דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא:

וכן לשיטה זו דהעד עצמו נאמן ג"כ ע"כ צ"ל כן דספיקא הוי וכנ"ל ממתניתין דטהרות. דאין לומר דמיירי בזא"ז. דא"כ הראשון נאמן דהוי כשנים. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. אלא דהנימק"י בשם הריטב"א ז"ל כתב דבאיסורין לא אמרינן האי כללא דכל מקום כו'. משום דלא האמינה תורה כשנים הכא. דבאיסורין בחד נמי סגי. וכבר דקדק הש"ך ז"ל ע"ז מהא דאמרינן הכא גבי סוטה ועגלה ערופה להא דעולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. ונהי דסוטה הוי דבר שבערוה ומן הדין היה צריך שנים ולאחד האמינתו התורה כשנים. אבל לענין עגלה ערופה מנ"ל דהאמינתו התורה כשנים דמהיכא תיתי נימא דבעינן שנים. ואפ"ה איתמר התם הא דעולא. ותי' דהתם קרא כתיב דעד אחד נאמן. ומש"ה חשיב כשנים. אבל באיסורין סברא בעלמא היא. ואני לא אבין דהא באיסורין נמי אי לאו קרא דאי הודע אליו מ"מ. ה"א דחד לא מהימן גם באיסורין והוי ממש דומיא דעגלה ערופה דגלי קרא דעד אחד מהימן. וי"ל דע"ע שאני דידיעת ההורג הוי דומיא דדיני נפשות דבעינן דווקא ב' עדים אבל התור' האמינה לא' כשנים. מש"ה הרי הוא כשנים. אבל גבי איסורין לא מצינו דבעינן שנים כלל. ולא האמינתו התורה כשנים. ושפיר מצינן לאוקמי הא דאחד אומר אכל כו'. ואחד אומר נטמא בזה אחר זה. אלא דאכתי תיקשי לאביי דאמר גבי אשתך זינתה דנמי מהימן עד אחד אם אינו מכחישו. א"כ גם באיסורין נאמן הוא כשנים אפי' בדבר שבערוה. ואליבי' לא מצינן לאוקמי בזא"ז. וי"ל דהא דאמר אביי דבאשתך זינתה מהימן הוא מדרבנן בעלמא. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. ולא מצינו שהתורה האמינתו כשנים. אלא דהניחא לשיטת הריטב"א דנאמנות ע"א באשה הוא מה"ת שפיר מצינן למימר הכי דעד אחד באיסורין כיון דאינו נאמן כשנים אלא מדרבנן לא אמרינן ביה האי כללא דכל מקום כו'. אבל לפי שיטת רוב הראשונים דע"א באשה ג"כ מדרבנן בנן הוא. ואפ"ה אמרינן בי' כל מקום כו'. א"כ באיסורין נמי כיון דמדרבנן נאמן כשני' אפילו בדבר שבערוה אמאי לא נימא גבי' כל מקום שהאמינה תורה כו':

ולפמ"ש לעיל דאביי ס"ל דטעמא דעד אחד הוא משום דשתיקה כהודאה א"ש ולא שייך גבי איסורין האי כללא דכל מקום כו' כיון דהעיקר לאו משום נאמנות העד הוא אלא בצירוף הודאתו. וכבר כתבתי דלשיטה זו ע"כ צריך לאוקמי הא דאחד אומר אכל כו' או אחד אומר נטמא שבאו דווקא בבת אחת. דבזה אחר זה לא מצינן לאוקמי. דא"כ כבר הודה לראשון. וכמשמעות התוס' ז"ל בנזיר שם:

אבל מדברי התוס' בכריתות משמע דגם לפי שיטתם דמשום שתיקה כהודאה העד נאמן מ"מ שייכא ביה הא דעולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. והיינו כמו שכתבתי לעיל דלאו הודאה ממש קאמרינן אלא קצת רגלים לדבר. אבל העיקר אנאמנות העד הוא דקסמיך. ולפ"ז שייך שפיר שתיקה כהודאה אפי' בבת אחת. וכן בזאח"ז כללא דכל מקום כו':

ובסוטה פרק מי שקינא הקשו התוס' ז"ל דלר' יצחק ולעולא דאמרי תני לא היתה שותה. והיינו משום דס"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו'. א"כ היכי מוקמי מתניתין דכריתות דאחד אומר אכל. ולא הבנתי קושיתם ז"ל דלשיטתם דס"ל דמטעם שתיקה כהודאה הוא דעד נאמן. א"כ פשיטא דבבת אחת לא שייך למימר כל מקום שהאמינה תורה כו'. כיון דלא ידעינן למאן קמודה:

ולפי משמעות דברי התוס' בסוטה דעולא אפי' בבת אחת אמר לכללא דכל מקום כו'. וכן מספקא להו להתוס' ז"ל לקמן בפ' האשה בתרא. ע"כ צ"ל לדידיה דגבי איסורין לא נאמר האי כללא. דאל"כ תיקשי ממתניתין דכריתות אמאי לא יביא חטאת. וממתניתין דטהרות אמאי לא יהיה ודאי טמא. אלא לר' חייא דמחלק בין בב"א לזאח"ז הוא דיש מקום לומר באיסורין ג"כ הכי ולאוקמי הא דכריתות וטהרות בבת אחת. ומה הוא ענין זאח"ז אם קבלת עדותו של ראשון בפני ב"ד או אמירתו בלבד. יתבאר עוד לקמן במכילתין בס"ד כי ענין עמוק הוא. הש"ית יהיה בעזרי. ועוד כמה עיקרים גדולים מהלכה זו אשר יתבארו לקמן בעז"ה:

והנני חוזר אל ראשית דבר מה שהכריחו התוס' ז"ל. דע"כ משום שתיקה כהודאה הוא ומיעוטא דלא שיודיעוהו אחרים הוא באינו יודע דאי בהכחשה למה לי קרא הכתיב לא יקום עד אחד כו'. ולכל חטאת. צ"ל דולא שיודיעוהו אחרים קאי אשנים וקמ"ל קרא דיכול לתרץ דבריו ונאמן בזה על עצמו. אלא דלדברי התוס' ז"ל דלכל חטאת קאי אקרבנות. וכן דרשינן באמת בספרי עיין בילקוט פרשה כי תצא. א"כ קשה מנ"ל לחלק, בין דבר שבערוה או דיני ממונות לשאר איסורין. כיון דבאכילת חלב לענין חטאת נמי כתב רחמנא לא יקום עד אחד באיש כו'. ע"פ שנים עדים כו'. ואפ"ה איתרבי מאו הודע דאם אינו מכחישו עד אחד נאמן ה"נ נימא כן בדבר שבערוה או בדיני ממונות דעד אחד בלא הכחשה נאמן. ואמאי פליג רבא עליה דאביי באשתו זינתה ועוד דלמה לי גז"ש דדבר דבר למילף ערוה מממון דבעינן ב' עדים מהיכא תיתי נימא דסגי בעד אחד כיון דלענין איסור וחטאת נמי בעינן שנים. ולענ"ד נראה דאסמכתא בעלמא הוא הא דדרשינן קרבנות מלכל חטאת. וכן הא דמרבי התם להעלותו לכהונה ולמזבח ולהורידו דבעי ב' עדים ג"כ אסמכתא בעלמא הוא. והשתא א"ש דהא דאין עד אחד נאמן אם הבע"ד מכחישו מאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים נפקא לן. אבל בדבר שבערוה עד אחד לאו כלום הוא אפילו בלא הכחשה. ואביי דאמר באשתך זינתה דנאמן הוא מדרבנן כמו שכתבו הראשונים ז"ל. ובזה נראה לפרש הא דמוכח הש"ס הכא לרבנן דאמרי דשנים אין מחייבין אותו קרבן דחד באיני יודע נמי לא מהימן. משום דילפינן בקל וחומר מממון דמה ממון דשנים מחייבין אותו ממון אין עד אחד מחייבו ממון אפילו בלא הכחשה קרבן דאין שנים מחייבין אותו כש"כ דאין אחד מחייבו אפילו בלא הכחשה. אלא ע"כ משום דשתיקה כהודאה. ולענין ממון י"ל דלא שייך שתיקה כהודאה משום די"ל משטה אני בך. אלא דלהאי לישנא הדק"ל א"כ מה בין איסור לדבר שבממון. כיון דבכולהו בעינן דווקא ב' עדים. דהא בכל האיסורין אמרי רבנן דאדם נאמן על עצמו. והדברים ארוכים ורחבים מני ים ועוד צ"ע ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף