קרן אורה/יבמות/פג/א

קרן אורה יבמות פג א

דף פ"ג ע"א

אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא כו' אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה. ופי' רש"י ז"ל דאמרי בי רב פליגא אהא דרב דלעיל. ופסקו כר' יוסי דמתניתין דזכר וודאי הוא. והיינו דרב הונא אמר רב לקמן דאנדרוגינוס חייבין עליו משני מקומות דאמרי בי רב דהכא היינו רב הונא. וכדאמרינן בשמעתין. וא"כ הילכתא כרב בהא דשמואל ור"י נמי כוותיה ס"ל דאנדרוגינס זכר הוא. אבל הרי"ף ז"ל מפרש הא דאמרי בי רב הלכה כר"י היינו נמי ר' יוסי דברייתא כי הא דרב. ויש להביא קצת ראיה לפי' ז"ל מהא דאמרינן באנדרוגינוס מה לי אמר שמואל וקאמר ת"ש מהא דאמר שמואל ליתא לברייתא מקמי מתני'. וא"כ היינו הא דרב לפי' רש"י ז"ל. ואמאי לא קאמר שמואל באנדרוגינוס וקושי וקידוש. אבל לפי' הרי"ף ז"ל ניחא דכר' יוסי דמתניתין לא איצטריך ליה ליפסוק הלכה כמותו דלא מצינו מאן דפליג עלי' ור' אליעזר נמי כוותי' ס"ל. ונהי דמצינו כמה משניות דס"ל דספק הוי מ"מ כאן במתניתין לא אשכחן פלוגתא וכן משמע קצת דאהני תרתי דאמר רב הלכה כר' יוסי אמר ליה שמואל לרב ענן דלא ס"ל הכי. והיינו באנדרוגינוס והרכבה. אלא דקשה לשיטתו מהא דאמר רב הונא אמר רב לקמן חייבים עליו סקילה משני מקומות אלמא דרב הונא משמי' דרב ס"ל דזכר הוא ואמרי בי רב דהכא היינו רב הונא וכדאמרינן בשמעתין. וראיתי בנימק"י שכתב דאמרי בי רב דהכא היינו רב המנונא. ולא הבנתי דהא בהדיא אמרינן הכא דהיינו רב הונא. אבל לנוסחא דילן דגרסי' לקמן אמר רב יהודה אמר רב חייבין עליו כו' א"ש. ולפי שיטת הרי"ף ז"ל אין חייבין עליו סקילה כלל. ולשיטת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל חייבין עליו בב' מקומות:

והרמב"ם ז"ל כתב ג"כ בפי' המשניות ובחיבורו דהלכה כר' יוסי דברייתא דספיקא הוי ואינו מאכיל בתרומה. אלא דלענין סקילה פסק כר"א דמתניתין דחייבין עליו סקילה כזכר היינו במקום אחד לבד וכבר עמד עליו הרשב"א ז"ל דהא ר"א משמע דס"ל דזכר וודאי הוא. וכדאמרינן לעיל בין למר בין למר מיפשט פשיטא ליה. וכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רב חסדא לא לכל אמר ר"א אנדרוגינוס זכר מעליא הוא. משמע דס"ל לרב חסדא דלר"א נמי לאו זכר וודאי הוא. והא דמחייב עליו סקילה כזכר היינו מריבוי' דואת זכר. ולפ"ז מצינן למימר דר' סימאי דאמר דחייבין עליו משני מקומות ג"כ לא ס"ל דזכר וודאי הוא אלא הכל מריבויא דקרא דכתיב משכבי אשה וא"ש השתא דלא תיקשי מהא דרב הונא אהא דאמרי בי רב וכולהו בחדא שיטתא קיימי ואתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן ארב הונא הוא דאמר כר' סימאי ולא קאמר הש"ס דאמר כר' יוסי ור"ש דמתניתין דס"ל נמי דחייב משני מקומות כדאמרי' בשמעתין וכן הקשה הרשב"א ז"ל ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא כיון דאפילו אי לאו זכר וודאי הוא חייבין עליו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ תו לא שמעינן מאי אמרי ר"י ור"ש לענין חיוב סקילה דהם אתו לאשמועינן דזכר וודאי הוא. אלא דלפי משמעות לשונו ז"ל בפי' המשנה דספק גמור אי זכר אי נקיבה א"כ למה יתחייב משני מקומות שמא נקיבה היא ואפילו במקום זכרות אין לחייב אם נקיבה היא:

אבל הרמב"ן ז"ל בחי' כתב דלר' יוסי דברייתא לאו ספק אלא בריה בפ"ע הוא ולאו זכר גמור ולאו נקיבה גמורה. ולפ"ז א"ש דמחייבין עליו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ולפי שיטה זו מצינן למימר דרב ושמואל ס"ל כר"ל דרבי יוסי דמתני' ס"ל דספק הוא ואפ"ה שפיר קאמרי' דמתני' וברייתא פליגי אהדדי דמתני' ס"ל דספק הוי וברייתא ס"ל דבריה הוא:

והעולה להלכה לפי שיטות אלו. לדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל קי"ל כר' יוסי דמתני' דזכר וודאי הוא ומאכיל את אשתו בתרומה וחייבים עליו בב' מקומות. ולדעת הרי"ף ז"ל הוי ספק ואין מאכיל את אשתו בתרומה וגם אין חייבים עליו כלל כיון דספק נקיבה הוא. ולדעת הרמב"ן ז"ל אינו מאכיל את אשתו בתרומה משום דבריה בפ"ע הוא אבל חייבין עליו משני מקומות מריבוי' דאת זכר. ולדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו מאכיל את נשיו משום דספק הוא ופסק כר"א דחייבין עליו כזכר והיינו משום דאמרינן לקמן דרבנן הכי ס"ל ור' סימאי יחידאה הוא ולרבי נמי הכי ס"ל וכן איתא בירושלמי דר' יוחנן הכי ס"ל:

ולענין אם נבעל אנדרוגינוס לפסול לו אם נפסל מן התרומה לדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל נראה פשוט דלא נפסל מן התרומה כיון דזכר ודאי הוא ואין זכר נפסל. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל דבריה הוא ג"כ יש לומר דאינו נפסל לתרומה כיון דלא מספקינן ליה בנקיבה. אבל לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ודאי נפסל מן התרומה מספק שמא נקיבה הוא ומסתברא דנפסל מב' מקומות כי היכי דבכל פסולי תרומה נפסלת מב' משכבות ואם נבעל למינו לאנדרוגינוס היה נראה דאינו נפסל פוסלת אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבמינו נמי נפסל אם נבעל נלפסול במקום נקבות. והיינו משום דמ"מ נבעלה לפסול לה. כיון דביאתו ביאת זנות ואפילו אם נקיבות הם אפשר דמוזהרות זה על זה דהא בעילת זנות היא אבל במקום זכרות אינו נפסל והיינו כיון דחייבה עליו התורה כזכר יש לו דין זכר ואין זכר פוסל את הזכר ועיין בכ"מ ז"ל באורך. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמכל המקומות נפסל ומוצא הדברים הוא מן הירושלמי בפירקין דאיתא התם קידש אין חוששין לקידושיו נתקדש חוששין לקידושיו נבעל נפסל מן התרומה כנשים ר' ניחא ב"ר סבא ור' יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל את הזכר ואם נקיבה היא אין נקיבה פוסלת נקיבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקיבותו של זה ופי' הכ"מ ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דצד נקיבותו היינו מקום נקיבות והקושיא דאם זכר כו' קאי אהא דאמר ר' יונה מין במינו בכל שהוא היינו באיזה מקום שיהיה. ומשני דאינו פוסל אלא בצד נקבות. אבל אין לפרש דמצד נקבותו פוסל בכל ענין דהא לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן ב' צדדים אלא ספק זכר ספק נקיבה. ואחרי העיון בדעת הירושלמי א"א לפרש כן מהא דאמרינן התם מאכיל את נשיו ואינו מאכיל את עבדיו מאכיל את נשיו מכח זכרותו ואינו מאכיל את עבדיו מכח זה וזה נתחלל צד נקיבה שבו. הרי מבואר להדיא דלשיטת הירושלמי יש בו ב' צדדים זכרות ונקיבות ומאכיל את נשיו מצד הזכרות וקידושיו קידושין ואע"ג דהוא עצמו אסור לאכול בתרומה מצד נקבותו שנתחלל מ"מ אשתו לא נפסלה בשביל זה דהא צד זכרות לא נתחלל והוי כמו ערל וכל הטמאים דמאכילין את נשיהם. אבל עבדיו אין אוכלין דהא יש קנין בהם גם לצד נקיבו' ועבדי חללה אין אוכלין. ואפי' למ"ד דודאי זכר הוא מ"מ יש לו צד נקיבות ליפסל מן התרומה. ומש"ה מיפסל נמי מאנדרוגינוס מינו. ולפ"ז מצינו בירושלמי שחילק בין מקום נקבות למקום זכרות ויש לומר דבתרוייהו נפסל וגם אפשר לומר דאפילו נבעל לזכר ודאי אינו נפסל אלא במקום נקבות דזה הוא צד נקבות. אבל לדידן דקי"ל דספק הוא לא שמעינן דמיפסל ממינו. כיון דלית ביה ב' צדדים אלא או זכר ודאי או נקיבה וודאית ואין זכר פוסל כו'. ואין נקיבה פוסלת כו' ומדעת הראב"ד ז"ל נראה דמפרש דעת הירושלמי כמו שפי'. אלא דכתב דכן נראה עיקר להלכה דנפסל בכל המקומות ואפילו במינו ולדידי צ"ע דמשיטת הש"ס דילן משמע דליכא מ"ד דב' הצדדים יש בו זכר ונקיבה כדמוכח מהא דאמרי' (שבת קל"ז) דלא לכל אמר ר"י דאנדרוגינוס זכר הוא מדפוסל אשה ואנדרוגינוס לקדש מי חטאת אלמא דמספקא ליה באשה. ואי נימא דאיכא מ"ד דתרוייהו אית ביה א"כ לא קשיין אהדדי דלענין מילה דוחה שבת מצד זכרותו ולקדש פסול מצד נקבותו ולמה ליה למימר דאתיא מקרא דכל זכר אלא ודאי משמע דמ"ד דזכר הוא אין בו אלא צד אחד. ולא מצינו בש"ס דילן אלא או זכר וודאי או ספק או בריה בפ"ע לא זכר ולא נקיבה. אבל שיהיה בו ב' הצדדים ליכא למ"ד. וי"ל דהירושלמי נמי לא קאמר אלא לענין ביאת זנות כיון דיש לו צד נקבות אבל לא לשאר מילי:

ויש לדקדק לשיטת הרא"ש ז"ל דפסק כרבי יוסי דמתני' דזכר וודאי הוא א"כ תיקשי הא דפסק בפרק ר"א דמילה דאנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת ואמאי כיון דזכר ודאי הוא. ולזה יש לומר דמקרא דערלתו ממעטינן ליה וכדאיתא התם בפ' ר"א דמילה ואכתי תיקשי מהא דפסק לענין שופר דאנדרוגינוס אינו מוציא שאינו מינו ואמאי כיון דזכר גמור הוא ומאכיל את אשתו בתרומה מ"הת. וראיתי בדעת הראב"ד ז"ל שם שכ' דאפי' מינו אינו מוציא משום צד נקבות שבו וכדאמרינן גבי חצי עבד וחצי בן חורין. ונראה דאזיל לשיטתיה גבי נבעל לפסול לו שהבאתי דבריו ז"ל לעיל דאפי' במינו נפסל בכל מקום משום צד זכרות של זה וצד נקבות של זה. אבל כבר כתבתי לעיל דלא אמרינן הכי בירושלמי אלא לענין ביאת זנות אבל לשאר מילי לא שמענו לשום מ"ד שיהיה לו שני צדדים ובירושלמי אמרו התם דזכר הוא לכל דבר להאכיל את אשתו ומעיד ומנחתו כליל ע"ש עוד כמה דברים ואפ"ה נבעל לפסול נפסל משום ביאת זנות אבל שיהי' חציו זכר וחציו נקיבה ליכא למ"ד ואפי' מ"ד דבריה בפ"ע הוא היינו דבריה חדשה הוא ולא זכר ולא נקיבה. והא דאמרי' בחגיגה בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב אלמא דיש לו ב' הצדדים הא קאמר התם קמ"ל דבריה בפ"ע הוא. ואפ"ל דהראב"ד ז"ל מפרש הא דאמרינן הכא לר' אליעזר דלא לכל אמר דזכר הוא. וכן אמר רב חסדא לר' יהודה דאמר דמילתו דוחה שבת דלא לכל אמר דזכר הוא משמע דהני תנאי ס"ל דיש בו ב' צדדים חציו זכר כו' אבל אין זה מוכרח אלא ה"ק אע"ג דמרבי מקרא להני מילי דיש לו דין זכר אבל לא לכל מילי. ודווקא בהני מילי הוא דרבי קרא. אבל לענין כל המצות שנאמר בו דחציו מחוייב בכל המצות וחציו השני פטור זו לא שמענו. ועיין בדעת הה"מ בהל' שופר שחילק שם בין חצי עבד כו' לאדרוגינוס משום דזה בידי אדם וזה בידי שמים ולפמש"כ אין צריך לזה ואפשר כוונת הה"מ ז"ל ג"כ הכי הוא דבידי שמים לא שייך לחלק לחצאין אלא בריה בפ"ע היא. וכן בכוי ליכא למ"ד שיתחלק לחצאין חציה חיה וחציה בהמה אלא או ספק או בריה בפ"ע היא. והא דאיצטריך גבי מילה קרא דערלתו למעוטי וגבי עולת ראיה קרא דזכורך היינו למ"ד דבריה בפ"ע היא וסד"א כיון דיש לו זכרות מיחייב בהו קמ"ל דפטור. או אפילו למ"ד דזכר ודאי הוא מ"מ בהני גזירת הכתוב הוא דפטור. אבל לכל המצות לית ביה חיובא אלא או מספק או למ"ד דזכר וודאי הוא. אבל למ"ד בריה בפ"ע הוא לא מיחייב מ"הת במצות של אנשים כל היכא דליכא ריבויא. וכן מבואר בדעת הרמב"ם ז"ל בהל' נזירות גבי האומר הריני נזיר שזה איש או שזה אשה או לא איש ואשה דהוי נזיר היינו משום שיש בו דינים שוה לזה ולזה כו'. אבל לא בטבעו ותולדתו ע"ש. עכ"פ על דעת הרא"ש ז"ל הקושיא במקומה עומדת כיון דפסק הכא דזכר וודאי הוא אמאי לא יוציא גם שאינו מינו. שוב ראיתי בדעת הרא"ש ז"ל בבכורות דמספקא ליה לענין הלכה אי כשיטת הרי"ף ז"ל דהלכה כר' יוסי דברייתא או כשיטת התוס' ז"ל דהלכה כר' יוסי דמתני' דזכר הוא ופסק התם לחומרא לענין בכור. דלר' יוסי דברייתא דאמר בריה הוי לענין בכור אינו קדוש כלל. וכחכמים דהתם ומשום דחש לדעת התוס' ז"ל דזכר הוא פסק לחומרא דקדוש ואינו נאכל אלא במומו ואזיל התם בשיטת הרמב"ן ז"ל דר' יוסי דברייתא בריה בפ"ע הוא דקאמר ודלא כשיטת התוס' ז"ל שכתב דלר' יוסי ספיקא הוי:

אבל הרמב"ם נראה דפסק דספיקא הוי וכמבואר בדבריו בהל' אישות וכן מבואר במשנה בפ"ב דזבחים דטומאתן בלובן או באודם ספק הוא. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' מטמאי מו"מ ואפ"ה לענין בכור פסק כחכמים דאינו בכור אלא נגזז ונעבד ועיין תוסי"ט פ"ט מבכורות שעמד ע"ז:

ונראה ליישב ע"פ דבריו ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח שכתב הטומטום והאנדרוגינוס אע"פ שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולין למזבח מדרך אחר כיון שהם ספק זכר ספק נקיבה הרי הם כמין אחר. ומש"ה פסול אפי' בעוף. משמע מדבריו ז"ל דמ"ד ברי' הוא לא דפשיטא ליה דבריה אחריתי הוא אלא מפני שהוא ספק מחשיב ליה כברי' אחריתי לענין קרבנות דבעינן זכר ודאי ונקיבה ודאית. והיינו טעמא דחכמים דאמרי דאינו בכור משום דחשיב כבריה אחריתי ולאו זכר הוא:

אלא דצ"ע מ"ש דלענין בכור חילק בין אנדרוגינוס לטומטום דאנדרוגינוס אינו קדוש כלל וטומטום קדיש מספיקא כרב חסדא בבכורות. ומ"ש לענין ערכין וקדשים לא חילק בין אנדרוגינוס לטומטום. וכי היכי דלענין קדשים כתב דטומטום נמי כמין אחר הוא ה"נ לענין בכור אמאי קדוש מספיקא. ועוד דבבכורות סוף פ' על אלו מומין קאמר הש"ס לרב חסדא דגם לענין ערכין וקדשים סמי מכאן טומטום. וכבר האריך בזה הלח"מ ז"ל בפ"ב מהל' אישות ע"ש. והנה מה שפסק לענין ערכין וקדשים דטומטום ואנדרוגינוס אינן בכלל וודאי לא תיקשי דהא מצינו לר"ש דאמר דאנדרוגינוס אינו קדוש בבכורה אע"ג דס"ל הכא דזכר וודאי הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בבכורות משום דמ"מ אימעט מקרא דהזכר. א"כ כש"כ למ"ד דספק הוי דמצינן למעוטי וכן אשכחן לר"ש דממעט לטומטום ואנדרוגינוס משום דגמר תחת תחת מקדשים אלמא דגם לענין קדשים אימעוט אע"ג דזכר הוא וכן מוכח מהא דרבי יהודה ס"ל דטומטום ואנדרוגינוס אין נערכין אף על גב דסבירא ליה דאנדרוגינוס ספק הוא כדאיתא לעיל בפירקין דף ע"ב וכמו שכ' התוס' ז"ל בבכורות. ומטעם זה קשיא לי הא דאמרינן בשבת פ' ר"א דמילה. ולקמן בסוף פירקין לא לכל אמר ר"י אנדרוגינוס זכר הוא ולא לכל אמר ר"א כו' שאם אי אתה אומר כן במוקדשין יקדש והא ר"ש דאמר דזכר הוא מדמאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא ואפ"ה במוקדשין לא קדיש. אלא די"ל דרב חסדא הוא דקאמר הכי. ולטעמיה אזיל דס"ל דמספיקא שפיר קדוש כמו בטומטום. ואפשר דס"ל כר"ל דר"י ור"ש מאכילה בתרומה דרבנן קאמרי. אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דלר"ש מאכילה בתרומה דאורייתא. ואפ"ה ממעטינן ליה מזכר דאינו קדוש בבכורה ובקדשים כ"שכ דלמ"ד ספיקא הוא דממעטינן ליה:

אבל מה שחילק גבי בכור בין טומטום לאנדרוגינוס צ"ע כיון דתרווייהו הוי ספק ואי משום דמחמת ספיקן חשיבי כמין אחר. וכמו שכ' בפ"ג מהל' איסורי מזבח. א"כ טומטום נמי לא ליקדש בבכורה. וצ"ל דפסק כר' יוסי דאנדרוגינוס לחוד הוא דבריה הוי וכמבואר שם בתוספתא דביכורים. אבל טומטום אינו כן כו'. והיינו כיון דספיקו של אנדרוגינוס הוא ספק לעולם חשיב כבריה אחריתי. אבל טומטום כיון דאפשר להתברר לא חשיב בריה. ואע"ג דלענין עוף קדשים כתב דהוו תרווייהו כמינא אחרינא. מ"מ לענין בכור דקדושה הבא מאליה היא קדוש מספיקא ועדיין צ"ע. ואחר כל הנ"ל נתברר דלדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוי לענין כל מילי. והיינו טעמא דלא כתב לענין מעשר בהמה דטומטום ואנדרוגינוס אינן נכנסין לדיר להתעשר ואע"ג דגבי קדשים כתב דלא קדושים מ"מ ע"כ ת"ק שם לא גמר מעשר מקדשים לענין זה. ועיין בלח"מ פ"א מהל' א"ב שהקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב דנושא לכתחילה. דהא פריך הש"ס ממתני' לר"ל, דאמר דספק הוא ע"ש. וכן הקשה הרשב"א ז"ל אבל בתוספתא דביכורים תני נמי דנושא אבל לא נישא אע"ג דברייתא זו ס"ל דספק הוי וכדקתני התם דמטמא באודם כנשים. ופסול מן העדות כנשים. ובתוספתא זו שנדפסה סוף ספר זרעים יש הרבה דברים אשר צריכין ביאור. חדא הא דמייתי התם וזוקק ליבום כאנשים לא קי"ל הכי משום דהוי סריס חמה. ואפשר אפילו ר"א מודה בזה כיון דאין לו רפואה. ובמשנה ג' תני התם ואינו נבעל בעבירה כנשים. וגם זה אינו מובן דהא כבר תני אבל לא נישא ואפי' במקום נקבות איסורא איכא ואפ"ל דנתכוין לענין לפסול מן התרומה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במשנה ה' שם ואין חייבים על מכתו כו' נראה דלא גרסינן לה. והא דתני התם ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה אינו נזיר ג"כ נראה דצ"ל הרי זה נזיר. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' זכיה ומתנה ובפ"ה מהל' נחלות. ובדברי הה"מ ז"ל ובלח"מ ז"ל שם ועדיין צ"ע. וכן פסקי הטור ז"ל בזה צ"ע דבטור א"הע סי' מ"ד כתב בשם הרא"ש להלכה דזכר הוא. וכבר כתבתי דברי הרא"ש ז"ל בבכורות דמספקא לי' להלכה. וכדמוכח מכמה מקומות מדבריו ז"ל. וגבי נחלות כתב דבריה הוי. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל. ועיין בש"ג שנראה מדבריו דלמ"ד דזכר הוא מייבמים את אשתו וגם הוא מייבם. וכתב שכן הוא דעת הרא"ש. והרי הרא"ש ז"ל כתב בפ"ב דברי התוספתא שהביא הרי"ף ז"ל דאשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת וכ"ע מודים דסריס חמה הוא. ודו"ק בכל הנ"ל. ועיין בא"הע בטור וב"י וש"ע סי' קע"ב:

שם תניא ר"י בר"י אומר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע וימצא סריס. ופסק הרא"ש ז"ל כוותיה לחומרא. וכתבו הטור והש"ג ז"ל דאפילו אחר שיקרע ספק הוא אם הוא סריס חמה אי לא וא"א להתברר ע"י סימנים וכן משמע לשון הש"ס ואפי' נמצא זכר שמא ימצא סריס וכתב דרבנן פליגי וס"ל דוודאי לאו סריס הוא וחולץ ומייבם אפ"ה פסק לחומרא כר"י בר"י. אבל בבכורות סוף פ' על אלו מומים משמע דכ"ע ס"ל הואיל ואישתני אישתני ולכ"ע חיישינן שמא ימצא סריס ואר' יהודה דמשוי ליה וודאי סריס הוא דפליגי רבנן. אבל לספק סריס לכ"ע חיישינן הואיל ואישתני. וא"כ קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דאחר שיקרע חולץ ומייבם עיין בפ"ו מהל' יבום. אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים מהא דאיתא פרק יש נוחלין דף קכ"ו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן משעת הויה ואי נימא דמחזקינן בספק סריס אפי' אחר שנקרע א"כ בלא"ה אינו נעשה בן סורר ומורה דהא סריס אינו נעשה בן ס"ומ כדתניא לעיל בברייתא. אלא וודאי ש"מ דאחר שנקרע ניכר הוא אם סריס הוא או לאו. ואם אין בו סימני סריס אין חוששין לו. ואדרבה לדברי הרא"ש ז"ל יקשה מהא דיש נוחלין דהיא מימרא דרבי אמי דלא מחזקינן ליה בסריס ולמה נחוש לחומרא דלא כוותיה. ואין לומר דהתם מיירי שהוחזק דלאו סריס הוא ע"י לידת בנים דהא כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא ג' חדשים. וא"כ בשעת מעשה הוי התראת ספק. ועיין בלח"מ ז"ל הל' ממרים שכתב לקיים גירסת הרמב"ם עד שיהא בן משעת התראה ור' אבא מיירי שעשה מעשה קודם שיקרע א"א לומר כן דלמה לי מיעוטא דעד שיהיה בן הא בלא"ה התראת ספק הוא. עכ"פ מהא דפ' יש נוחלין מוכח דאפשר להתברר ע"י סימנים אם סריס הוא אם לאו. ובאמת אין זה מוכרח לומר דלר"י בר"י אחר שנקרע ג"כ הוא בספק סריס. אלא תרתי קאמר שמא ימצא נקיבה ואפילו ימצא זכר שמא ימצא סריס. וכדאיתא בבכורות. א"נ שמא ימצא סריס. אבל אחר שנקרע וודאי אפשר להתברר ע"י סימנים אם סריס הוא או לאו ודברי הטור והש"ג ז"ל צ"ע ודו"ק. ועיין בפי' המשניות שכתב וכיון דקי"ל סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו לית הילכתא כר' יהודה נראה דמטעם דהוי סריס אדם פסק דלא כר' יהודה. וכן מבואר יותר בדעת הרע"ב ז"ל דאחר שיקרע הוי סריס אדם. והדבר תמוה דבבכורות שם להדיא מבואר דסריס חמה הוא. ועיין בס' ישועות יעקב מהרב מלבוב שהביא בשם בה"ג ז"ל מפורש כדברי ע"ש. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה כמו שכתב הטור והש"ג ז"ל:

שייך לה"ר שמואל בזלקאוושטיין מבייאליסקטאק הדרן עלך פרק הערל פרק יש מותרות גמרא מאי אר' דתני אלמנה ליתני בתולה. לכאורה הוה מצי לשנויי דמש"ה נקט אלמנה דיש בה איסור שאסורה ליבמה. אבל אם נשא בתולה גם ליבמה היתה מותרת ולא שייך למיתני מותרות לבעליהם דווקא. ויש לומר דחלל שנשא כשרה גם כן לא היה עליו האיסור בשעת נישואין הראשונים ואע"ג דלא דמי אהדדי מכל מקום הש"ס לא ניחא ליה לשנויי הכי:

רש"י בד"ה והא כולה פירקין כו' ומ'ט דהא נפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו כו' עיין רשב"א ז"ל שדקדק הא מסקינן לעיל דטעמא משום גזירה ביאה שניה אטו ביאה ראשונה וי"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דסוגיא דשמעתין ס"ל דמה"ת הוא דחולצת ולא מתייבמת מהא דאמרינן בשמעתין וכ"ת האי תנא סבר נישואין הראשונים מפילין ואי טעמא משום גזירה מאי נפקא מינה הא בבתולה ג"כ שייך למיגזר אטו ביאה שניה דהא גם בזה איכא ל"ת אבל אי מקרא ילפינן דאינו עולה ליבום שפיר ס"ד אמינא היכא דבנישואין הראשונים היתה ראויה ליבום בזה לא אמרה תורה דאין עולה ליבום כיון דעשה דיבום קדמה לעשה ול"ת של האיסור ואפילו באלמנה לכ"ג דאיכא עשה ול"ת ה"א דכשרי' ליבומי דלא שייך בזה למימר מאי אולמיה דהאי עשה כו'. כיון דעשה דיבום קדמה. ובזה מיושב קצת תמיהת התוס' ז"ל ע"ב בד"ה וכי תימא ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף