קרן אורה/יבמות/פב/ב

קרן אורה יבמות פב ב

דף פ"ב ע"ב

תוס' בד"ה ירושה ראשונה כו' והקשו מהא דאמר ר' יוחנן במדרש דמעשרות חייבו עצמן מאליהן. משמע דאפי' בימי עזרא הוי דרבנן. ותי' דקאי אמעשר פירות. ועוד תי' דלא היה חובה עליהם לקדש ומאליהם חייבו עצמן לקדש. וכיון שקידשו קידשה מה"ת. משמע מדבריו ז"ל דצריך לקדש ארץ ישראל ע"י איזה דבר ולא ידענא במאי דלחמי תודה וכל אלו הדברים לא מצינו אלא בקדושת ירושלים והבית אבל ארץ ישראל קדושתה הוא ע"י כיבוש. וכדמוכח בש"ס בהא דפליגי בכיבוש יחיד אי שמי' כיבוש אי לא. ועוד בירושלמי פ' אלמנה שהבאתי לעיל בשמעתין דעובר פוסל משמע דכל מעשרות דרבנן ע"ש. וכן הוא דעת הרמב"ם דלמ"ד בזה"ז דרבנן בימי עזרא ג"כ מדרבנן. אבל שיטתו ז"ל צריך ביאור רחב כאשר אבאר בעז"ה. וז"ל בהל' תרומות פ"א:

ארץ ישראל הוא ארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל. וזה הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד או משפחה או שבט שכיבשו מקום אפי' מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל שינהגו בה כל המצות. ומפני זה חלק יהושע את הארץ לשבטים קודם הכיבוש כדי שיהיה ע"פ רוב ישראל ולא יהיה כיבוש יחיד:

הארצות שכבש דוד היינו סוריא כולה אע"פ שכבש דוד ע"פ ב"ד הגדול מ"מ אין קדושתה כא"י מפני שכבשה קודם כיבוש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים. אבל אם כיבשו משאר ארצות אחר כיבוש א"י נוהג שמה כל המצות. וכן מבואר בספרי פ' עקב. ולפ"ז אין מעלה לארץ שניתנה לאברהם על שאר ארצות לענין מצות התלויות בארץ ועיקר תלוי בכיבוש רבים איזה ארץ שיהיה חייבת היא במצות התלויות בקרקע ועל ארץ שניתנה לאברהם נצטווינו לכבוש אותה ובשאר ארצות רשות. ולפ"ז אלו המקומות שנשארו שם הז' עממים דין ח"ל להם כיון שלא כבשום עדיין. והא דאמרינן בגיטין ובמסכת ע"א דסוריא הוי כיבוש יחיד צ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא טעמא אחרינא הוא משום דלא נכבשה הארץ עדיין. וי"ל דהא בהא תליא דמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש וכ"א כובש לעצמו לדידי' וודאי לא מעכב אי נכבשה הארץ כולה אי לא. ומש"ה כיבוש סוריא שמי' כיבוש. אבל למ"ד דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא דווקא ע"י מלך ונביא ורוב ישראל והם וודאי מצווין תחילה לכבוש א"י כולה וכ"ז שלא נכבשה כולה אין כיבוש שאר הארצות כיבוש. וכדיליף מקרא בסיפרי וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ומעין זה כתבו התוס' ז"ל בע"א דף ךא:

ובגיטין דף ח' בד"ה כיבוש יחיד כתבו דלאחר כיבוש הארץ אפילו כיבוש יחיד שמי' כיבוש. והוא דלא כדברי הרמב"ם ז"ל דמבואר בדבריו דלא חשיב כיבוש בין בארץ שניתנה לאברהם בין בשאר ארצות אלא ע"י מלך ונביא ורוב ישראל. והתוס' לטעמייהו שפי' הא דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש. היינו בכיבוש שלא ברשות כמבואר בדבריה' ז"ל בע"א שם. ומש"ה אחר כיבוש א"י כולה אפי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש. כיון דברשות הוא. אבל לשון הש"ס משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דבכיבוש יחיד ממש פליגי. וכן מוכח ממתניתין דגיטין פ' השולח המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו מביא בכורים מפני תיקון העולם. ופריך התם למ"ד אין קנין לעובד כוכבים להפקיע חייב מדאורייתא ואי נימא דכיבוש יחיד שמי' כיבוש היכא דהוי ברשות א"כ אפילו למ"ד יש קנין מחויב מדאורייתא כיון דאח"כ לקחה ממנו. אלא ש"מ דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש בכל גוונא. ומש"ה אי יש קנין לעובד כוכבים ויצתה מקדושתה ע"י קנין העובדי כוכבים שוב אין חל עליה הקדושה אפי' אם חזר ולקחה הישראל ממנו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ' א' הלכה י' ע"ש. אלא דיש לדקדק לפ"ז הא דאמרינן במסכת ע"א דרבי מאיר אוסר למכור שדות משום דמפקע לה ממצות וס"ל דיש קנין לעובד כוכבי'. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בגיטין שם והא ר"מ ס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש. א"כ לא מפקע לה ממעשר אם חזר ולקחה ממנו. וי"ל דמ"מ יפקע לה אם קנה הישראל הפירות מן העובדי כוכבים. ועיין תוס' שם ובירושלמי פ"ה דדמאי איתא בהדיא דר"מ ס"ל אין קנין לעובדי כוכבים. ומש"ה תורמין משל ישראל על של כותי. ועיין תוס' גיטין שם בפ' השולח:

ולענין אי יש קנין לעובד כוכבים בסוריא אמרינן בגמרא דיש לו קנין משום דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש. ולא באו לגמרי לרשות ישראל. ומשמע דלמ"ד שמיה כיבוש אין קנין לעובד כוכבים אפילו בסוריא. ולכאורה טעמא מאי כיון דילפינן מקרא דכי לי הארץ וזה לא נאמר אלא בארץ שניתנה לאברהם. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' שמיטה ויובל לענין כהנים ולוים דאסור להם ליטול חלק בארץ. היינו דווקא בארץ מרשות אבותינו אבל לא בשאר ארצות שכבשו. וכן משמע להדיא בספרי פ' קרח. ועיין בילקוט פרשה י"ח. וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל דלאו דלא תימכר לצמיתות אינו נוהג אלא בארץ ירושת אבותינו כמו שכתב בפ"י מהל' הארץ אשר נתחלקה לשבטים לא תימכר לצמיתות. וי"ל דילפינן מלכם יהיה דלגמרי היא שלהם כמו א"י עצמה והיה נראה עוד טעם אחר דאין קנין לעובד כוכבים דכיון דאמר רחמנא לא תעביד מקרא דלא תתן להם חניה בקרקע אי עביד לא מהני וצ"ע:

ובירושלמי דמאי אמרו שם עוד טעם אחר להא דאין קנין לעובד כוכבים משום דהוקש נחלה לעבדים וכי היכי דבעבדים לא הם קונים מכם ה"נ אחוזה ונחלה. ולפ"ז אין חילוק בין א"י לשאר ארצות וכל קרקע שהיא ביד ישראל אין גוף הקרקע יוצאת מיד ישראל עוד. אלא דא"כ אמאי יש קנין לעובד כוכבים בסוריא דנהי דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. היינו לענין קדושת הארץ למצות. אבל וודאי יש לישראל קנין בגוף הקרקע דהא אתם קונים מהם ואמאי יש קנין לעובד כוכבים אח"כ. וי"ל כיון דחיוב המעשרות שם מדבריהם הוא הם אמרו דיש קנין לעובד כוכבים בזה להפקיע ומכל הנ"ל משמע דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש אם קנה ישראל קרקע בח"ל יש לה מה"ת קדושת א"י למצות התלויות בארץ. וא"כ תיקשי מהא דחולין דר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן משום דלא כבשום עולי בבל והא לר"מ ס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש. וכיון דהוי קרקע של ישראל א"כ יש לה דין קרקע של ארץ ישראל:

ונראה דע"י קנין לבד לכ"ע לא שמי' כיבוש. והתורה אמרה כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם. היינו ע"י כיבוש מלחמה אבל מלשון הרמב"ם ז"ל דקרי להא דחזר ולקחה ממנו כיבוש יחיד לא משמע כן. ועוד י"ל איפכא דבח"ל כ"ע מודים דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש ודווקא בסורי' הוא דפליגי משום דסמוך הוא לגבול ישראל וגם היא בגבול ישראל תחשב אבל באמצע ח"ל אפשר דאפילו ע"י כיבוש אין בה קדושה. ועוד ית' בזה לקמן בס"ד:

וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דלאחר שגלו בטלה קדושת הארץ כיון דלא נתקדשה אלא ע"י כיבוש. וכשחזרו בימי עזרא קדשוה לשעתה ולעתיד לבא. הפרק שם כתב דתרומה ומעשר בימי עזרא ג"כ מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית לא כמו שהיו בירושה שני' בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולישב מה שכתב דעזרא קידשה לשעתה ולעתיד לבא כתב הכ"מ דהיינו לשביעית מה"ת ולתרומה מדרבנן. והיינו משום דיליף תרומה מחלה דכתיב בבואכם. ויש לדקדק לפי מה שהניח הרמב"ם ז"ל הנחה זו בראש הפ' דלא חלה עליה קדושה אלא בכיבוש מלך ורוב ישראל. א"כ בלא"ה בימי עזרא לא חלה עלי' קדושה ד"ת דהא לא הוו שם רוב ישראל דכתיב כל הקהל כא' ארבעת רבוא. אבל באמת מקורן של דברים הוא מן הירושלמי שביעית פ"ז דגרסינן התם על משנה דג' ארצות לשביעי' מעתה משגלו יהו פטורין (והוא לשון שאלה אם בטלה קדושת הארץ בשעת גלות. ועי' בקדושין ירושלמי נוסחא אחרינא ובפ"מ שם) ומייתי קרא דויעשו כל הקהל השבים גו'. כי לא עשו מימי יהושע בן נון מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. וכדאיתא בש"ס דילן בעירכין דילפינן מהאי קרא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ממה נתחייבו אם מה"ת או מדרבנן משום די"ל דליכא בהו חיובא דאורייתא מכמה טעמי דלא חזרו רוב ישראל והיה עליהם עול פרס ופליגי בזה ר"י בר' חנינא ור"א וריב"ח אמר ד"ת נתחייבו דכתיב והביאך כו'. אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך ד"ת נתחייבו אף ירושתך ד"ת נתחייבו והטיבך והרבך מאבותיך אבותיכם לא היה עליהם עול אתם אע"פ שיש עליכם עול אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב ואתיא הא דריב"ח כר' יוסי דשמעתין דאמר ירושה ראשונה ושני' יש להם ושלישית אין להם משום דשני' קידשה לשעתה ולעתיד לבא משום דילפינן מקרא דבכל גוונא חייבים אפילו אם יש עול ואפילו ראשון ראשון קנה וכיון דקדושתה לאו משום כיבוש כל ישראל אין לה הפסק לעולם ואפי' בזה"ז ד"ת הוא ור"א אמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות ולא ד"ת הוא מה מקיים ר"א מאבותיך לע"ל. אבל שני' לא הוי בכלל ירושה. ולפ"ז משמע דאין שום חילוק בין המצות. ולמ"ד ד"ת ודריש והרבך מאבותיך על ירושה שני' חייבין בכל המצות בין תרומה וחלה בין לשביעית דאע"ג דכתיב בבואכם דלא נתחייבו אלא בביאת כולכם היינו בירושה ראשונה. אבל ירושה שניה עדיפא וראשון ראשון קנה ונתחייב. ולמ"ד מאליהם קיבלו אבל מה"ת פטורים מכל המצוה כיון דלא הוי בכלל ירושה. וזה ברור דחילי' דהרמב"ם ז"ל הוא משום דפסק כר' אלעזר דאמר מאליהם קיבלו עליהם את המעשרות כמבואר בדבריו ז"ל בסוף פרק ראשון. ומנ"ל לחלק אליבי' בין המצות דלענין שביעית קדושתה ד"ת. ולענין חלה ותרומה הוא מדבריהם. וממ"נ אי דריש לקרא דוירשתה לירושה שני' א"כ לחלה ותרומה נמי ד"ת היא כדדרשינן מוהרבך מאבותיך דאין צריך ביאת כולם וראשון ראשון קנה ומתחייב ואי לא דריש קרא דוירשתה לירושה שניה אלא לעתיד לבא. א"כ אין קדושתה ד"ת לכל המצות כיון דרוב ישראל לא חזרו:

אלא דיש להביא ראיה דגם מה"ת יש לחלק במצות התלויות בארץ מהא דאמרינן בכתובות ובנדה דאפי' מ"ד חלה בזמה"ז דרבנן היינו משום דכתיב בבואכם בביאת כולכם. אבל תרומה דאורייתא. וכן איפכא דלמ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא משום דנתחייבו בחלה מיד בכניסתן לארץ קודם כיבוש וחילוק. הר' דמחלק הש"ס במצות הארץ ד"ת. אבל אין הכרח מזה לשיטת הירושלמי דמאן דס"ל בש"ס דילן תרומה בזמה"ז ד"ת י"ל דלאו היינו מאן דיליף מקרא דוירשתה אלא האי תנא הוא דס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ולא בטלה קדושת הארץ כלל ואפ"ה לענין חלה הוי דרבנן כיון דלא סליק כולהו. וכן איפכא מ"ד חלה דאורייתא גם בזמה"ז משום דנתחייבו בחלה קודם כיבוש וחילוק וכיון דחיוב חלה לא ע"י כיבוש הוא גם בזמה"ז ד"ת הוא. אבל תרומה דלא נתחייבו אלא לאחר כיבוש. א"כ בזמה"ז דבטל הכיבוש אין חיובה ג"כ אלא מדרבנן. אבל לפי שיטת הירושלמי דאי לאו קרא דאשר ירשו וירשתה לא נתחייבו כלל בירושה שניה משום דלא הוי כיבוש גמור וכמבואר לעיל. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דבעינן דווקא ע"י רוב ישראל. אלא דיליף מוירשתה דעדיפי מאבותם. א"כ ממילא נתחייבו בכל המצות. ולמאן דלא דריש קרא דוירשתה לירושה שניה פטורין ד"ת מכל המצות בין משביעית בין מתרומה וחלה וא"כ צ"ע מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבימי עזרא קדשוה לשעתה ולע"ל לענין מאי הוי הקידוש הזה. והיה נראה לפרש דמדבריהם קאמר. וכר"א בירושלמי דאמר מאליהם קיבלו את המעשרות אבל ד"ת פטורין מכל המצות גם בימי עזרא:

אבל קשה לפ"ז לשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שמיטין שכתב שם הלכה ט"ו וט"ז כיון שעלה עזרא בביאה שניה נתקדשו כו'. ערי חומה שהיו מוקפות באותו העת. מפני שביאתן בימי עזרא כביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמטין ויובלו' וקידשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמטין ויובלות וקידשו ערי חומה ונתחייבו במעשר וכן לע"ל בביאה ג' בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמטין ויובלות ויקדשו ערי חומה ויתחייבו בכל מקום שיכבשוהו במעשר שנאמר והביאך כו'. אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך. משמע מזה דמה"ת נתחייבו בביאה שניה בשמטין ובמעשר וכביאתן בימי יהושע. וכדיליף מקרא דאשר ירשו וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך. והיינו כדעת ריב"ח בירושלמי שהבאתי לעיל. אלא דא"כ תיקשי מה שכתב וכן לע"ל בביאה שלישית כו'. ולמה להו לקדש ערי חומה הא קדושה שניה וודאי קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. אלא ע"כ עיקר קרא דאשר ירשו וירשתה אתי לע"ל. ובימי עזרא עשו הכל מאליהם. ומשום הכי לע"ל יצטרכו לקדש מחדש ולחייב מה"ת בכל אלו:

וכן כתב רש"י ז"ל בפ' השולח דהא דמנו שמיטין לקדש יובלות בביאה שניה הוא מדרבנן. אלא דמטעם אחר כתב כן והיינו אליבא דרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ובזמן בית שני לא שמטו קרקע משום שאין היובל נוהג וכדאמרינן בירושלמי פ' השולח. והביא רש"י ז"ל שם הא דת"כ דמשמע דאפי' בזמן שאין היובל נוהג משמט קרקע. וכתב רש"י ז"ל דמחלוקת היא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטא דהא דאמרינן דשביעית בזמה"ז דרבנן היינו גם בימי בית שני. וכמו לענין תרומה ומעשרות. וכן איתא להדיא בריש מ"ק דלרבי שביעית בכל עבודותיו בזמה"ז דרבנן. ומה שהקשו התוס' ז"ל שם בגיטין מערי חומה שנתקדשו בזמן בית שני ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמאליהם קבלו עליהם כל המצות התלויות בארץ אע"ג דלא היו מחוייבים ד"ת. והיינו טעמא דמנו יובלות לקדש שמטין. ולא קבלו עליהם גם מצות יובל משום דא"א לקרוא דרור לכל יושביה. והא דאמר רב חסדא שהביאו אשם שפחה חרופה י"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל שם בעצמן. וראיתי בירושלמי פרק השולח הדברים מבוארים כמו שכתבתי ותחילה אמרינן התם דהא דהלל בפרוזבול אתיא כמ"ד מאליהם קיבלו המעשרות. אבל ד"ת פטורין היו מן המצות התלויות בארץ ושביעית נמי דרבנן. אבל למ"ד ד"ת היאך יכול לעקור ד"ת. ומשני דאפי' למ"ד דמעשרות ד"ת שביעית דרבנן משום הא דרבי דאמר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת קרקע בזמן שהיובל נוהג נוהג שמיטה. ובזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהגת. הרי הדבר מבואר להיפך דלמ"ד מעשרות מדבריהם שביעית וודאי מדבריהם. ולמ"ד תרומה ומעשר ד"ת אפ"ה איכא למ"ד דשביעית מדרבנן בזמן שאין היובל נוהג. אלא דלפ"ז קשה קצת הא דאמרינן הכא לענין תרומה ומעשרות דרבנן ס"ל בזמה"ז דרבנן וגבי שביעית אמרינן במ"ק ובגיטין דרבנן ס"ל דשביעית בזמה"ז דאורייתא. וכדאמר רבא התם אפי' תימא רבנן. וזה יש לדקדק גם לשיטת התוס' ז"ל דמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן היינו משום דקדושה שני' נמי קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל מאי שנא דלענין תרומה קאמר הש"ס דרבנן ס"ל דבזמה"ז דרבנן ולענין שביעית סברי רבנן דבזה"ז דאורייתא. ואחר כל הנ"ל נראה ברור דלדעת הרמב"ם ז"ל מכל המצות אשר בארץ לא נתחייבו ד"ת אפילו בביאה שניה. וכשיטת הירושלמי לדעת ר"א דאמר מאליהם קיבלו כו'. והיינו משום דלא היה כיבוש גמור. כיון דלא חזרו רוב ישראל והיה עליהם עול פרס עד שאינו מובן לשון הרמב"ם ז"ל במה שכ' בסוף פרק ראשון דתרומות ויראה לי שה"ה במעשרות לא נתחייבו אלא מדבריהם. ולמה כתב כן מסברא דנפשיה הא בירושלמי מבואר להדיא דמאליהם קיבלו עליהם את המעשרות:

והנה לשיטת התוס' ז"ל ע"כ צ"ל דמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן. היינו משום דקדושה שניה נמי קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ובאמת בכמה דוכתי בש"ס לא אמרינן. אלא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד. אבל קדושה שני' משמע דלכ"ע קידשה לעתיד. ועוד דבשלמא קדושה ראשונה שהיתה ע"י כיבוש כל ישראל שפיר י"ל משגלו בטלה הקדושה. אבל קדושה שניה דאמרינן בירושלמי ראשון ראשון קונה ומתחייב ולא בעינן כיבוש רבים. א"כ למה יפקע קדושה זו אפי' לאחר שגלו ואמאי לא יתחייב ד"ת כל מי שיש לו קנין בארץ אפי' בזמה"ז. ולפי מה שכתב ר"ת ז"ל בגיטין פ' השולח דבביאה שניה ג"כ היו כל יושבי' עלי' משום דעלו כל השבטים א"ש משום דקדושה שניה ג"כ מחמת כיבוש היתה. אבל א"כ מ"ט דר' יוסי דאמר דקידשה לע"ל וכי עדיף כיבוש שני מכיבוש ראשון. ואפ"ל דבהא פליגי לר' יוסי קדושה שניה לאו משום כיבוש היתה אלא מקרא דוירשתה. ומש"ה קידשה נמי לעתיד ורבנן ס"ל דמשום כיבוש היתה ומש"ה בזמן הזה דרבנן ולא קידשה לע"ל:

ובעיקר טעמא דמ"ד דלא קידשה לע"ל. צריך לדקדק אמאי ש כיון דקי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י ומפני מה יצאתה מרשות ישראל ע"י הגלות. ולטעמא דאמרינן בירושלמי דהוקש נחלה לעבדים יש לומר דע"י כיבוש יש להם קנין כדעת יש אומרים דבעבדים נמי הכי. וכמו שכתבתי לעיל בפרק החולץ. אבל למאן דיליף מקרא דכי לי הארץ אין לחלק בין ע"י כיבוש או שאר קנין. וי"ל כיון דע"פ הדיבור גלו ממנה נסתלק רשותן של ישראל ובאו נחלתה ואפילו בכלי הקודש ילפינן מקרא דובאו בפ' וחללוה דיצאו מקדושתן. ומ"ד דקידשה לע"ל מצי סבר אפילו כמ"ד יש קנין דדווקא קנין הנעשה ברצון הוא דיש לו אבל לא ע"י גזילה:

ועדיין צריך לדקדק למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש. א"כ לכאורה לדידיה קדושת עזרא ד"ת היא וכיון דקדושה שני' ג"כ ע"י כיבוש היתה א"כ לאחר שגלו בטלה הקדושה ולדידי' ג"כ בזה"ז דרבנן או אפשר למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש ה"ה קנין יחיד דהוי ככיבוש. וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל ובכל זמן שיש לישראל קנין בארץ הרי היא בקדושתה. וכבר כתבתי לעיל בזה:

ולענין קדושת הבית כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' בית הבחירה דקדושה ראשונה קידשה לע"ל. וכמו שכתוב והשימותי את מקדשכם אפילו בשעת שממה מקדש הוא. ובערכין אמרינן דמ"ד קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא. היינו כר"א בר"י גבי ערי חומה דאמר אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. והרמב"ם ז"ל פסק דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ואפ"ה פסק גבי ערי חומה אע"פ שאין לו עכשיו דין עיר חומה יש לה. וכבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ז דהם תרתי דסתרי. אבל באמת אין כאן קושיא דהא דערכין אזלא לפי סוגית הש"ס במגילה ושבועות דמדמינן קדושת הבית לקדושת הארץ. אבל לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דקדושת הבית שהיא קדושת מחיצות לא בטלה. וכמו שהביא הכ"מ ז"ל ראיות לזה מכמה דוכתי. ובקדושת הארץ פסק דבטלה תו לא שייך הא דאין לו חומה עכשיו לקדושת הארץ ואפי' בטלה קדושת הארץ מ"מ קדושת מחיצת ערי חומה לא בטלה ואפי' אין לה עכשיו הרי היא בקדושתה כ"ז שהארץ בקדושתה. אבל וודאי בביטול קדושת הארץ גם קדושת ערי חומה בטלו. ועי' תוס' שבועות פ' ידיעות הטומאה ובביאורי הג' ר"א ז"ל על י"ד בסי' של"א מה שכתב שם:

ועתה אשובה לשיטת הרמב"ם ז"ל דבימי עזרא ג"כ קדושת הארץ מדבריהם היא לכל המצות. כמו שהארכתי לעיל בטעמו וכנראה נמי מלשונו ז"ל סוף פרק ו' מהל' בית הבחירה. ויש לדקדק טובא לפי שיטה זו חדא דבשמעתין לעיל דשני ר"ל הא דתנן אין מאכילה בחזה ושוק. היינו תרומה בזמן חזה ושוק משום דילמא אתי למיכלא בתרומה דאורייתא. הרי מבואר דדווקא לאחר החורבן הוא דס"ל לר"ל דתרומה דרבנן. אבל בזמן חזה ושוק. היינו בזמן הבית איכא תרומה דאורייתא. ולשיטת הרמב"ם ז"ל אפי' בזמן חזה ושוק ליכא תרומה דאורייתא וי"ל דלר"ל ס"ל כמ"ד בערכין דבימי יאשיהו חזרו כל השבטים וכן בימי עזרא עלו כל השבטים והוי קדושת עזרא ג"כ ע"י כיבוש וקידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. ובזמן חזה ושוק הוי דאורייתא. ועוד קשיא לי למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא מ"מ העומר אינו בא אלא מן הארץ דכתיב כי תבאו אל הארץ. וכיון דבטלה קדושת הארץ מהיכן הביאו את העומר. וכן שתי הלחם אינו בא אלא מן הארץ ואי קדושת הארץ ד"ת לא חזרה מאין הביאו את אלו. ואם חייבים להביא מ"מ דכתיב לדורותיכם א"כ מה לי א"י או חוץ לארץ. ולמ"ד חדש בח"ל דאורייתא י"ל דלענין חדש לא בטלה קדושה כיון דנתחייבו מיד קודם כיבוש דמושבותיכם דריש בכל מקום שאתם יושבים ואע"ג דחלה נמי נתחייבו קודם כיבוש ואפ"ה בזמה"ז דרבנן היינו משום דכתיב בבואכם בביאת כולכם. אבל חדש לא בעינן ביאת כולם אבל למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא ולא נתחייבו אלא לאחר כיבוש וודאי דבטלה קדושה גם לענין חדש ומהיכן הביאו העומר ולמה הביאו עומר כלל כיון דלא בא להתיר. ועוד אי נימא דלמ"ד חדש בח"ל דאורייתא לא בטלה קדושה ראשונה לענין חדש. א"כ הא דתנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך הש"ס במנחות מקרא דלאכלה ולא לשריפה ואמאי לא הביאו עומר מאלו המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל דלענין חדש מיקרי מושבותיכם ושביעית לא נהגא מה"ת. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל וכפי שביארתי לעיל דשביעית דרבנן אפי' בזמן בית שני מאי פריך הש"ס מקרא דלאכלה ולא לשריפה כיון דליכא איסור דאורייתא וי"ל דחדא מתרצא בחברתה דהש"ס פריך על משנה דשומרי ספיחים דמשמע דתקנה קדומה היא מעולם אפי' בשעה ששביעית נוהגת ד"ת והכתיב לאכלה ולא לשריפה. אבל בזמן בית שני בכל המקומות שביעית מדרבנן ואין חילוק בין מקומות שהחזיקו עולי בבל. ובין מקומות שלא החזיקו ואפי' במקומות שלא החזיקו. ובירושלמי בחלה איתא לחד מ"ד דאפי' קמה יבשה שמצאו בשעת כניסתן לארץ נאסר להם משום חדש. והתוס' ז"ל בר"ה הביאו דברי הירושלמי ונראה משום דס"ל דא"י מוחזקת היא מימות אבותיך וכדכתי' לזרעך נתתי כדאמרינן התם לענין חלה ועי' תוס' ר"ה שם. אבל מ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא ולא נאסר להם חדש אלא לאחר ירושה וישיבה נראה ברור דלא מצי סבר כמ"ד מאליהם קיבלו עליהם המצות דא"כ גם בארץ מדבריהם הוא ועומר למה בא:

ועוד קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל היאך הביאו ביכורים לעזרה בזמן בית שני. כיון דבטלה קדושת הארץ וביכורים לא נתחייבו ג"כ אלא לאחר כיבוש. ואע"ג דאשכחן ביכורים דרבנן כמו מארץ סיחון ועוג ומסוריא מ"מ משמע במשנה ביכורי' דאיכא ביכורים דאורייתא ג"כ. ועוד דאי נימא דביכורים בזמן בית שני מדרבנן. א"כ מאי פריך הש"ס בגיטין ממתניתין דתנן המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה הימנו מביא ביכורים מפני תיקון העולם ולמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י יביא מה"ת ומאי קושיא כיון דאפי' בזמן הבית ביכורים דרבנן שפיר יש לעובד כוכבים קנין. כי היכי דיש לעובד כוכבים קנין בסוריא. וכן כתבו הראשונים ז"ל דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן יש קנין לעובד כוכבים וגם אין לומר דביכורים שאני משום דמצותן להניח אצל המזבח לא בטלה קדושת הארץ כ"ז שהבית קיים. דא"כ אפילו למ"ד יש קנין יביא ד"ת כיון שחזר ולקחה מן העובד כוכבים. וכגירסת הרמב"ם ז"ל. ומאי איכפת לן אי הוי כיבוש יחיד. כיון דלא בעינן לגבי ביכורים כיבוש חדש וקדושה ראשונה קיימת:

ועוד יש לדקדק למאי דקי"ל דבכור ומעשר בהמה אינו בא מח"ל משום דאיתקש למעשר דגן ממקום שאתה מביא מעשר דגן משם אתה מביא בכור ומעשר. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' בכורות. וא"כ בזמן בית שני דלא הביאו ד"ת מעשר דגן גם בא"י עצמה מפני מה הביאו בכור ומעשר דהא לגמרי איתקשו אהדדי. ועיין בזבחים פ' פרת חטאת דיליף ר"ש התם מקרא דויעשו את הפסח בגלגל דלא קרבו אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן. משמע דלת"ק קרבו גם חובות שאין קבוע להם זמן. וחובות שאין קבוע להם זמן היינו בכור ומעשר בהמה וקרבו הם אע"ג דמעשר דגן לא הביאו עד אחר כיבוש וחילוק. ועי' ריש בכורות דפליגי אי קידשו בכורים במדבר. ועי' שם גמרא דף קיט ותוס' שם בד"ה באו לנוב וגבעון. ועוד דבבכורות משמע דגם בזמה"ז ראוי מעשר בהמה להקרבה מדאמרינן התם דאסור לעשר בזמה"ז משום תקלה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות בכורות דילמא יאכל תמים ועבר על קדשים בחוץ ואי לא חזי להקרבה אמאי עובר עליו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי לפנים. ועוד מוכח כן מהא דאמר רב יהודה בתמורה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ופריך פשיטא. ומשני מ"ד ליחוש דילמא יטיל בו מום לאחר שיצא קמ"ל ואי לא חזי להקרבה הא אפי' לאחר שיצא ליכא איסורא דאורייתא להטיל בו מום וכן משמע התם מהא דקאמר בכור נמי מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן בהמה להקרבה וליכא משמע דבלא מומא חזי להקרבה אע"פ שנולד קודם בנין וכניסה לארץ. וצ"ל דלענין זה לא הוקש למעשר דגן. ועיין תוס' זבחים שם בד"ה באו לנוב וגבעון. ולענין מתנות וראשית הגז למאי דנהוג עלמא כר' אילעאי דאינו נוהג אלא בארץ ג"כ יש להסתפק אי בזמה"ז בארץ נמי אינו אלא מדרבנן או אפשר כיון דלאו חובת קרקע הם חיובן ד"ת בארץ אפי' בזמה"ז וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

ועוד קשה דמהא דאמר ר' יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ויליף מינה בריש מ"ק דתוספת שביעית לא נאסר אלא בזמן המקדש מדאיתמר הילכתא להני מילי כחדא וכמו שכתב רש"י ז"ל שם. ועיין רש"י בסוכה שכתב דכל חד לחוד גמירי לה ור' יוחנן הוא דאמרן יחד והוא דלא כמו שכתב בסוגיא דמ"ק וכנ"ל. עכ"פ משמע דשביעית עצמה ד"ת אפי' בזמה"ז. וכן מוכח ממשנה דקדושין מעשה בא' כו'. ושל שביעית היתה משמע דשביעית נוהגת מה"ת. ועוד משמע כן בכמה דוכתי:

וכתב המשל"מ ז"ל בפ"י מהל' מאכא"ס דלשיטת הרמב"ם ז"ל חדש וערלה וכלאים בזמה"ז בא"י ג"כ מדבריהם ובערלה ספיקא מותר. וכן כתבו התוס' בשמעתין דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן כלאים נמי דרבנן. וכבר כתבתי לעיל מה שנראה לי לענין חדש. ולענין ערלה וכלאים ג"כ נראה לי כיון דאיסורן היה קודם כיבוש וחילוק לא בטלה קדושת הארץ לענין איסורין אלו. דע"כ לא בטלה אלא קדושה שע"י כיבוש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל אלו שנתחייבו קודם כיבוש איסורן נוהג לעולם. וכן משמע פשטי' דמשניות דכלאים ופשטי' דסוגית הש"ס בקדושין דבא"י ד"ת היא גם בזמה"ז. אלא דיש לדקדק אי נימא דבאיסורין אלו לא בעינן כיבוש גמור. א"כ אמאי בסוריא קיל איסורייהו כמבואר לענין ערלה נהי דהוי כיבוש יחיד הא לא בעינן גבייהו כיבוש גמור. וכיון דברשות ישראל הם יהיה להם דין א"י כמו שנא' כל המקום אשר תדרוך כו'. וצ"ל דמ"מ כ"ז שלא נכבשה א"י כולה בגבולותי' כיבוש שאר ארצות לא חשיב כיבוש לכל המצות. וכדאית' בספרי אלא דאכתי יש חילוק בין מצות שנתחייבו מיד למצות שנתחייבו לאחר כיבוש במקומות שלא כבשום עולי מצרים ג"כ דלענין המצות שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה נראה דבאלו המקומות אינן מחוייבים מה"ת אפי' למ"ד אין קנין לעובד כוכבים כיון שלא נכבשו מעולם. ובהני מצות שנתחייבו מיד וודאי חייבים בכל המקומות. וי"ל כיון דכל המקומות נשארו למס עובד גם הם חשיבי כלאחר כיבוש. ועיין בזה בירושלמי ריש שביעית באורך ובמס' חלה שם:

וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"א מהל' תרומות פירות א"י שיצאו לח"ל פטורים מן החלה ומעשרות ופירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשר מדבריהם משמע דלענין מעשרות אינו אלא מדבריהם. וכבר דקדק על זה הכ"מ ז"ל מנ"ל. ויש להביא ראיה לזה מהא דפליגי אי יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר ואי נימא דפירות ח"ל שבאו לארץ חייבים ד"ת. א"כ נהי דיש קנין לעובד כוכבים מ"מ כיון שבאו ליד ישראל הרי הם כמו שנכנסו לארץ וליחייבו במעשר. ובירושלמי חלה אמרינן התם לר' יהודה דר"א ור"ע פליגי בפירות ח"ל שנכנסו לארץ ור"א פוטר והשיב לו ר"ע מקמחים וסלתות שמצאו ישראל בשעת כניסתן לארץ דנתחייבו בחלה אע"ג דגדולי פטור הם:

ושם במשנה חלה פליגי רבנן ור' יהודה בעפר הבא בספינה לארץ דרבנן מחייבי. ור"י קאמר אימתי בזמן שהספינה גוששת. ומשמע בריש גיטין דטעמא דרבנן משום דספינה של חרס הוי כנקובה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם. ובירושלמי נראה דאמרו בה טעמא אחרינא ור"י ורבנן אזדי לטעמייהו דר' יהודה מהמדבר עד הלבנון אין בכלל אלא מה שבפרט ודווקא א"י הוא דקדושה. אבל שאר ארצות אין לה קדושה כלל אפילו אם כבשוה ישראל. ומש"ה בעי דווקא ספינה גוששת. אבל בלא"ה אע"ג דהעפר בא לארץ והוי דומיא דשאר ארצות שכבשוה ישראל מ"מ אינה חייבת במעשר ורבנן לטעמייהו דדרשי כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם לשאר ארצות דגם עליהם חלה הקדושה למצות. וה"ה עפר שבא לארץ דהוא עצמו חייב. ולפ"ז הוי ליה להרמב"ם ז"ל לפסוק כרבנן דר"י גבי ספינה אלא דסמך אהא דאמרי' בש"ס דילן דאימתי דר"י הוא לפרש. והדברים עתיקים וצריכין עיון רב ויצאתי קצת חוץ לגדר הפשט כי לפרש באתי ועדיין לא נתבררו הדברים עד יבא המורה צדק. ודו"ק בכל הנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף