קרן אורה/יבמות/סז/ב

קרן אורה יבמות סז ב

דף ס"ז ע"ב

תוספות בד"ה אין חוששין למיעוטא. והקשו כמה קושיות מדר"י אדר"י מהא דאמר קטנה חולצת. ותי' כיון דאם יבא אליהו ויאמר כו' והתינח לרב אשי שם דס"ל לר' יוסי כל קטנה חולצת אלא לרבא דאמר התם דבעינן שתגיע לעונת נדרים. א"כ כיון דר"י חייש למיעוטא שמא לא תביא שתי שערות לזמנה ועדיין קטנה היא. וכן תיקשי מהא דאמר ר' יוסי בנדה דמופלא סמוך לאיש מה"ת ואמאי לא חיישינן שמא לא יביא ב' שערות. וכן איתא בנזיר דאמר ר' יוסי לבודקו אם הגיע לעונת נדרים ועוד אי נימא דמיעוט גמור הוא זה היכי בעי הש"ס למימר דכ"ע חיישי למיעוטא ולפי מש"כ התוס' דמיעוט נפל הוא שמא כבר נפל הוא. י"ל דלאו מיעוט גמור הוא ומש"ה קרוב הוא למחצה על מחצה. וע"כ צ"ל כן דהא ר' יוסי ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן ולמה יחוש למיעוט בדרבנן אלא וודאי קרוב למחצה הוא. ועיין סוף פ' בהמה המקשה. ובירושלמי ביאר טעמיה דר"ש מטעם ס"ס להקל דספק הראשון הוא בדבר תורה וספק שני הוא בשל דבריהם ולהקל. וא"כ יש לומר דר"י לטעמיה דמחמיר בספק של דבריהם כדאיתא בעירובין:

גמרא הכא בנכסים מועטים עסקינן עי' רשב"א ז"ל שהקשה הא מזון הבנות הוא תקנת חכמים והיכי אכלי בתרומה דאורייתא מחמת זה ותי' דאזיל בשיטה דרבנן יכולין לעקור דבר מה"ת אפילו בקום ועשה. ובירושלמי הקשו כן ותי' דמעשרות נמי דרבנן ואתי דרבנן ועוקר דרבנן> ולענ"ד אין צריך לכל זה דבדיני ממונות הפקר כו'. וכיון דאמרו חכמים דנכסים מועטים שייכין לבנות מהני אפילו לד"ת לאכול בתרומה דאורייתא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' תרומות דאם מכר כהן פרה לישראל וקבל המעות ולא משך עדיין אסורה לאכול תרומה דד"ת מעות קונות משמע דאזלינן בזה בתר דין תורה אבל אין משם ראיה דהתם שאני דחכמים לא בטלו לגמרי קנין המעות והארכתי בזה בחי' במעילה. אבל הכא דאמרו ז"ל דנכסים מועטים של הבנות הם וודאי הפקרן הפקר והן שלהם גם לד"ת:

תוספות בד"ה קנין כספו אמר רחמנא כו'. עיין בדבריהם שהאריכו בשם ר"ת דיבמה מדאורייתא אכלה מפני שקנויה ליבם. ומדרבנן הוא דלא אכלה למשנה ראשונה אם לא אכלה בחיי הבעל ולמשנה אחרונה אפילו אכלה בחיי הבעל. והביאו ראיה לזה מדברי הירושלמי והתוספתא. ולענ"ד צ"ע דע"כ מטעם זיקה הוא דאתאן עלה דזיקה ככנוסה וכדבעי הש"ס למימר בנדרים לענין הפרת נדרים. וכיון דמספקינן התם דדווקא ע"י מאמר הוא דפליגי אבל בזיקה לחוד וודאי אינו מיפר. א"כ ה"ה לענין תרומה דזיקה לאו כלום היא. וכמו שכתבתי כמה פעמים במכילתין דלשיטת הש"ס דילן זיקה ומאמר אינן אלא מדרבנן. ומטעם זה אין ראיה מהירושלמי דשיטת הירושלמי דזיקה ומאמר יש בהם קצת קנין ד"ת כמו שכתבתי לעיל בכמה דוכתין. אבל לשיטת הש"ס דילן אין כאן שום קנין כי היכי דלענין הפרת נדרים אין להיבם חלק בהפרה והאב לחודיה יכול להפר אם נפלה ליבום מן האירוסין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים ואע"ג דבירושלמי שם בנדרים מיבעי להו מי מיפר. ובק"ע שם הקשה על הרמב"ם ז"ל מדברי הירושלמי אבל לפי הנ"ל ניחא דלשיטת הש"ס דילן דזיקה ומאמר אין להם קנין מה"ת אין כאן ספק והאב יכול להפר לבדו. ועוד נראה דבירושלמי איכא למ"ד דחליצה קנין הוא וא"כ אפילו חולץ לה אח"כ בהיתר אכלה קודם חליצה. אבל לשיטת הש"ס דילן דחליצה פטור הוא כדאמרינן אחות חלוצה מד"ס ופקע זיקתה למפרע א"כ היכי יכולה לאכול תרומה שמא יחלוץ לה ואין לו עליה שום קנין. וכן משמע בפרק הבא על יבמתו גבי פלוגתא דרב ושמואל אי קנה לכל דלא אכלה בתרומה קודם ביאה ע"ש:

והנה לשיטת הירושלמי ע"כ מתניתין אתיא כמשנה אחרונה דלא אכלה עד שתיכנס לחופה ויבמה עד שתיבעל. ומשמע שם בירושלמי בכתובות דלאו משום גזירה דסמפון הוא אלא מקרא דכל טהור בביתך ובית לא מיקרי אלא נשואה וא"כ הא דילפינן בירושלמי מקרא דושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם תיקשי למה לי קרא כיון דיש לו קנין בה. וכמו שהקשו התוס' ז"ל בכתובות לשיטת ר"ת ותירוצם שם ליכא למימר בדברי הירושלמי. אבל באמת הנוסחא לפנינו בירושלמי בכתובות אינה כמו שהביאו התוס' ז"ל וה"ג התם הגיעו זמן ולא נשאו אינה אוכלת משלו ואינה אוכלת בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. והיה נראה להפך הגירסא הגיעו זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דאמשנה ראשונה קאי התם. מתו בעליהן אוכלות משלו ואינה אוכלות בתרומה. ומירושלמי ג"כ אין ראיה שיועיל קנין הזיקה או המאמר לאכילת תרומה. כיון דלאו קנין גמור הוא ולא מיקרי קנין כספו. ובירושלמי בפירקין מייתי ברייתא דארוסה ושומרת יבם ומעוברת משלמות הקרן ואין משלמות את החומש. ותמה הק"ע למה לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא בחיבורו. ולפי הנ"ל ניחא דלשיטת הירושלמי הא דארוסה לא אכלה הוא מה"ת מקרא דכל טהור בביתך. וכן שומרת יבם משום דלאו קנין גמור הוא. ומ"מ כיון שיש לכהן בה קצת קנין. מש"ה אין משלמין את החומש. אבל לדידן אין כאן רבותא כלל דבארוסה פשיטא דלא משלמת החומש. כיון דמה"ת אכלה. ובשומרת יבם פשיטא דמשלמת החומש כיון דאין לו בה שום קנין. ובעובר נמי מסיק שם בירושלמי דעשו אותו כאין בו ממש להאכיל ומשלמת קרן וחומש והשתא לפ"ז א"ש דאיצטריך קרא דושבה אל בית אביה למעט כהנת שומרת יבם דאי לאו קרא ה"א דחוזרת לתרומת בית אבי' כיון דאינה קנוי' ליבם. והא דקאמר ר"ש בירושלמי ובתוספתא בזו מידת הדין לוקה אם מעשה הוא לפסול יהיה מעשה להאכיל ואם אין מעשה להאכיל לא יהיה מעשה לפסול נראה דלא קאי אלא אעובר דאם אתה עושה אותו כממש לפסול יהיה כממש להאכיל. אבל ארוסה ושומרת יבם שפיר פוסל כיון דיש לישראל קנין בה. ומ"מ אינו מאכיל ארוסה משום דכתי' כל טהור בביתך דווקא נשואה ושומרת יבם אינה אוכלת אפי' למשנ' ראשונה כיון דאין לו קנין גמור:

וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב דמתניתין אתיא אפי' למשנה ראשונה והכא קמ"ל דהיבם אינו מאכיל משום דלאו קנין כספו הוא. והא דאכלה למשנה ראשונה היינו מחמת הבעל ואפי' לפי פירוש רש"י ז"ל שפי' בכתובות דאפי' כולן בחיי הבעל לא אכלה משום דכיון שמת פקע קנינו. היינו דווקא היכא דמת מן האירוסין דבהא הוא דפקע קנינו אחר מיתה. אבל אם מת מן הנישואין אכלה מחמת הבעל אפילו לאחר מיתתו וגם שיטה זו נפלאה היא ממני דהיכן מצינו שנמשך קנין הבעל עליה בשומרת יבם. וכי שייך קנין לאחר מיתה. ועוד כיון דאינו בעולם היכי יכול להאכיל וכל מה שהביאם לזה הוא לשון התוספתא למשנה אחרונה האשה לא תאכל עד שתכנס לחופה והיבמה לא תאכל עד שתיבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת בלא ביאה. אבל אין זו מכרחת די"ל דהתוספתא אתי לאפוקי אפי' עביד בה מאמר למ"ד קונה קנין גמור מ"מ לא אכלה כיון דעדיין לאו נשואה היא. דמאמר אירוסין עושה ודו"ק היטב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף