קרן אורה/יבמות/נז/א

קרן אורה יבמות נז א

דף נ"ז ע"א

אביי אמר הואיל ומאכילה בלא ידעה. והקשו התוס' ז"ל דבלא ידעה גופא אמאי מאכיל. וכן הקשו כל הראשונים ז"ל. עיין בדברי הרמב"ן. והרשב"א ז"ל כתב דאביי פליג וס"ל דלא בעינן ראוי להאכיל ע"ש בדבריו. וקשה הא באינו ראוי להאכיל איכא למילף ק"ו מקדושי רשות. ונראה לי בזה דבכולי' סוגיין אמרינן דפליגי במשתמרת לביאה פסולה. וא"כ יש לדקדק מאי קאמר להו ר"מ ק"ו מקדושי הרשות היינו אירוסין דפסלי כש"כ קדושי עבירה. וקדושי רשות דפסלי ע"כ לאו מטעם דמשתמרת לביאה פסולה דהא לאו ביאה פסולה היא דאחר כן שבה אל בית אבי'. אלא מטעם דקנינו של ישראל הוא. וכדאמרינן לקמן דהא קניה בהויה. ועיין תוס' ז"ל שם. א"כ כי יליף קידושי עבירה בק"ו. היינו נמי דהקדושין פוסלין. וכ"ש למש"כ רש"י ז"ל לקמן בפ' אלמנה דמכי תהיה לאיש זר ילפינן דהיינו משעת קדושין. אלא די"ל דהיינו דאמרו לו לא אם אמרת בקדושי רשות שכן אין לו להאכיל. דר"מ רצה להשיב להם נהי דלא מודיתו לי בסברא זו דמשתמרת לביאה פסולה מ"מ הא איכא למילף בק"ו מקדושי הרשות דהקדושין עצמן יפסלו אותה מפני שקנוי' היא למי שאינו יכול להאכילה ע"ז השיבו לו ע"כ לא אמרינן דהקדושין פסלי אלא היכא דאינו יכול להאכיל במקום אחר אבל היכא דיכול להאכיל במקו' אחר לא שייך כלל למימר דקדושין פסלי מפני שקנוי' היא למי שאינו מאכיל. כיון שיכול להאכיל במקום אחר לאפוקי קדושי רשות שאין מאכיל כלל:

גמרא אמר ר"א אמר ר' אושעיא פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש לר"מ דאמר משתמרת לביאה פסולה אינה אוכלת ה"נ לא אכלה. דלפי האמת טעמו של ר"מ ג"כ משום דמשתמרת לביאה פסולה כיון דליכא למילף מקדושי רשות דליפסלו קדושין. ולר"א ור"ש דאמרי משתמרת לביאה פסולה אכלה הא נמי אכלה. ופריך הש"ס ממאי דילמא ע"כ לא קאמרי ר"א ור"ש. אלא היכא דיש להאכיל במ"א דטעמא דמשתמרת לביאה פסולה לית להו. אבל הכא דאין לו להאכיל במ"א לא משום דילפינן מקידושי רשות דהקדושין עצמן פוסלין. ואמר אביי הואיל ומאכילה בלא ידעה דהתם ודאי ליכא אלא טעמא דמשתמרת לביאה פסולה דמטעם קנינה למי שאינו מאכיל ליכא למימר התם דהא כל קנינה התם הי' לאכילה וכבר אכלה ואין לפוסלה אלא מטעם משתמרת לביאה פסולה ולר"א ור"ש לית להו האי טעמא וכיון שהוא מאכילה בלא ידעה חשיב ראוי' להאכיל במ"א. ותו ליכא למילף מקידושי הרשות. ורבא לא ס"ל הא דאביי משום דלא חשיב ראוי להאכיל במ"א הואיל ומאכילה בלא ידעה. משום דהתם כבר אכלה. ולפ"ז לא תיקשי נמי מהא דר"א לא ס"ל לקמן האי סברא דכבר אכלה דלענין משתמרת לביאה פסולה לא ס"ל האי סברא דמ"מ משתמרת לביאה פסולה. אבל לענין למיחשביה ראוי להאכיל במ"א מטעם דמאכילה בלא ידעה בזה מודה ר"א דהתם שאני שכבר אכלה ובירושלמי משמע קצת כדברי הרשב"א ז"ל ע"ש. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

ועיינתי בירושלמי ומשמע התם דמוקי פלוגתייהו בהוי' דאירוסין אי פסלה ולקמן בפ' הערל גבי הא דאם לא ידעה איתא התם דר"א מוקי לה כר"א ור"ש ור' יוחנן מוקי לה אפילו כר"מ הואיל ולא הוסיף בה קנין בפיסול משמע דעיקר הפסול לר"מ הוא משום דנעשה קנין בפיסול. ויבואר בזה לקמן בדברי התוס' ז"ל:

ומכוליה שמעתין מוכח דפצוע דכא פוסל בביאתו. ויפלא מכאן לדברי הרשב"א ז"ל בריש פ' הערל שכתב לצדד דמתניתין התם דלא כהלכתא דבעינן זר אצלה מעיקרא. ופצוע דכא לא הוי זר אצלה מעיקרא והכא כולהו אמוראי ס"ל דפוסל. וכבר כתבתי לעיל בפירקא קמא דפצוע דכא הוי כזר אצלה מעיקרא. כיון דאפשר שיהיה איסור זה מעיקרא ודוקא מח"ג הוא דלא הוי זר אצלה מעיקרא דלא נאסרה עליו אלא מחמת נישואין הראשונים:

אלא אליבא דהאי תנא ראב"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ומיבעי לי' אי כשרות מתוספא בה ולא קדושה ולא איקרי קהל ומותרת בפ"ד ואכלה או דילמא קדושה מיתוספת בה ואיקרי קהל ואסורה בפ"ד ולא אכלה כן פירש"י ז"ל בל"ק. וצריך לדקדק אמאי לא מיבעי לי' אליבא דר' יוסי באמה מישראל אי איקרי קהל ומאי אירי' לראב"י. וי"ל דלר' יוסי ודאי לא איקרי קהל גם באמה מישראל אבל לראב"י דמחלק ואמר דאמה מישראל מותר לכהן אלמא משום דאמה מישראל איתוסף בה כשרות ומיבעי לי' אי קדושה נמי איתוסף בה למיקרי קהל. ופשיט הש"ס דאוכלת והיינו משום דלא איקרי קהל. וקמ"ל קרא דכשרות איתוסף בה ולא קדושה. ולפ"ז תיקשי מכאן על הרמב"ם ז"ל בפ' מהל' א"ב שכתב היכא דצד אחד מישראל אסור בממזרת אלמא דאיקרי קהל ומשמעתין מוכח דלא איקרי קהל. והה"מ ז"ל כתב דבת גר בימים הקדמונים מישראלית לא גרע מעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דהולד כשר ואסור בממזר. ואין זה מוכרח דעובד כוכבים ועבד שאני דאין להם יחוס ובתרה דידה שדינן לולד וישראל גמור הוא. אבל בת גר מישראלית בתר דידיה שדינן ליה ולא מיקרי קהל. וצ"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש כפי' המורה ז"ל דמיבעי לי' בגר וגיורת. ולר' יוסי פשיטא לי' דשמעינן לי' דאמר דקהל גרים לא איקרי קהל מקרא אחרינא. ולראב"י הוא דמיבעי ליה דלא שמעינן ליה בעלמא ומיבעי ליה אי קדושה מיתוספא בה אבל כשרות איכא גם בגר וגיורת משום דאיקרי קהל. או דילמא כשרות איתוספא בה ואיקרי קהל אבל בגר וגיורת קהל נמי לא איקרי. ופשיט ליה מברייתא דר' אחא בר חנינא דילפינן מקרא דקהל גרים לא איקרי קהל וכשרות איתוסף באמה מישראל. ולפ"ז אמה מישראל פשיטא דאיקרי קהל. וכן צ"ל לפ"ז דפ"ד לאו בקדושתי' קאי ואיפשיטא בעיין דלקמן. ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דלאו בקדושתיה קאי. אלא דא"כ קשה אמאי לא מייתי הש"ס לקמן בפרק הערל לפשוט בעיא אי בקדושתי' קאי מהאי ברייתא דר' אחא. ועוד תיקשי להאי פירושא מאי קאמר ש"מ כשרות מיתוספא בה דילמא קדושה מיתוספא בה. ומ"מ בת גר וגיורת אפילו כשרות לית בה כדילפינן מקרא דכי יקנה נפש. ולזה י"ל דבאמת ליכא נ"מ לענין בת ישראלית אי כשרות אית בה אי קדושה. אלא עיקר מיבעי לי' בבת גר וגיורת אם יש בה כשרות. ופשיט דבבת גר וגיורת ליכא כשרות. ובאמה מישראל איכא כשרות. ומ"מ פי' זה דחוק מאוד דמנ"ל דאפילו כשרות איכא באמה מישראל דילמא גם היא לא איקרי קהל. ואפ"ה כשירה לכהונה כיון דקצת מישראל היא דהא לאו הא בהא תליא דהא לר' יוסי קהל גרים לא איקרי קהל. ואפ"ה מותרת לכהונה. וצ"ל כיון דמתירה לכהונה וגיורת ממש אסירא לכהונה ש"מ דעכ"פ כשרות אית בה. וא"כ לר' יוסי לא שמעינן דאמה מישראל איקרי קהל. והרי הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יוסי דאין מוציאין מידו בבת גר וגיורת. א"כ מנ"ל דאמה מישראל קהל איקרי. אבל באמת נראה דמסברא פשיטא לן דמיקרי קהל מהא דקי"ל דמקרב אחיך קרינן ביה. וכן לענין ביכורים דיכול לומר אשר נשבעת לאבותינו:

שוב מצאתי בשעה"מ ז"ל שעמד בזה על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב כן דע"כ הוא ז"ל מפרש כפי' המורה ז"ל. ועיין בספר אבני מילואים בסי"ד מ"ש בזה. ואין דבריו ז"ל מוכרחים דאטו ר' יוסי פליג עליה דראב"י בהא דמיקרי מזרע ישראל דהא מיקרי נמי מקרב אחיך לכ"ע. וכן לקמן אמרי' בתולה מעמיו בת גר מישראלי':

ובירושלמי פרק הערל מייתי לה לאיבעיא דרבי יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא מהו שישא לכתחילה בת גריס. והיינו משום דלענין להאכילה בתרומה ליכא למיבעי לשיטת הירושלמי. דליכא בבת גרים אלא עשה כ"א בתולה מזרע ישראל. ומעשה לא נפסלה לכהונה כדאיתא התם בפרק הערל ויבואר בזה לקמן בפירקין בס"ד. אבל גיורת עצמה לא קמיבעי ליה דזונה היא ובקדושתי' קאי. ומוקי התם דמיבעי ליה אליבא דר' יהודה דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר וכיון דאינה אלא עשה מיבעי ליה אי פצוע דכא מותר בה. ומשמע מזה דלר' יהודה נמי אינה אסורה אלא מקרא דזרע בית ישראל. וע' בתוס' בד"ה ואי לאו בקדושתי' קאי:

תוספות בד"ה ואי לאו בקדושתיה קאי. ע"ש שהקשו הא בלא"ה אסורה לאכול בתרומה כמו חללה. דמשמע בקידושין דאסורה בתרומה. ולענ"ד צ"ע מנ"ל דחללה כה"ג אסורה בתרומה דע"כ לא אמרינן בקדושין דחללה אסורה בתרומה אלא מחמת עצמה אם היא כהנת. אבל אם אוכלת מחמת קנינו של כהן מנ"ל דאסירא הא לא גריע מעבד ושפחה דמותרין לאכול. וכיון דפצוע דכא מותר בחללה אמאי לא תאכל משום קנינו של כהן. ולפי מש"כ התוס' ז"ל דלר"י הרי היא ממש כחללה א"כ משמע מכאן דפ"ד מותר בכל פסולי כהונה אפילו בחללה וגרושה ולקמן יבואר יותר בזה בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף