קרן אורה/יבמות/נב/ב

קרן אורה יבמות נב ב

דף נ"ב ע"ב

גמ' בעי רמב"ח ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כו'. או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא. עי' תוס' ז"ל שכ' דאין לפרש דמה"ת מיבעי ליה. דהא אין בידו לגרשה השתא ועוד מאי קאמר א"ד כיון דלא עבד בה מאמר אפילו עבד בה מאמר מאי אהני. ופי' התוס' ז"ל דמדרבנן קמיבעי ליה ושיהיה גט לפוסלה מן הכהונה. ומש"ה כי עבד בה מאמר ודאי יכול לכתוב נמי לכשיכניסנה ולפוסלה מן הכהונה כיון דהשתא נמי בידו לגרשה גירושין דרבנן וכי מיבעי ליה בלא מאמר מי אמרינן כיון דאגידא בי' ויכול לפוסלה לכהונה בגט גם בלא מאמר חשיב בידו לגרשה לענין זה לפוסלה מן הכהונה גם לאחר שיכניסנה או דילמא גט יבמים לחוד הוא דתקינו. אבל לא חשיב מחמת זה בידו לגרשה דליהני גם לאחר שיכניסנה:

וריב"ם ז"ל פי' דמיבעי ליה לענין מאמר גופא אי מהני אם כתב קודם שעשה מאמר לגרש אחר המאמר ולהפקיע מאמרו. ולמאי דאיפשיטא לן דגט מאמר לחוד וגט זיקה לחוד שפיר מיבעי לי' אי מהני גט למאמרו קודם שעשאו אבל לרב חנניא דבעי למימר דגט עלוי' זיקה קרמיא. א"כ מאי קמיבעי ליה הא בידו לגרשה השתא. וצ"ל דמ"מ לתוספת קנין המאמר לא מהני אם כתבו קודם לכן:

והרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו דתרתי קמיבעי ליה אי הוי גט מה"ת או אפילו מדרבנן לא הוי. ומש"ה נקט או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר. ומאי דמספקא ליה אי הוי גט מה"ת הרא"ש ז"ל כתב טעם אחר. והרשב"א ז"ל כתב טעם אחר. הרא"ש ז"ל כת' כיון דבידו לבא עליה בע"כ. ולגרשה הרי הכל תלוי בו וחשיב בידו לגרשה. וסברא זו צ"ע גדול. דא"כ דמה שיכול לעשות בלי שום מוחה חשוב כאילו הוא בידו. א"כ אמאי אינה מקודשת באומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחר' הא בידו לשחררה בע"כ. וי"ל דנהי דבידו לשחררה אבל אין בידו לקדשה. והכא בידו לקדשה ולגרשה בע"כ. והכי אמרינן להדיא בפ' האומר אלא דקשיא איפכא מאי קמיבעי ליה הא קי"ל בפ' האומר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וכמו שכ' התוס' ז"ל דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לגרשה דומיא דשחרור דכותב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דבידו לקנותה לכ"ע יכול לגרשה השתא לאחר שיכנסנה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ועיין בפרק האומר גבי הא דאמרינן התם באומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דלא אמר כלום. משום דנהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ופירש"י ז"ל התם דשמא לא תתרצה. וא"כ הכא דלא בעינן דעתה דידה לא בכניסה ולא ביציאה לאו כמחוסר מעשה דמי ויכול לגרשה השתא לאחר שיכניסנה. אלא דהריטב"א ז"ל פי' התם דאין בידו לקדשה משום דעדיין לא גירשה וחשיב כמחוסר מעשה. וא"כ ה"נ מחוסר מעשה דכניסה וצ"ע בזה בדברי הפוסקי' ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב סברא אחריתא דמש"ה חשיב הכא בידו לגרשה. כיון דיכול להתירה לעלמא ע"י חליצה הוי בידו לגרשה גם לענין גט. וכל אלו הסברות אין לומר אלא לפי הטעם שכתבו בהא דבאשה דעלמא אינו יכול לומר כתוב לי כו'. משום דכיון דאיהו לא מצי עביד לגרשה השתא לא יכול לעשות שליח ג"כ. ומש"ה קמיבעי ליה ביבמה ומיבעי ליה דשמא חשיב בידו לגרשה וכנ"ל:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב הטעם דבאשה דעלמא לא מהני משום דכיון דאינו יכול לגרשה השתא הרי הגט נכתב שלא לשמה דהא לאו בת גירושין היא. ומשמע נמי מדבריו ז"ל דמדאורייתא קמיבעי ליה ביבמה אי הוי גט. ולשיטתו ליכא למימר האי טעמא דבידו לכונסה בע"כ דמאי מהני זה לענין לשמה. וא"כ צ"ע מאיזה טעם מספקא ליה ביבמה דליהוי גט מה"ת. וצ"ל דס"ל כיון דאגידה בי' ועומדת להנשא לו הרי היא קצת כאשתו שפיר חשיב לשמה. ולפ"ז א"ש הא דמסיק או דילמא כיון דלא עביד בה מאמר לא דאי עביד בה מאמר ודאי חשיב לשמה כיון דצריכה גירושין ממנו מדרבנן מהני נמי לגירושין של תורה. אלא דא"כ הי' לו לבאר דאם עשה בה מאמר הוי גט גמור:

והנה לפי טעמו של המפרשים דבאשה דעלמא לא מהני הוא משום דלא הוי שליחות. יש לדקדק דא"כ לישמעינן בגירושין גופייהו דאשתו ארוסה יכול לגרשה השתא לאחר נישואין וקודם אירוסין אינו יכול לגרשה לאחר אירוסין או נישואין דהוי דבר שלא בא לעולם. וביבמתו מיבעי ליה אם נתן לה גט השתא לאחר שיכניסנה אי מהני. ולענין שליחות ממילא שמעינן. ואם פשיטא לי' דאינו יכול לגרשה השתא לאחר שיכניסנה. א"כ פשיטא נמי דלא מצי משוי שליח. ולסברת הרשב"א ז"ל יש ליישב קצת. ועוד אמאי נקיט רמי בר חמא דאמר לסופר לכתוב לו קודם נישואין לישמעינן רבותא טפי דאפילו אמר לו שיכתוב לאחר הנישואין נמי לא הוי גט מהאי טעמא דלא מצי עביד שליח. אבל לטעמו של הרמב"ם ז"ל ניחא דעיקר אתי לאשמעינן דכתיבה כזו חשיב שלא לשמה. ועיין משנל"מ ז"ל בפ"ה מהלכות גירושין ובדברי הרב המגי' שם והרשב"א ז"ל באמת פי' כן. ויש לדקדק עוד לטעמו של הרמב"ם ז"ל א"כ תיקשי משחרור שהביאו התוס' דלרבי יכול לשחררו עד שלא קנאו הא בגט שחרור נמי בעינן לשמה. ומש"ה בגט לא הוי גט. וי"ל דהתם לא דמי לגט שחרור כיון שהקנהו לעצמו מעכשיו. א"כ לא הי' רשות רבו עליו אפילו שעה אחת. וממילא קונה עצמו בן חורין. ובכה"ג אפשר לא בעינן כל דיני שחרור. וראיתי בחיבורו של הרב הג' מלבוב שכ' ג"כ כן ע"ש בסימן קל"ב ואפשר עוד לישב דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי התוס' ז"ל. והיכא דכתב כן בגט הרי את מגורשת לאחר שאכנוס אותך אפשר דמהני למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ושפיר חשיב נמי לשמה. אבל הכא מיירי דכתב סתמא הרי את מגורשת ממני. וכיון דלאו בת גירושין היא השתא הרי נכתב שלא לשם גירושין ופסול הוא. ודברים אלו עמוקים המה. וצ"ע יותר בדברי הפוסקים ז"ל:

גמרא מ"ט דרבי נעשה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. וה"נ כי קידשה לשם יבמות. ובאמת לאו יבמתו היא נמי לא קני. ופריך עליה אביי הא קמכוין הכא למיקני. ומה לי אם סבור שהוא יבמתו. וכי בשביל זה יבטל הקנין של קדושין. ופי' התוס' ז"ל דמיירי הכא שאמר התקדשי לי לשם יבמות. וכיון דקנין הקדושין סתמא קאמר לא איכפת לן אפילו כי קאמ' לשם יבמות. מ"מ נתכוין לקנותה ע"י קדושין והוי כמו דסבור דשל גר אחר הם. כיון דאין שם שינוי בקנינו של זה או זה. ומסיק אביי דפליגי באומר התקדשי לי במאמר יבמים לא בתורת קדושין סתמא. וס"ל לרבי דמאמר לא הוי קנין לעצמו אלא עילוי' זיקה קרמי. וכיון דהשתא ליכא זיקה מאמר נמי לא קני. ורבנן סברי דמאמר הוא קנין לעצמו והוי כמו קדושין סתמא דחלין בכל גוונא. והקשה מהרש"א ז"ל האי אוקימתא אמאי קאמר רבי דמתניתין אליבא דר"ע מיתני' אמאי לא מוקי מתניתין בקידשה לשם מאמר יבמים כדקתני חלץ ועשה מאמר ולדידי' במאמר יבמים לא קני לכ"ע. ותי' דאחלץ ובעל קאמר הכי דמשמע אפילו בעל לשם אישות. ואין זה מוכרח דאדרבא בבעל ודאי מצינן לאוקמא ככ"ע ובבעל בע"כ דלא הוי קדושין כלל. ואי משום דעשה מאמר משמע ליה דהיינו קידשה לשם יבמין גם זה אינו מוכרח דבמשמעות ועשה מאמר הוי נמי שקידשה סתם לשם יבמות דמהני לרבי. וכמו שכ' התוס' ז"ל. ומש"ה איצטריך לאוקמא כר"ע. ולכאורה היה נראה לומר דבבעל לשם יבמות רבנן נמי מודו דלאו כלום היא משום דבעילה ביבמה קנין אחר הוא ואין צריך דעת לקנות כלל ואפילו נתכוין לקנות לא נתכוין לקנותה בתורת קדושין אלא בתורת ביאת יבמה וכיון דלאו יבמה היא אין קנינו כלום. אלא דע"כ הוי מצינן לאוקמא בפשיטות פלוגתייהו דרבי ורבנן בהא דלרבי דאמר מאמר קונה אפילו שלא מדעתה דומיא דביאה. א"כ קנין אחר הוא. מש"ה כי נתכוין לשם יבמות לאו כלום היא. וחכמים סברי דמאמר אינו קונה אלא מדעתה דומיא דקדושין וקנין אחד הוא עם קדושין דעלמא מש"ה קני אפילו נתכוין לשם יבמות אלא ודאי ליכא נ"מ ובכל גוונא כיון שנתכוין לקנותה אפילו לשם יבמות מ"מ קנין הוא גם באשה דעלמא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דבין בעל לשם אישות ובין בעל לשם יבמות צריכה גט:

והא דלא מוקי הא דרבי לשם יבמות. היינו שקידשה שלא מדעת'. דא"כ אמאי פליגי רבנן עלי' ואמרי דלשם יבמות נמי צריכ' גט הא שלא מדעת לדידהו אפילו קודם חליצה אינה צריכה גט. אלא ע"כ מיירי דעשה מאמר מדעת דאין לומר דרבי מיירי במאמר שלא לדעת ורבנן מיירי במאמר מדעת כדעתייהו. דא"כ רבנן לאקולי אתי דהא רבי נמי מודה אם עשה מאמר מדעת דצריכה גט אפי' לשם יבמות. ועיין בק"ע בפירקין שהקש' לא מוקי פלוגתייהו בהכי ולא ידעתי מאי קשיא ליה:

ובירושלמי מוקמינן לה למתניתין דאין אחריו כלום כרבנן במאמר שלא מדעת או כרבי ומתכוין לקנותה לשם יבמתו. ואינה יבמתו ומשמע לשיטתו דליכא מאן דפליג בהא ולכ"ע אם נתכוין לקנותה במאמר יבמים לאו כלום הוא:

ודרך אגב ראיתי לבאר דברי הירושלמי דמייתי התם פלוגתא דרבי ורבנן במאמר שלא לדעת. ומפרש טעמא דרבי משום הביאה קונה ומאמר קונה מה ביאה קונה שלא לדעת מאמר נמי קונה שלא לדעת. וכדאיתא נמי בש"ס דילן. וע"כ שלא לדעת דקאמר היינו שלא מדעת היבמה. אבל דעת היבם ודאי בעינן דבלא דעת לא עשה כלום. וא"כ הא דמסיק התם כמו דאמר רבי דמאמר קונה שלא לדעת כך הגט פוטר שלא לדעת. וקאמר דלא דמי דמאמר קונה שלא לדעת שכן ביאה קונה שלא לדעת יפטור הגט שלא לדעת שכן חליצה אינה פוטרת אלא מדעת. משמע דבעי למימר דגט ביבמה אינו פוטר אלא מדעת האשה. והדבר תמוה דאטו גט יבמה עדיף מגט אשה דעלמא. והיכן מצינו בגט דבעינן דעת האשה. ובק"ע שם פי' דדעת האשה בעינן והוא פלאי והי' נראה דלענין דעת היבם קאמר. ולענין קטן דל"ל דעת קאמר דגיטו לא מהני משום דבעינן דעת אלא דמשמע התם דמאמר נמי לית ליה לקטן וצ"ע:

ונחזור לפירושא דשמעתא דהיכא דאמר לה התקדשי לי לשם יבמות לכ"ע צריכה גט וכי פליגי לאוקימתא דאביי היכא דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמים. וס"ל לרבי דקנין מאמר לא חל אלא היכא דאיכא זיקה ורבא קאמר דבמאמר יבמים כ"ע מודים דצריכה גט משום דמאמר לחודיה קאי. וכי פליגי היכא דאמר התקדשי לי בזיקת יבמים דרבי ס"ל יש זיקה ואין דעתו לקנותה אלא ע"י הזיקה. וכיון דחלץ לה אין כאן זיקה ורבנן ס"ל דאין זיקה ומעיקרא נמי לאו בתורת זיקה הוא דמהני לה. וכי היכי דמהני קודם חליצה ה"ה דמהני אחר חליצה. ורב שרביא אמר בחליצה כשירה כ"ע לא פליגי דבזיקת יבמים לא מהני. והיינו משום דלכ"ע יש זיקה. והכא בחליצה פסולה פליגי ורבנן סברי דחליצה פסולה אינה פוטרת. ופי' רש"י ז"ל דרבנן ס"ל דיש אחריה כלום והיינו כאבא יוסי בן חנן לקמן בסוף פירקין. והרי"ף ז"ל דלא ניחא ליה לפרש הכי היינו משום דלשון אינה פוטרת לא א"ש דגם לאבא יוסי כבר נפטרה דעד כמה תחלוץ ותיזיל. ומש"ה פי' דחליצה פסולה אינה פוטרת היינו דצריכה לחזור על כל האחין. והרשב"א ז"ל כתב דלפי' הרי"ף ז"ל מיירי כשנפלה לפני ב' יבמים דעדיין צריכה חליצה משני. וכמבואר בלשון הרי"ף ז"ל אי נמי בב' יבמות וכאבא יוסי בן חנן. ולא הבנתי למה חולק בזה דלפי' הרי"ף ז"ל נמי מצי איירי בב' יבמות דכי היכי דצריכה חליצה מכל האחין ה"נ צריך לחלוץ לכל היבמות. ולאבא יוסי בן חנן נמי אין חילוק בין ב' יבמות או ב' יבמים. ובתרוייהו יש אחריה כלום. עכ"פ להאי אוקימתא הלכה כרבי דהא קי"ל דחליצה פסולה פוטרת. והיותר קשה הא דאמר רב אשי דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת דלא כהילכתא דהא יכול לומר נמי דכ"ע ס"ל דחליצה פסולה פוטרת. וכן הא דקאמר רבינא דכ"ע יש תנאי בחליצה הוא ג"כ דלא כהילכתא כמו שהקשו התוס' ז"ל. מש"ה פי' התוס' ז"ל דהא דאמרינן דחליצה פסולה אינה פוטרת. וכן יש תנאי בחליצה היינו לענין זה דנשארה קצת זיקה ומהני כי קאמר התקדשי לי בזיקת יבמים. והשתא נ"מ להילכתא אם נפרש כשיטת רש"י ז"ל קי"ל בכל הני אוקימתא כרבי דבזיקת יבמים לא מהני בין בחליצה פסולה דהא קי"ל דפוטרת בין בתנאי דקי"ל דאין תנאי בחליצה וכבר נפקעה החליצה. ולשיטת התוס' ז"ל בחליצה כשירה ודאי לא מהני אי אמר התקדשי בזיקת יבמים כרב שרביא ובחליצה פסולה או בתנאי בחליצה עדיין נשאר קצת זיקה לענין זה דמהני בזיקת יבמים:

אבל הרי"ף ז"ל כתב דלית הילכתא כרבי בכל הני אוקימתא ואפי' בחליצה כשירה מהני בין קידשה לשם יבמות בין לשם אישות. ועמדו על דבריו ז"ל הבעמ"א והראב"ד ז"ל דהא לפי פשטא דשמעתין בכולהו הילכתא כרבי דחליצה פסולה פוטרת. ואין תנאי בחליצה. וכתב הרא"ש ז"ל לישב דברי הרי"ף ז"ל דגרסינן בדברי רב שרביא דבזיקת יבמים כ"ע ס"ל דמהני. ובחל"פ פליגי היינו ע"ד התוס' ז"ל דרבנן ס"ל דלענין זה אינה פוטרת וכן לענין תנאי בחליצה וא"כ למסקנא בכל גוונא מהני ודבריו ז"ל צ"ע. כיון דגרס דבזיקת יבמים לכ"ע מהני אפילו בחליצה כשירה א"כ במאי פליגי בחל"פ דבמאמר יבמים הא אסיק רבא דמהני אפילו אחר חליצה כשירה. ורב שרביא אמר דבזיקת יבמים מהני גם בחליצה כשירה ואלא במאי פליגי בחל"פ ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות נראה דלהני אוקימתא פליגי באומר לשם יבמות עצמה דזה גרע אפילו מזיקת יבמים. ואם נפרש גם דברי הרא"ש ז"ל כן אכתי תיקשי למה כתב הרי"ף ז"ל דלרבנן בכל גווני מהני הא בחליצה כשירה לשם יבמות עצמה ודאי לא מהני דע"כ לא מהני אלא בחליצה פסולה דאינה פוטר' לענין זה. וכן יש תנאי בחליצה לענין זה אבל בחליצה כשירה ודאי לא מהני. והרמב"ן ז"ל כ' ליישב דברי הרי"ף ז"ל מטעם אחר היינו משום דלא ניחא לן לאוקמא מילתא דרבנן דלא כהילכת' ע"כ הדרינן לקמיית' דטעמא דרבי הוא משום דהוי כעודר כו'. ולרבנן בכל גוונא מהני דמאמר תקינו רבנן בין קודם חליצה בין לאחר חליצה. אבל דברי הרא"ש ז"ל צ"ע. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל שכתב דהרי את לי בזיקת יבמים נמי מהני והוא לשון מחודש:

וראיתי בש"ג שכ' דהתקדשי לי במאמר יבמין דמהני לא הוי אלא קדושין דרבנן כמו קודם חליצה. וכן כתב הב"ש ז"ל בסימן ק"ע ולדידיה צ"ע אמאי לא יהיה קדושי תורה. כיון דמכוין למיקני דהא דקודם חליצה לא הוי אלא קדושין דרבנן משום דא"א לקדושי תורה לחול. כדילפינן מקרא דאין כסף ושטר גומרין בה. אבל לאחר חליצה למה לא יקנה קנין גמור וקדושין גמורים ליהוי. וכן משמע מהא דאמר אביי הא לא דמיא אלא לעודר כו' וכסבור של גר אחר הם דקני קנין גמור. ועוד אי ליכא בהא אלא קדושין דרבנן. א"כ מאי קאמר מ"ט דרבי הא טעמי' דרבי פשוט הוא דקודם חליצה תקינו רבנן מאמר. ולאחר חליצה לא תקינו. ואמאי לא בעי מ"ט דרבנן אלא ע"כ אין שינוי בעיקר הקנין ולשון קדושין. וקודם חליצה לא הוי אלא קדושין דרבנן. אבל אחר חליצה שפיר הוי קדושי תורה. ודו"ק היטיב:

וכתב הריטב"א ז"ל דאפשר לומר דהא דאמרינן בשמעתין בנכסי הגר דכסבור שהוא שלו לא קנה. היינו דוקא בנכסי הגר דליכ' דעת אחר' מקנה. אבל היכא דאיכ' דעת אחרת מקנה קונה אפי' אם לא נתכוין לקנו'. ולכאור' הדבר פשוט מהא דמזכה לעוב' לאדם שלא בפניו. אלא דמשמע דצריך שיזכה לו ע"י אחר. ובס' דקדק הא הכא איכא דעת אחרת מקנה. היינו האשה כי אין מאמר אלא מדעת ואין כאן קושיא דבאשה ודאי לא מהני דעתה דידה אם לא נתכוין לקנות וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף