קרן אורה/יבמות/ג/ב
בד"ה לפי שאינה בצרת צרה כו'. וי"ל כיון דלגבי בעל לא משכחת לה אין לנו להחמיר בבועל יותר מבעל עכ"ל. ואין דבריהם מוכרחים בזה דמה חומרא היא זו. כיון דבבעל לא משכחת לה צרת צרה כלל. וי"ל דבלא"ה לא ניחא ליה לתנא דמתניתין למתני סוטה דע"כ יצטרך למיתני סוטה לבועל דלבעל ליכא צרת צרה ואי תני סוטה לבועל אתי למיטעי ונימא דלבעל לא פטרה כלל. ובתירוץ השני של התוס' ז"ל יתבאר לקמן בעז"ה:
בד"ה טעמא דכתב רחמנא עליה כו'. תימא לר"י כו'. וכתבו דאי נימא דבעלמא לא דחי א"כ הוי ליה למידרש עלי' להתירא לגופא ולא לאיסורא לדיוקא. אלא ש"מ דס"ל דבעלמא דחי. ולא איצטריך להתירא. ומש"ה דריש ליה לאיסורא. ויש לדקדק דאכתי אמאי לא דריש להתירא להתירה לו לגמרי להיות כאשתו לכל דבר. דאפילו אי בעלמא דחי לא שמעינן אלא ביאה ראשונה. ולדברי התוס' לקמן לא אישתרי אלא העראה מש"ה איצטריך עליה להתירה לגמרי. וי"ל דדוקא היכא דאיכא למדרש לאיסורא לדיוקא ולהתירא לגופא הוא דעדיף למדרש להתירא לגופא אבל היכא דתרווייהו איכא למדרש לגופא להתיר' להתיר ביאה שניה ולאיסורא לאסור ביאה ראשונה כל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. ועוד דקרא דיבמה יבא עלי' משמע דקאי אביאה ראשונה וק"ל:
בד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי. והקשו אמאי לא יליף מאשת אח כו'. ולא הבנתי קושיתם דאטו אשת אח דחוי הוא הא התירא הוא דהרי היא כאשתו לכל דבר. והיכי מצינן למילף מינה לשאר איסורא אם לא מטעמא דבעינן למילף לקמן מחמת סברא דהואיל ואישתרי אישתרי. ומה שתי' דשאני אשת אח הואיל ומצותו בכך סברתם ז"ל צ"ע דא"כ פסח ותמיד לידחו שבת בלאו קרא דמועדו דהא מצותו בכך. להקריב התמיד. דהא כל יומא מצוה אחריתי היא. ומה שכ' על עשה דוגלח את כל שערו הוא ג"כ דחוק. ועוד דבמנחות דף ו' קרי לה הש"ס לכלאים בציצית מצותו בכך ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |