קרן אורה/זבחים/קה/א

קרן אורה זבחים קה א

דף ק"ה ע"א

גמרא רבה בר רב הונא מתני לה בגברי מתעסקין בו ה' גברי ונפקי תלתא ופשו תרי כו' אי בתר בהמה אזלינן בעיא זו לא נתפרש' למאי מיבעי לי' ולשיטת רש"י ז"ל נרא' דמיבעי ליה ג"כ לענין טומאת גברי אי הולכין בתר רוב מתעסקין והוי כאלו יצאו כולן והשנים שלא יצאו ג"כ טמאי' כאלו יצאו כיון דיצאו רובן ולפ"ז הא דתנן האחרונים אין מטמאין בגדים היינו היכא דלא נפקי רוב. או דילמא בתר בהמ' אזלינן ולפי שיטה זו אין הבנה לדברים אלו או בתר בהמ' אזלינן מאן דכר שמה דבהמה הכא הא הבהמה ע"כ יצתה כולה דאל"ה אין מטמאין בגדים כולן וכבר תמהו התוס' ז"ל ע"ז ותי' בדוחק וגם שיטת התוס' ז"ל לענין לשורפו בפנים ג"כ קשה לפרש בבעיא זו כיון דהבהמ' יצתה וודאי חשיב יצאה ועוד לא א"ש לישנא דהש"ס רבה בר רב הונא מתני לה בגברי משמע דמתני לה להך בעיא בגברי ולפי הנ"ל אין שייכות לבעיא זו עם בעיא קמייתא ובעיא אחריתי היא. אבל הרמב"ם ז"ל הלך גם בזה לשיטתו ופי' לענין פסול יוצא ובעיא קמייתא מיבעי ליה יצא חצי הבהמ' ברוב אבר אי רוב אבר מכריע והוי כאלו יצא רובו או כולו ורבה בר רב הונא מתני להך בעיא בגברי אם יצא חצי בהמה ורוב המתעסקים יצאו ג"כ אי הולכים אחר רוב המתעסקים וחשיב כאלו יצא כולו או בתר בהמ' אזלינן והרי לא יצא אלא חציו וא"ש הא דקאמר או בתר בהמה אזלינן ובכ"ז קיצרו מפרשי דבריו ז"ל ולא ביארו כל הצורך:

ובאותו ענין יש לדקדק בהלכה אחת בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מה' מעה"ק אחר האי דינא דג' ביה"ד הם בהלכה ה' שם ושריפת כל הנשרפים כשירה בזר ובלילה ובסוף ה' פסה"מ כתב דנותר אין נשרף אלא ביום. וכן בפיגול ובנותר ילפינן מקרא דוביום כדאיתא בריש פסחים וביבמות פ' הערל אבל פיגול מנ"ל והכ"מ ז"ל כתב שם משום דפיגול ונותר בחד שיטא שייכא משמע דפסול טמא נשרף אפי' בלילה ושיטתא דהש"ס משמע בכמה דוכתי דאין שריפת קדשים בלילה וכל פסולי קדשים בכלל וכן מסתבר למאן דאמר דאפי' שלא בזמנו אין שורפין אותו אלא ביום א"כ גזירת הכתוב הוא דאין לשרוף קדשי' בליל' דלמ"ד דוקא בזמנו הוא דנשרף ביום י"ל דכך הוא מצותו אבל לאחר זמנו ושאר פסול קדשים דאין להם זמן נשרפים אפי' בליל' וה"ה פיגול כיון דאין לו זמן נשרף אפי' בלילה אבל למ"ד אפי' שלא בזמנו נשרף ביום י"ל דה"ה לכל הקדשים פסולין דאין לשורפן בלילה אבל לחלק בין שאר פסולי קדשים לנותר ופיגול לא מצאתי כעת מקום מבואר זאת. עד שאחר העיון מצאתי בת"כ פ' צו מבואר הדבר להיפך ביום השלישי באש ישרף בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפים אלא ביום ע"ש ויפלא שלא הרגישו בזה נושאי כליו ז"ל וצ"ע:

שם גמרא הנשרפים שיצאו וחזרו מהו כו' ע' רש"י ותוס' ז"ל ומסקנא דמיבעי ליה כיון שיצאו כבר אלא דחזרו אם האנשים שעומדין בחוץ מטמאין בגדים אע"פ שהפר בפנים כיון שכבר יצא פעם אחת או לא וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' פרה וע' לח"מ ז"ל שם שדקדק אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל בדינא דמתני' תנן הראשונים שיצאו מטמאין כו' דמיירי דוקא בנגררין כדמוקים לה בפסחים פ' כיצד צולין וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל. והי' נראה דהאי בעיא דיצאו וחזרו כו' לא ס"ל כהך אוקימתא דאי בעינן הוצאה ממש דומיא דשבת א"כ מאי מיבעי ליה הכא הא זה וודאי לא דמי להוצאת שבת כיון דעדיין כולו בפנים אע"פ דיש לחלק מ"מ נרא' דמכאן סמך הרמב"ם ז"ל בהשמטת אוקימתא דנגררין ודו"ק. וע' בירושלמי סוף פ' שני שעירים דאיתא נמי התם להני בבא דר"א דשמעתין והך בעיא דיצא רוב אבר מייתי התם תחילה ואח"כ בעיא אם נפסלו ביוצא משמע דבעיא קמייתא לאו בפסול יוצא מיירי אלא בטומאת בגדי' כפירש"י ז"ל וגם מצאתי שם מבואר דשריפת פרים כשירים בזר ובלילה כד' הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל והיה נרא' דכוונתו של הרמב"ם ז"ל ג"כ על שריפת פרים כמצותן אבל פסולי קדשים נשרפים דווקא ביום כדברי הת"כ אבל מדבריו ז"ל סוף ה' פסולי המקדש נרא' דשריפה ביום לא נאמר אלא בנותר ופיגול ושם בירושלמי יליף בק"ו מהקטר חלבים דאין כשירים בזר כשירים בלילה כ"ש שריפת פרים הכשירים בזר שכשירים בליל' ואיכא למיפרך שריפת קדשים פסולין יוכיחו דכשירים בזר ופסולין בליל' ואולי הירושלמי אזיל בשיטה זו דהא דנשרף ביום היינו דווקא בזמנו ואין זה מספיק עדיין ובפ' ד' מה"פ מדברי הרמב"ם ז"ל דשריפת פרה דווקא ביום בהל' י"ז שם:

שם גמרא פרים ופרה ושעיר המשתלח כו'. אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א כו' ומוכח בשמעתין דפלוגתייהו הוא כשיצאו לחוץ וס"ל לר"מ כיון דסופן לטמא טומא' חמור' מטמאין אוכלין ומשקין ואפי' שעיר המשתלח דחי הוא ולא חזי לקיבול טומא' מ"מ כיון דיש עליו טומא' חמורה לטמא המשלחו יש לו טומא' גם לאוכלין ומשקין והא דקרי לה סופן לטמא כו' הא אחר שיצאו כבר הגיעו לטומא' חמורה לטמא המתעסק בהן היינו משום דאין בהם טומא' חמורה לטמא הנוגע בהן אלא העוסק בהן והוי דומיא דנבילת העוף דאין לה טומא' אלא בבית הבליעה והני נמי אין להם טומא' אלא במתעסקים בהם ומשום דסופן לטמא ט"ח מטמאין אוכלין ומשקין וחכמים ס"ל דלא מהני הא דסופן כו' אלא בפרה ופרים דחזו לטומא' אבל לא בשעיר המשתלח דלא חזי לטומאה היינו דאמר רב דימי צריכין הכשר טומאה ממקום אחר זו היא שיטת רש"י ז"ל ויותר נרא' מל' רש"י ז"ל בד"ה אמרי במערבא כו' דגריס אמרי במערבא אין צריכין הכשר טומא' ממ"א וכגירסת התוס' ז"ל בב"ק דף ע"ז היינו הא דאמר ר"י יצתה נבילת כו' דאין צריכה הכשר היינו דהכשר טומא' ממ"א לא בעי ליגע בשרץ אבל חזי לטומאה בעי ע"ש בתוס' ז"ל וכשהן בפנים בעי לה ר"א אם גם בפנים בכלל סופן לטמא כו' או כיון דמחוסר יציאה מחוסר מעשה ופשיט דכמחוסר מעשה דמי:

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' פרה כתב דפרים אין מטמאין טומאת אוכלין אפילו אחר שיצאו ופ"ג מה' אה"ט כתב ג"כ להאי דינא וחילק בין נבילת עוף טהור לפרים הנשרפים דנבילת העוף אחר המחשבה מטמא אוכלין ומשקין מאליהם הואיל וסופן לטמא טומא' חמורה אבל פרים אינו כן אלא אם נגעה בהן טומא' אז מטמא אוכלין ומשקין וע"ש בדברי הראב"ד ז"ל ודברי הכ"מ ז"ל במקומות אלו כבר כתב עליהם הבה"ז ז"ל אך לדברי הכ"מ ז"ל בפ"ג הנ"ל שכ' דהרמב"ם ז"ל מפרש אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר היינו דפרה ופרים צריכין שיקבלו טומא' ממקום אחר לזה הסכים הבה"ז ז"ל ע"ש בכ"מ ז"ל. וע"כ נרא' כן מדברי הרמב"ם ז"ל אבל קשה מאוד דא"כ מאי בעי ר"א פרה ופרים מהו שיטמאו בפנים כבחוץ כיון דאפי' בחוץ אין מטמאין אלא אם נגעו בטומא' אחרת א"כ שום חילוק בפנים או בחוץ בכל גוונא לא דמי לנבילת העוף דסופה לטמא טומאה חמורה במגע משא"כ בפרה ופרים דאין מטמאין אלא העוסקין בהן וכמש"כ הכ"מ ז"ל. ולשון הכ"מ ז"ל שכ' דנבילת עוף טהור מטמאה אדם במגע אינו מדוקדק דהא אינ' מטמאה אלא בבית הבליעה אלא דמ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דטומא' חמורה דפרים למתעסקים בהן לא דמי לטומאת נבילה בבית הבליעה וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' אה"ט דאוכל נבילה בשעת בליעה הרי הוא אה"ט והאוכל שיגע בו הוי ראשון ואלו השורף פרים אפי' בשעת העסק לא חשיב אה"ט ואם נגע באוכל לא הוי אלא שני כמו אם פירש ממטמאיו היינו שלא בשעת העסק וכמש"כ בזה בפי' המשנה פ"ה דזבי' אבל סוגיא דשמעתין קשה לשיטתו ז"ל וכו' ואולי סמך הוא ז"ל על דברי הירושלמי סוף שני שעירים ביומא דבעי לה ר"א התם סתמא פרים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר בלא טומא' מפני שסופן לטמא טומא' חמורה והתוס' ז"ל בד"ה מחוסר יציאה העתיקו מהו שיטמאו בגדים וכן איתא לפנינו בירושלמי שם אבל צ"ל מהו שיטמאו אוכלין והשיב ר' ירמיה הרי נבילת עוף טהור מטמא בלא הכשר ובלא טומא' ומסיק נבילת עוף מחיצתה בכל מקום היינו אע"ג דאינו מטמאה אלא בבית הבליעה מ"מ טומאתה בכל מקום אבל פרים מחיצתם חוץ לירושלים דווקא:

ואין זה בכלל סופו לטמא טומאה חמורה ונהי דיש לפרש דר"א בירושלמי ג"כ דווקא בפנים מיבעי לי' וכמו שפי' הק"ע שם י"ל דלהרמב"ם ז"ל משמע לי' מדסתם לה סתמי נרא' דמיבעי לי' בכל גוונא בין בפנים בין בחוץ ועוד ק' לשיטתו ר"מ דאמר שעיר המשתלח ג"כ מטמא ואי בעינן הכשר טומא' ממקום אחר מ"ט דר"מ גבי שעיר המשתלח הא וודאי אינו מקבל טומא' וע"כ צ"ל לר"מ מיקרי סופו לטמא טומא' חמורה לטמא מאליו ומש"ה אמר דאפי' שעיר חי דלא חזי לטומאה ג"כ מטמא טומאת אוכלין כי היכי דמטמא טומא' חמורה וא"כ לא דמי הא דאמר ר"מ מטמאין טומאת אוכלין היינו מאליהם להא דאמרי רבנן מטמאין כו' דהיינו ע"י הכשר טומאה ממקום אחר וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף