קרן אורה/זבחים/עח/א

קרן אורה זבחים עח א

דף ע"ח ע"א

משנה אם לא נמלך ונתן כשר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וקשה אמאי לא הוי דיחוי וכדאמר רבא לעיל אי אקריב לא מרצי והכא שחוטין הם ולכ"ע נדחין וא"ל כיון דלא שאל ולא נמלך כלל לא חשיב דיחוי דא"כ מאי פריך לעיל לרבא מהא דקנין אם לא נמלך ונתן כשר וי"ל דהכא לא חשיב דיחוי כיון דמן הדין כשר להזות אלא דגוזרין גזירה במקדש זה לא חשיב דיחוי וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' פסה"מ הלכה כ"ג שכ' דם שנתערב בדם פסולין כו' ישפך הכל כו' ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד מהם ישפך לאמה וכל אותן הזבחים פסולין נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן כשר ולכאורה דבריו ז"ל קשיין אהדדי דבדם פסולין כ' וכל אותן זבחים פסולין אפילו אם קרבו כל הכוסות כבר ואין מרצין ובדם התמצית כתב אם לא שאל ונתן כשר ועיין בלח"מ ז"ל שם והיה נראה דברישא מיירי בכוס בכוסות בהא שפיר כל הזבחים פסולין אפילו אם קרבו כל הכוסות דדווקא בבע"ח שנתערבו הוא דמרצה אי אקריב משום דבע"ח אין נדחין אבל שחוטין כמו כוס בכוסות וודאי נדחין ואין מרצין אפילו דיעבד ובסיפא מיירי כגון שנתערב דם התמצית בתוך דם כשר דלא נדחה אלא משום גזירה זה לאו דיחוי הוא ואם לא נמלך ונתן כשר אבל עדיין אינו מיושב הא במתניתין עירוב פסולים ותמצית בחדא בבא תנן ואם לא נמלך ונתן כו' קאי אתרווייהו ומ"ש דהרמב"ם ז"ל חילק בינייהו. וע' תוס' ז"ל לעיל שכ' דגם לתנא דמתניתין בבע"מ בדיעבד מרצין ומדברי הרמב"ם לא משמע הכי:

שם גמרא אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל והיינו משום דנדחה וכמש"כ רש"י ז"ל וא"כ למאן דלית ליה דחוין אפילו דם לתוך מים כשר דחוזר ונראה. ולפ"ז לא אתי שפיר תי' של התוס' ז"ל לעיל בד"ה רואין דהא דדייק מדם פר ושעיר דעולין או מב"מ אין מבטלין זא"ז משום דכשמערה טיפה ראשונה ראשון ראשון בטל. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי למאן דלית ליה דחויין מנ"ל הא דעולין או מב"מ אין מבטלין זא"ז. וי"ל דבדיחוי כי האי כ"ע מודו כיון דראשון ראשון נתבטל ולא היה עליו שם דם וכי הדר נפל תו לא איחזי. אלא דא"כ לענין כיסוי אמאי אינו כן נהי דאין דיחוי אצל מצות אבל דיחוי כי האי אפי' לענין כיסוי דלמא אינו חוזר וניעור דמהיכן למד דאין דיחוי אצל מצות מהא דכסהו הרוח וחזר ונתגלה ומנ"ל דבכה"ג נמי אין דיחוי ועיין תוס' חולין פ' כיסוי הדם שהאריכו בזה וכתבו שם דבעלמא פשיטא לן דחוזר וניעור והכא לא מיפסיל אלא משום דיחוי עיין שם:

שם גמרא הפיגול והנותר כו' שבללן כו' פירש"י ז"ל דהבלילה הוא בשעת אכילה ולעיסה וא"א שלא ירבה מין על חבירו כו' ולשון הש"ס שבללן זה בזה לא משמע הכי והתוס' ז"ל הקשו על פירושו כמה קושיות חדא דאם אכל את כולן והתרו בו אל תאכל פיגול או נותר או טמא שיש כאן וודאי לוקה אע"פ שלא נתברר איזה איסור כיון דחד איסור יש כאן וודאי ואי לא התרה בו אלא משום חד איסור פשיטא דפטור. והתוס' ז"ל ביבמות דף ק"א נראה דלא חשו להאי קושיא וחילקו דדווקא התם דהכה שניהם בבת אחת מתרין בו על לאו דהכאת אביו אבל הכא דלא ידעינן איזה לאו עובר אי פיגול או נותר אפילו התרה על שניהם חשיב התראת ספק וא"כ י"ל דהתראת ספק כזו לא באה לכלל התראת ספק דפליגי ר"י ור"ל והכא י"ל דר' יוחנן מודה לר"ל דלא הוי התראה כיון דלא יתברר לעולם איזה לאו עובר. ועיין כריתות דפליגי תנאי לענין חטאת בכה"ג וראיתי בירושלמי פ"א דחלה דבעי התם עיסה בלולה מכל חמשת המינים דמצטרפים זה עם זה בבלול מהו שילקה על חלתן ד"ת ואומר ר"ל דאין לוקה על חלתן ד"ת אמר ר"י בר אחא ר"ל כדעתיה דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר"י אמר לא ביטלו זא"ז ור"ל אמר ביטלו זא"ז ה"נ המינים מבטלין זא"ז אמר ר' יוסי לא דמיין תמן אמר זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו וכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור פי' דלא דמי הא לפיגול ונותר ששחקן דכבר היה איסור וי"ל דאין איסורין מבטלין זא"ז אבל הכא כבר ביטלו עד שלא נעשו איסור דתחילת העיסה נעשה על ידי ביטול ולא חל האיסור כלל אילו אחד עשה חמש עיסות מה' מינים ואח"כ עירבן אחר שנעשו איסור ואמר ר"ל אין לוקין על חלתן יאות זה היה דומה לפיגול ונותר שעירבן משמע דלר"ל *דפיגול ונותר בכה"ג ג"כ אין לוקין על חלתן ולפי הנ"ל קשה הא לאו התראת ספק היא דוודאי עובר על לאו דחלה ונראה לשיטת הירושלמי דב' מינים רבים על אחד ומבטלו פטור הוא לגמרי דכל אחד מבטל לחבירו ואין בכ"א כשיעור ולא הוי אפילו התראת ספק וכמו שהקשו התוס' לקמן אשמעתא דר"ל ור"י דפליג עליה דר"ל ואמר דאין איסורין מבטלין שפיר איצטריך להא אף על גב דבלא"ה ס"ל בעלמא התראת ספק שמה התראה והיינו משום דהכא מודה ר"י דלא הוי התראה וכנ"ל ועוד דר"י אתי לאשמעינן דמחייב אתרווייהו אפיגול ואנותר משום דאין מבטלין זא"ז ור"ל פוטר לגמרי והיינו משום התראת ספק וע' בתוס' פ' כלל גדול שחקרו שם בתולדה אי צריך להתרותו משום האב ומסקו התם דאין צריך להתרותו משום האב ואם התרה אותו סתם אל תשמר חייב אע"ג דלא הודיע לו איזה אב הוא וא"כ משמע קצת דאין צריך לברר לו הלאו בשעת התראה כי היכי דאם שימר חייב אע"ג דאינו יודע איזה מלאכה היא זו אי בורר אי מרקד אבל מהא לא אריא דהתם יכול להתרותו סתם בלאו דמלאכת שבת איזה שהיא דכל מלאכת שבת בלאו אחד נאמרו אבל הכא דלאוין חלוקין הם אפשר דלאו התראה היא אם לא בירר לו איזה לאו הוא. ולקמן יתבאר לשיטת הרמב"ם ז"ל דלאו דתרווייהו הוא משום לא יאכל כי קודש כו' כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וא"כ ה"נ חד לאו הוא ואחר כל הנ"ל התוס' ז"ל הכא פשיטא להו דהוי התראה בכה"ג לכ"ע וא"כ אמאי פטור לר"ל מכולם הא בחד לאו עבר וודאי:

ועוד הקשו דלא לחייב כלל אפי' אחד מינייהו כיון דנתערב בו מחבירו ואין מצטרף לו לפירש"י ז"ל שנתן כזית מזה וכזית מזה לתוך פיו ובאמת לפ"ז לא אשכחן אוכל ב' איסורין כאחד דליחייב אליבא דר"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וא"כ היכי פריך בפשיטות בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה אחת כו' וניתני ה' חטאות וכגון דאכל ג"כ כזית פיגול והיכי מקשי הש"ס בפשיטות הא *צ"ל בכה"ג דפיגול ונותר ג"כ כו' לר"ל לא מצי למיתני הכי דבשעת אכילה מבטלין זא"ז דלרש"י ז"ל ג"כ לאו דווקא תלתא איסורי אלא בב' ג"כ מבטלי אהדדי לפירושו ומהא דפריך התם וניתני שש וכגון שאכל ג"כ כזית דם לא תיקשי דזה הוי מין בשאינו מינו ונותן טעם דאוריי' הוא ומטעם זה אש הא דאיכא לאקשויי לכ"ע הא מיירי התם דאכל כוליא בחלבה או דאכל תמרי בהדי כזית נותר ואמאי לא ליבטיל הנותר בהכוליא או בתמרי דזה לא הוי בכלל איסורין דאין מבטלין זא"ז דהא כוליא או תמרי התירא הוא לגבי איסור נותר וחלב דליכא עלייהו שם איסור אלא יום הוא שנאסר באכילה אבל לפי הנ"ל ניחא דהוי מין בשאינו מינו ובטעמא אע"ג דאיכא לספוקי לענין כרת וחטאת אי הוי טעם כעיקר ובחי' נזיר הארכתי בזה אבל הא דפריך ולוקמא כגון דאכל כזית ומשמע התם דמיירי במין במינו. קשה הא לר"ל לא אשכחן דמחיי' תרתי באכילת ב' איסורים ודוחק לומר דפריך לוקמא דאכל פיגול היינו ע"י בליעה בעין בלא לעיסה דא"כ הוי מצי לשנויי יש אוכל כו' קתני אכילה כדרכה. ע"כ נראה דהאי שבללן זב"ז דקאמר לאו אשעת לעיסה ואכילה קאמר אלא שבללן קודם אכילה זב"ז וכמו שכתבו התו' ז"ל ג"כ וכן לאו דוקא שלשתן יחד אלא שנים מהם וכמבואר בירושלמי ג"כ ופי' התו' ז"ל כגון דאיכא חתיכה אחת ב' זית נותר ואחד פיגול מעורבין וחתיכה אחת ב' פיגול ואחד נותר ואכלן לחתיכות בזה אחר זה והתרו בו בראשונה משום פיגול ובאחרונה ג"כ משום פיגול דהוי התראת ספק ממש כמו הכה זה וחזר והכה זה וקשה להאי פירושא לישנא דהש"ס א"א שלא ירבה מין על חבירו הא וודאי רבה מין אחד על חבירו בזה ב' זיתים ובזה זית אחד. ועוד האי דינא דהתראת ספק למה אשמע לן ר"ל בהא הא כבר שמעינן לר"ל בשבועות ומכות דס"ל התראת ספק לא שמה התראה והכא לא איצטריך לאשמועי' אלא עיקר דינא דאיסורים מבטלין זא"ז דבחדא חתיכה רוב נותר ומיעוט פיגול דפטור אפיגול משום דאיבטיל בנותר הוי ליה לאשמועי' וכת' עוד לפרש בע"א דשקל תרי מהני תלת ובללן ואכלן כגון דשקל ב' זיתים מחד איסור וד' זיתים מב' איסורין ובללן בקערה אחת ואכלן וא"א שלא יהיה רוב כו' הלכך לא ידעינן כו' אם שם פיגול או נותר וכגון דאכל בשני פעמים באחד התרו בו משום פיגול ובאחד משום נותר ע"ש ודברים אלו אינן מובנים לי ומה כוונתם בב' זיתים מחד איסור וד' מב' איסורין אי כמש"כ הצ"ק ז"ל דאכל אכילה אחת כזית מחד איסור בעין עם ב' זיתים מד' איסורין הנבללין ודילמא איסור הנבלל רובו נותר ומבטל גם הכזית פיגול אשר בעין זה הוא דבר שאין לו שחר דהא בצירוף כזית פיגול בעין הוי רובא פיגול וחיי' משו' פיגול ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל כגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא וב' זיתים מחד איסורא דהוי ד' זיתים מב' איסורים ובללן זה בזה וא"א שלא יהא רוב מן האחד משום דא"א לצמצם ואחד רבה על חבירו ואכלן בב' פעמים ובאכילה ראשונה התרו בו אל תאכל פיגול ובשניה אל תאכל נותר דהוי התראת ספק ומה שהוכרחו לפרש כגון שנתער' ב' זיתים מזה וב' זיתים מזה ולא כזית מזה וכזית מזה דא"כ בשתי אכילות ליכא שיעורא בכ"א ובלא"ה פטור על שתיהם וגם לפ"ז לא הבנתי אמאי קרי לה התראת ספק כיון דבאכילה ראשונה התרה בו משום פיגול ובשניה משום נותר לאו התראה היא כלל וכ"ע מודו בזה. ע"כ נראה יותר דבב' זיתים ואכילה אחת מיירי וא"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ובטל חד בחבריה דל"ד חד בתרי בטיל אלא ברובא לחוד ג"כ בטיל כמבואר ג"כ בד' הראשונים וכיון דלא נתברר האיסור קרי לה התראת ספק ומילתא חדתא אשמע לן ר"ל בהתראת ספק זו וכשיטת התו' ז"ל ביבמות דס"ל ג"כ דזה מיקרי התראת ספק וד' התוס' ז"ל עדיין לא ברירין לי אבל לקמן גבי מצות מבטלות זא"ז משמע בשיטת רש"י דעל אכילה ולעיסה חיישינן לביטול אחד בחבירו ושם יתבאר יותר בסייעתא דשמיא:

שם בא"ד וא"ת הא תנן במעילה כו'. אבל לאכילה פיגול ונותר מצטרפין זע"ז והיכי שייך בהו ביטול ותי' דהתם דווקא דלא מיערב אבל אי מיערב בטיל זה בזה ולפ"ז אינו מצטרף אלא אם אכלן זא"ז דבבת אחת מתערבין זב"ז ולא משמע הכי מהא דאמר ה"מ לענין טומאה הוא דאין מצטרפין אבל לאכילה מצטרפין וכי היכי דטומאה ע"כ היינו שנגע בהן כאחת ה"נ אכילה שאכלן כאחת ועוד דבפסחים ונזיר משמע דיותר שייך צירוף בב"א מזאח"ז גבי הא דכל איסורי נזיר מצטרפין זה לזה. עוד כתבו דהכא ללקות משום פיגול ונותר קאמר או דלאו כל שבקודש פסול כו' ליכא מלקות כלל דהוי לאו שבכללות אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ליכא לשנויי הכי דהוא ז"ל כת' דמצטרפין לענין מלקות וגם עיקר אזהרה דפיגול ונותר הוא לאו דלא יאכל כי קודש כו' כל שבקודש פסול כו' וא"כ וודאי תיקשי כיון דמצטרפי חד לאו לתרווייהו היכי שייך בהו ביטול ונהי די"ל אם התרו בו משו' פיגול לחוד או נותר לחוד פטור הוא דילמא נותר רובא ופיגול בטיל או איפכא ולאו התראה היא אבל א"כ לא הוי בכלל התראת ספק ומאי קאמר הש"ס ש"מ התראת ספק כו' ואי התרו בו משום שתיהם בלא"ה חייב כיון דשניהם בלאו אחד הוי כהתראת וודאי. וע' בע"א גבי הא דתבלין ג' שמות מצטרפין ומוקי לה התם כר"מ משום ר"א דכל האיסורין מצטרפין מוכח מזה דאפילו ע"י תערובות איסורין לא מבטלי אהדדי דג' שמות היינו איסורין מחולקים כמש"כ התוס' ז"ל וכיון דמצטרפי אהדדי לא שייך בהו ביטול והדברים ארוכים בזה וצ"ע בד' הראשונים ז"ל. ועוד יתבאר בזה בשמעתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה מתיב רבא תימא כו' ולפי שיטת רוב הראשונים דעל טעם כעיקר אין לוקין א"ש תמיהת התוס' וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בעצמם בע"א בהא דטעמו ולא ממשו ולקמן בשמעתין:

שם תוס' בד"ה אלא מין בשאינו מינו בטעמא ותמהו ז"ל על הא דפריך במנחות מהא דתיבלה בקצח למ"ד בתר בטל או מבטל אזלינן נהי דהוי מין בשא"מ ובטל מ"מ הא איכא טעם מצה והנה לשיטת ר"ח דמין במינו נקרא כל שיכול להיות הבטל כחבירו א"כ לדידיה לא שמעינן כלל דטכ"ע דמהיכא ילפינן מגיעולי מדין הא בלא"ה לא שייך ביטול בזה כיון דבתר בטל אזלינן א"כ כל האיסורין יכולין להיות כמבטל לכי מיסרח והוי מין במינו ומש"ה לא בטיל. אבל לרב חסדא דבתר מבטל אזלינן א"כ תערובות איסור הוי מין בשאינו מינו ושפיר איכא למימר נהי דבטל אבל כל שיש טעמו הוי טעם כעיקר וע' מנחות שכ' התוס' ז"ל דההיא דהתם פליגא אהך דשמעתין ולא אשכחן בעלמא פלוגתא בזה וכזית בכא"פ לכ"ע דאורייתא וא"כ אפי' רובא תבלין אמאי ליבטל המצה אם יש בו כזית בכא"פ ואי אין בו כזית בכא"פ אפי' למ"ד בתר בטיל אזלינן והוי מין במינו ולא בטיל אכתי היכי יוצא בו הא לא אכל כזית מצה בכא"פ והדברים ארוכים בזה בדברי הראשונים. וע' בחי' נזיר שהארכתי שם בהלכות אלו השם יאיר עיני:

שם בא"ד ואין להקשות כו' דהתם חוזק המרירות מבטל טעם מצה כו' ולא אשכחן האי חילוקא דבדבר חריף אם נתערב בו איזה תערובות לא אמרינן בו טכ"ע ועוד דבפסחים פ' ע"פ איתא דלדידן לא יאכל מצה ומרור כאחת דמצה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי דרבנן כו' אלא אוכל מצה תחילה לבדו ואח"כ מרור לחוד ולבתר כורכו יחד זכר למקדש כהלל ולא יצא במרור ע"י כריכה משום דאתי מצה דרשות ומבטל למרור דהוי מצוה דרבנן וכמש"כ התו' ז"ל שם ולפי דבריהם הכא אמאי לא יצא ידי מרור ע"י כריכה הא מין בשאינו מינו בטעמא ומצה אינו מבטל לטעם מרור. עוד תי' דכשאוכל כזית לחוד ומרור מבטל ליה ליכא טעם כזית מצה אבל לאכול הרבה שרי. וגם זה קשה דפשטא דמתני' דאורז וחטים משמע דאדם יוצא ידי חובתו אפי' בכזית כסתם אכילה דאל"כ לא נתבאר כמה יאכל ועוד דהא קיי"ל דכזית בכא"פ דאורייתא וא"כ איך שיהיה הרי אכל כזית וע' בדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בה' בכורים ובה' חו"מ. ע"כ נרא' דבאמת לא שייך ביטול במין בשא"מ וכמו שמבואר דהרי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ' ע"פ שם הקשה על סוגיא דלקמן דאמרי' מאן שמעת ליה דמצות אין מבטלות זא"ז הלל היא שהיה כורכן בבת אחת הא רב אשי מסיק התם דלרבנן נמי יוצא בדיעבד גם ע"י כריכה ולכתחילה הוא דפליגי. להלל לכתחילה ע"י כריכה ובדיעבד יוצא בלא כריכה ולרבנן הוי איפכא לכתחילה כ"א לבדו ובדיעבד יוצא ע"י כריכה וא"כ רבנן נמי ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז וע' תוס' ומרדכי שם מש"כ לישב זאת ולפענ"ד נראה דוודאי בדיעבד יוצא גם ע"י כריכה כיון דהוי מין בשא"מ ואיכא טעמא אלא דבעיקר הך סברא פליגי אי מצות מבטלות זה את זה להלל דעיקר מצוה ע"י כריכה ע"כ לא שייך ביטול במצות דאי שייך ביטול נהי דאיכא טעמא בכ"א ובדיעבד יוצא בו היכי אמרה תורה דעיקר מצוה ע"י כריכה שלא יאכל המצוה בעצמה אלא טעמה אלא וודאי לא שייך ביטול באכילת מצוה כלל ומותר לכתחילה לאכול כמה מצות ביחד אפי' מין במינו ומקיים מצות אכילתן דכמה מצות כמצוה אחת הם ולהכי אמרה תורה דיאכלן כאחת אבל לרבנן דאמרי דעיקר מצוה באכילתן כ"א לבדו שפיר מצינן למימר דמצות מבטלות זא"ז ואי הוי מין במינו כגון בשר חטאת ובשר שלמים ואחד הוי רוב לא קיים מצות אכילת המועט אבל מין בשא"מ כמו מצה ומרור שפיר יוצא בדיעבד משום דעכ"פ איכא טעמא. ולפ"ז הא דאמרי' לא ליכריך איניש כו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יוצא גם ע"י כריכה והשתא מש"כ לעיל לישב הא דכריתות דפריך וניתני נמי דם ולא חיישי' להא דאיסורין מבטלין זה את זה היינו משום דהוי מין בשא"מ הם דברים ברורים ועוד יתבאר לקמן בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף