קרית ספר/טומאת צרעת/טו

קרית ספר ‏ טומאת צרעת טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נגעי בתים שיש בהם הסגר שלשה שבועות שהן י"ט יום שיום ז' עולה לכאן ולכאן ויום שלשה עשר עולה לכאן ולכאן וכן יום י"ט לשבוע שלישי בבתים כדדרשינן בת"כ מדכתיב והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום אחד עולה לו מן המנין מלפניו ומלאחריו כדאמר' לעיל פרק ט' וכיון דיום אחד עולה ה"נ יום י"ג מלפניו ומלאחריו לבתים דהסגר בתים ג' שבועות כדתנן פ"ג דנגעים ופ' אין בערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יותר על ג' שבועות שבוע א' כגון שחין ומכוה ושלש שבועות נגעי בתים דזמנין דלא ידעינן אם נטהרו לגמרי עד שלשה שבועות כגון אם עומד בראשון ובשני וחלץ וקוצה וטח נותן לו שבוע אחר שאם חזר טעון נתיצה ואם לא חזר טהור אבל אדם לעולם בשני שבועות ידעי' דיניו דאם עמד בשבוע שני טהור מיד ובפחות משבעה אין לידע טהרתו דאין הסגר פחות מז' כן כתבו בתוספות פרק אין בערכין.

ב

כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם אפילו כולה יסגיר שבעת ימים כדכתיב בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות וגו' ובשביעי רואה אם כהה או הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור כדתנן ריש פי"ג עשרה בתים הן הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור ולא בעי צפרים הרי ב' בתים הכוהה בשני וההולך לו קולפו וטעון צפרים הרי כאן ארבע פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ינתץ הרי חמש לא חזר טעון צפרים הרי שש עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי שבע לא חזר טעון צפרים הרי שמנה עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי בית תשיעי לא חזר טעון צפרים הרי עשירי ותניא בת"כ מנין לכהה בשני וההולך לו שקולפו והוא טעון צפרים תלמוד לומר ולקח הכהן לחטא את הבית הרי כאן בית אחד דהוה ליה למכתב ולקח לחטאו בצפרים וכו' דהא בבית קמשתעי קרא מאי את הבית הביא בית אחר שכהה בשני או שהלך לו שטעון צפרים וקליפת כהה לא מצינו בקרא ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע וסמיך ליה ולקח לחטא את הבית דמשמע דאין טהרת בית אלא בריפוי דהיינו שהוקצה ונוטח כדפי' הר"ש סוף פרק י"ב דנגעים וכיון דילפינן לכהה בשני או הלך לו דטעון צפרים משמע דאם כהה בראשון או הלך לו לא בעי צפרים אבל קליפה בעי הרי למדנו לארבע בתים ואם פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה הכהן וחלצו את האבנים וגו' ואת הבית יקציע וגו' ולקחו אבנים אחרות וגו' ועפר אחר יקח וטח את הבית ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחר הקצות את הבית ואחרי הטוח ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע וגו' יכול חזר בו ביום השביעי שחלץ והקצה וטח יהא טמא תלמוד לומר ושב הכהן ביום השביעי וכתיב הכא ואם ישוב הכהן מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי אף שיבה האמורה כאן ואם ישוב הוא בסוף שבוע שני שחזר הנגע כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי חזר אלא במקומו דהיינו לאותן האבנים מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית שאם חזר הנגע בסוף שבוע שני אחר חלץ וכו' שינתץ הבית כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואמרינן בת"כ דהאי קרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגו' הנח לו כלומר שאין זה מקומו אלא אחר ופרח והיה לו לכתוב מיד ונתץ את הבית דלא מצינן למימר שלא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה כדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה דהא כתיב בהאי קרא צרעת ממארת היא ותניא נאמרה צרעת ממארת בבגדים ונאמר צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת שנאמר בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו וגו' אף צרעת ממארת האמור' בבתים טימא את החוזר אף ע"פ שלא פשה אם כן האי ובא הכהן וראה והנה פשה אין זה מקומו וסדר המקרא ואם ישוב הנגע ופרח וגו' דהיינו חוזר כדאמר' ונתץ את הבית וגו' ואם לא חזר בסוף שבוע שני טעון צפרים כדאמר' לעיל דדוקא בחזר כתיב ונתץ וגו' הרי למדנו לב' בתים אחרות הרי הן שש ומנין לעמד בראשון ופשה בשני דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים מהאי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה במה הוא מדבר אם בפשה בראשון הרי כבר אמור כדאמרינן לעיל הא אינו מדבר אלא בעומד בעיניו בסוף שבוע ראשון שמסגירו שבוע שני בלא חליצה וקציעה וטיחה בא בסוף שבוע שני שהוא יום י"ג ומצאו שפשה מה יעשה לו יכול ינתץ מיד כדכתיב סמוך לו ונתץ את הבית תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' ונאמר למעלה ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע ועבדינן מינייהו גזרה שוה כאלו בשניהם כתוב ובא או בשניהם כתוב ושב דזו היא שיבה זו היא ביאה דהך ביאה שיבה היא ששב לבית המנוגע וילפינן כהאי ג"ש הכי מה ופשה האמורה בשיבה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדכתיב בקראי בתרה כדאמ' לעיל אף פשה האמור בביאה ובא הכהן וראה והנה פשה דאוקימנא דמיירי בשעמד בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי אם חזר ונתץ את הבית ואם לא חזר טעון צפרים והדר קתני בת"כ דהיכי אמרי' דפושה בשני לא ינתצנו כפושה בראשון דאם הקל בפושה בסוף שבוע ראשון שלא חייבו נתיצה אלא חליצה וכו' היינו משום דהקל בעומד בסוף שבוע ראשון דאינו טעון חליצה וכו' אלא מסגירו אבל בשני דהחמיר בעומד בו דבעי חליצה לא נקל בפושה בו שלא לחייבו נתיצה תלמוד לומר ושב ובא וכו' זו היא שיבה זו היא ביאה כדאמר' דילפינן בגזרה שוה דפושה בשני לא יתצנו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי חזר יתצנו לא חזר טעון צפרים כדאמרינן הרי ב' בתים אחרות והן שמנה ומנין עומד בזה ובזה חוזר וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים תלמוד לומר ואם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וגו' במה הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ופושה בשני כבר אמור הא אינו מדבר אלא בעומד בסוף שבוע ראשון ושני דכתיב ואם בוא יבוא ב' ביאות וראה והנה לא פשה מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך כמו שכתוב בסיפיה דהאי קרא וטהר הכהן את הבית תלמוד לומר כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי ואין רפוי אלא בית שהוחלט והוקצה והוטח ולא חזר הנגע ואם כן מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף עומד בשני כן להכי כתב ואם בוא יבוא ב' ביאות לומר מה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה אף ביאה דעומד בראשון ובשני כן ופריך אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון שטעון חליצה וכו' נחמיר בעומד בשני שלא החמיר בעומד בראשון שיטעון חליצה ת"ל ואם בוא יבוא כדאמר' דמה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה וטח כדא' אף ביאה האמורה למטה בעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ג' חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים הרי למדנו לעשרה בתים ואין לי נותץ בקרא אלא בפושה בסוף ראשון וחוזר בסוף שני מנין לרבות את החוזר אחר שפשה בשני ואחר שעמד בראשון ובשני ת"ל אחר חלץ את האבנים אחרי הקצות ואחרי הטוח למה לי וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה מה ת"ל אחרי הקצות ואחרי הטוח חד לרבות את החוזר אחר הפושה בשני וחד לרבות החוזר אחר העומד בשני דטעון נתיצה דהא סמכינן קרא דונתץ אקרא דאם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח וענין הכתוב מוכיח דקראי קמאי דושב הכהן ביום השביעי והנה פשה וגו' ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' מיירי בפושה בראשון וחוזר בשני וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה וגו' מיירי בעומד בראשון ופשה בשני וקרא דאם בוא יבוא וראה והנה לא פשה מיירי בעומד בזה ובזה דקראי קמאי בהדיא כתיב בסוף שבוע ראשון פשיון ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' ובסוף שבוע שני חזר כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח כדאמ' חזר פלוני למקומו והא ילפינן דהאי ישוב ביום השביעי הוא דומיא דשב דלעיל דהוא ביום השביעי כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה מיירי בעומד בראשון ופשה בשני דאי האי פשה בראשון הרי כבר אמור אלא ודאי והנה פשה בשבוע שני דמינה סליק דכתיב ואם ישוב הנגע וגו' דהוי בשבוע שני וכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וכו' וא"כ בסוף שבוע ראשון עמד דאי פשה הא בעי חליצה וקציעה וטיחה ותו ליכא פשיון בשבוע שני אלא חזרה כמו שהיה קודם וכיון דכתיב פשיון דשבוע שני כדאמרינן אם כן בסוף שבוע ראשון עמד ולא הוה בעי חליצה עד דפשה בסוף שבוע שני וחלץ והקצה וטח ונתן לו שבוע ג' כדאמרינן לעיל וקרא דאם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' קאי אפשה דלעיל בסוף שבוע שני וקאמר דאם לא פשה בסוף שבוע שני דבעי חליצה וכו' כדאמר לעיל והיינו שלא פשה גם כן בסוף שבוע ראשון אלא שעמד בזה ובזה דאי פשה בראשון לא מצי למכתב לא פשה בשני דהא בעי חליצה בפשיון של סוף שבוע ראשון ואם כן לא שייך בסוף שבוע שני לא פשה אלא לא שב דהיינו לא חזר ומדכתיב לא פשה בסוף שבוע שני משמע דבסוף שבוע ראשון נמי לא פשה אלא עמד בזה ובזה כדאמרינן והני ששה בתים דהני קראי הוא דבעו חליצה והקצאה וטיחה בסוף שבוע ראשון לפושה בראשון ובסוף שני לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה ונתיצה בסוף שבוע שני לפושה בראשון וחוזר בשני ובסוף שבוע שלישי לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה דאין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקציעה וטיחה והדר כתיב ולקח לחטא את הבית להביא בית אחרת שכהה בשני או הלך לה דבעי צפרים ומינה דאי כהה או הלך לו בראשון קולפו והוא טהור הרי ד' בתים אחרים דלית בהו צד נתיצה והוו כולהו עשרה כדילפינן להו מקראי אם נראה בה נגע אחר שנטהרה בצפרים יראה בתחלה ואם עד שלא טהרו בצפרים ינתץ כדתנן במתניתין דכיון דנטהר בצפרים אם חזר הויא כבא בבית אחרת וכל שלא נטהר וחזר הנגע ינתץ כדילפינן לעיל.

ג

כשהוא חולץ את האבנים אינו חולץ פחות משתים כרבי עקיבא כדא' לעיל מדכתי' וחלצו את האבנים ואינו נוטל אבנים מצד זה ומביאן לצד זה ולא עפר מצד זה לטוח או לבנות בצד זה כדתנן במתניתין פי"ב ונפקא בתורת כהנים מדכתיב אבנים אחרות ועפר אחר ואינו טח בטיט אלא בעפר כדכתיב ועפר אינו מביא אבן אחת גדולה תחת שתים שחלץ ולא שתים תחת אחת חלוצה אבל מביא שתים תחת שלש כדתנן במתניתין דכתיב ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים אבנים תחת אבנים ושתים תחת ג' או ג' תחת ארבע מביא דהא הוו אבנים תחת אבנים.

ד

היה הכותל בינו לבין חבירו שניהם חולצים ושניהם קוצים את העפר ושניהם מביאים אבנים אחרות כדתנן במתני' אוי לרשע אוי לשכנו מכאן אמרו וכו' וכדתנא בת"כ וחלצו מלמד ששניהם חולצים וכתיב העפר אשר הקצו ולקחו אבנים אחרות והביאו משמע שניהם אבל בעל הבית שהנגע כלפי ביתו מביא את העפר וטח כדכתיב ועפר אחר יקח וטח את הבית לשון יחיד דאין חברו מיטפל עמו בטיחה כדתנן במתניתין.

ה

אבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה כדכתיב וחלצו ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח צד חברו נמצא חומר בחליצה מבנתיצה כדתנן במתניתין וטעמא דכתיב גבי נתיצה את אבניו ואת עציו משמע שלו ולא של חברו ויש בדבר ספק אם תהיה אבן זו של חברו כמו יד לאבן שלו.

ו

בית שנראה בו נגע והיתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה וסומכן בעמודים ואינו נותצן עם הבית נראה בעליה נותן את הקורות לבית כדתנן במתניתין ונפקא לן בת"כ מדכתיב אבניו עציו ואת כל עפר הבית ולא אבני ועצי ועפר העליה לא היתה עליה על גביו כולן ניתצין עמו דכיון דכתיב אבניו עציו ואת כל עפר הבית כל שנבנה עמו משמע דכיון דאין עליה על גביו הרי הכל נבנה עם הבית ומציל את המלבנות ואת הסריגות שעושים בחלונות כדי שלא יפלו משם התינוקות ואין מוציאין חוץ לעיר דלא מיתסרי בהנאה דלא הוו בכלל אבנים ועצים ועפר.

ז

הלוקח אבנים מבית מוסגר ובנאן בבית טהור אם חזר הנגע למוסגר חולץ את האבנים שבטהור כדתנן במתניתין דדינם כדין הבית שניטלו ממנו והיינו אבנים שלא היה בהן הנגע ואם חזר לאבנים שהניח בטהור הבית הראשון ינתץ כאלו היו האבנים קבועים בו וחזר נגע לבית והני אבנים נמי בעו נתיצה אלא שממתין להם עד שישמשו את הבית השני בסימנין דטעון הסגר והיינו בכל בית שנראה בו נגע בתחלה כדתנן במתניתין דפי"ג.

ח

כיצד מטהרין את הבית המנוגע אחר החליצה וטיחה מביא מים חיים בכלי חרש כדכתיב בקרא וב' צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת דכתיבי נמי בטהרת הבית אלא שבאדם מזה שבעה פעמים לאחר ידו כדאמר' לעיל ובבית מזה שבעה פעמים על המשקוף של בית מבחוץ כדתנן במתניתין פי"ד וכתיב בקרא והזה אל הבית שבע פעמים ומשמע פני הבית דהיינו על המשקוף מבחוץ בהסגר הבית דמסגיר אותה והוא עומד בפתח כדאמר' לעיל ותניא והזה על הבית על שקופו ויש אומר על כולו ואם נאמרו כל דיני טהרת צרעת באדם למה נשנו בבית ואם נאמרו בבית למה נשנו באדם אלא מפני שיש באדם מה שאין בבתים דאדם טעון קרבן ובית אין טעון קרבן ויש בבתים חומרא שאין לו טהרה מטומאה כשניתץ ואדם יש לו טהרה מטומאתו אפילו אחר החלט כשנתרפא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.