קרבן העדה/פסחים/ד/ט

קרבן העדה פסחים ד ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' עשו אנשי יריחו. היו נוהגין לעשות ישראלי' הדרים ביריחו:

כל היום. של י"ד:

וכורכין את שמע. מפרש בגמ' מתירין גמזיות. גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולי':

ואוכלין. בשבת ובי"ט פירות שנמצאו תחת האילן ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים:

ונותנין פיאה לירק. והוא פטור מן הפיאה כדמפרש בגמרא:

ומיחו בידן. משום דקא מפקעי ליה ממעשר והעניים אוכלין אותה פיאה בטיבלה כסבורין שהיא פיאה גמורה ופיאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא:

גמ' ופריך מאן תנא קוצרין ר"מ. דס"ל על קוצרין לא מיחו בידן ואדרבה ברצון חכמים היו עושין:

מאן תנא גודשין ר"י. דעל גדישה לא מיחו בידם וקשיא מתני' כל עמא מודים. בין רבי מאיר בין ר"י מודים דקוצרין ביריחו שהיא בית העמקים שממקום שאי אתה מביא אתה קוצר:

וכל עמא מודים שאין גודשין. דלאו פסידא איכא אם ימתינו:

מפליגין. כי פליגי ר"י ורבי מאיר לאו בקצירה וגדישה פליגי אלא בהרכבת דקלים:

רי"א לא היו עושין ברצון חכמים. אלא שלא מיחו בידם:

אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. בין שמע ישראל לה' דמשמע דאמר לה' שישמע ישראל ויענם וכן צריך להפסיק בין אלקינו לה' כי היכי דנשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלקינו הוא ה' אחד:

אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו. וכורכין היינו שהיו מדבקין כל הקריי' כמות שהיא:

מה רבנן סברין מימר. כלומר למה מיחו בידם חכמים:

אפי' תימר. איבעית אימא דאף רבנן סברי שלא הקדישו אלא קורות ואפ"ה אסרו דנהי דאין מעילה בגידולין איסורא מיהא איכא:

מהו שישייר לו מן הגידולין. מי יכול לשייר לעצמו הגידולין או דלמא כיון דינקי מן ההקדש אסורין:

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' דפיאה פ"ז:

משנודע העוללות. דתנן התם המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו העוללות העוללות לעניים אף על גב דגדילין בקרקע של הקדש אפ"ה שריין:

ומשני שנייא היא. שאני התם דלכך אינן קדושים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והעוללות של עניים ואף הקרקע משועבד' לעוללות:

ופריך מעתה. דטעמא שאין אדם מקדיש שאינו שלו אם כן אפי' לא נודעו העוללות יהיו לעניים שהרי כרם זה משועבד לעוללות של עניים:

ומשני שנייא היא. שאני התם כשהקדישו קודם שנודעו העוללות הרי זה כנוטע כרם להקדש שפטור מן העוללות:

אפי' דבר שהוא לה'. כלומר דבר שהוא להקדש שביעית חלה עליו הלכך חייב בשביעית אף על פי שאינו חייב בשאר דברים:

בעי קומי דר' מנא. הא דאמרת כרם של הקדש חייב בשביעית מה עושין בפירותיו בשביעית לאכלן בלא פדיון א"א דאין הקדש יוצא בלא פדיון:

לפדותו ולאוכלו. נמי אי אפשר דהא הדמים ניתן לבדק הבית והגזבר לוקח בו כלים לצורך בדק הבית:

א"ל הגזבר הי' מחלפן ביד אחר. והשני היה נותן דמים אחרים תחת דמי הפדיון והדמים אלו מותרין לכ"ע:

ה"ג למה לי נן פתרין לה כההיא דאר"י. וה"פ למה אין אנו מפרשים הא דחייב בשביעית כהאי דר"י דא"צ לפדותן:

דברי ר' יוסה מפני שקדם וכו'. אהא דתנן בנדרים פ"ד מי שחבירו מודר הנאה ממנו מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ר' יוסי אוסר וא"ר יוחנן טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו ואיך יכול להפקירו אבל אם קדם הפקירו לנדרו שרי שאין אדם אוסר מה שהפקיר כמפורש שם בנדרים:

והכא. נמי מפני שקדם הפקר נדרו דהיינו מצות הפקר בשביעית היה קודם שהקדישו ומעולם לא הקדיש פירות שביעית והלכך יכול לאכלן בלא פדיון:

אר"י מעשה היה וכו'. סוגיא זו לא שייך הכא ואגב שיטפא דסוגיא דלעיל הנזכרת בפיאה מייתי לה להך דבתרה נמי לכאן וה"פ אר"י מעשה והורו חכמים כרבי יוסי דמתניתין דהתם דאמר אף משנודעו העוללות העניים יתנו שכר גידוליו להקדש:

ה"ז כלוקח קורדם מפירות שביעית. ואע"ג דפירות שביעית עצמן נאכלין בקדושת שביעית מ"מ כיון דשביעית תופסת דמיה אף הדמים צריך שיאכלן בקדושת שביעית:

לית הדא פליגא על רבי יוסי. הא דתנן במתניתין דפיאה איזהו שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט ידו וליטלו וברוגליות משיעבור הימנה וקאמר דהא פליג על ר"י דאמר משיעבור הימנו מיד הוה שכחה:

ומשני שנייא היא. שאני עריס שכן דרכו לבחן ולחפש הלכך כל שיכול לפשוט ידו וליטלה אף על פי שכבר עבר ממנה לא הוה שכחה:

אפי' על ר"א. ל"ק ממתני' דתני וברוגליות משיעבור ממנה ור"א אמר משמי' דר"ח כל זית שאתה יכול וכו':

שנייא היא. שאני רוגליות שכל אחת כשורה בפני עצמה חשיבה הלכך משיעבור ממנה הוה שכחה:

ונצרך לדמיו. ורוצה למכרו מהו שידחה הלוקח להשוכר ומייתי ליה הכא משום דדמיא להא דלעיל דאמרי' אימתי בזמן שלא הקדיש וכו':

א"ל לא עלה על דעת. המשכיר שימות ברעב ואדעתא דהכא לא השכיר לו הלכך מותר למכרו:

מסתיוסית באוני הוא. עומד הוא השוכר בשטרו ודר בו כל זמן השכירות:

ונקנית המקח. ללוקח לאחר שיכלה השכירות כ"מ בב"מ פ"ח:

הוות נימורת. היתה אשה אחת בציפורי מעיר נמרה:

והוון. בני' דרים אצלה בשכירות והיתה רוצה לצאת מציפורי ולמכור ביתה והיו השוכרים מעכבים:

אפיק רבי מנא. הוציא רבי מנא השוכרים כהא דאמר רבי אימי לעיל:

אמר. רבי מנא. לא שאני סובר כר' אימי אלא בשביל אנשי ציפורי שלא יחליטו הבית לבנים של זו ל"א שלא יחליטו אנשי ציפורי הבית לעצמן:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אלא. הכא במאי עסקינן בסתם שלא נודע אימת נשרו:

אלא מן הלפת ומן הקפלוטות. מעלין שלהן דאמהות כ"ע מודו דהא מתקיימין:

ה"ג אף לכרוב:

בבן מביא יין. כך שמו:

ונתן להם בכפליהן. כפל ממה שנתן להם בנו נתן להם חולין מתוקנין ומעושרין:

לא שהית' עינו צרה. שנתן להם עתה בכפלי' כדי שידעו להבא שלא יתן להם פיאה א"נ שהיה רואה בידן ירק נאה וטוב ונתן להם בכפלים ירק רע:

אלא שהיה חושש לדברי חכמים. שאמרו אין נותנין פיאה לירק וכדפרישי' במתני' חד זמן. פעם אחת היו צריכין רבנן נדבה לדבר מצוה ושלחו לר"ע ואחד מן החכמים עמו:

אתון. רבנן ורצו למיעל לביתיה של בן מביא יין ושמעו קול תינוק שא"ל מה ניקח לך לאכול היום:

טרוכסימון. מין ירק הנקרא עולשין:

לא מן יומא דין. לא ממה שנלקט היום אלא ממה שנלקט אתמול דהוא כמיש ויכול לקנותו בזול:

שבקין ליה. הניחו אותו והלכו להן ולא נכנסו לביתיה שיתנדב גם הוא כי אמרו מסתמא אין לו מעות כעת מדמצמצם כל כך בהוצאת פרנסתו:

מן דזכון כל עמא. לאחר שהתנדבו כולן אתו לגביה:

אמר להו למה לא באתם אצלי מתחלה כמנהגכם:

אמר כבר. באנו ושמענו קול התינוק א"ל מה ניקח היום וכו'. לכך לא באנו כדלעיל:

אמר. מהדברים שבינ' ובין התינוק אתם יודעין אבל אי אתם יודעים מה שביני ובין בוראי אע"פ שאני מקמץ בהוצאתי אינני מקמץ בהוצאת הצדקה:

אעפ"כ שבאת' אצלי לבסוף. זילו ואמרו לאשתי והיא תתן לכם מידה אחת מליאה דנרין:

אזלו ואמרו לה. שכך צוה בעלה שתתן להם מדה מליאה דנרין:

אמרה. להם מה אמר לכם מדה גדושה או מחוקה:

אמרה. להם אני נותן לכם מדה גדושה ממה נפשך מותרים אתם ליקח אם אמר הוא מדה גדושה הרי כדבריו אני עושה ואם לאו אני מחשב זה שהגדוש יותר מעל המחוק מן כתובתי:

כיון ששמע בעלה כך. שעיניה יפות ליתן צדקה ורצתה לפחות מכתובתה בשביל הצדקה כפל לה כתובתה:

הדרן עלך פרק מקום שנהגו

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף