פני משה/פסחים/ד/ט

פני משה פסחים ד ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ששה דברים עשו אנשו יריחו. ישראל הדרים ביריחו היו נוהגים באלו ששה דברים:

מרכיבין דקלים כל היום. י"ד היו עוסקין בהרכבת הדקל שמביאין ענף של דקל זכר ומרכיבו בדקל נקבה כדי שיעשה פירות:

וכורכין את שמע. בגמרא מפרש דחד אמר שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. וחד אמר שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך ואית דאמרו שלא היו אומרים ברוך שם וגו' כלל:

וקוצרין וגודשין לפני העומר. בבבלי קאמר סמי מכאן קצירה דקצירה לכ"ע מותר שם דדרשי' ממקום שאתה מביא העומר אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ויריחו שהיה בעמק שאין מביאין מבית העמקים מותר לקצור לפני העומר וא"כ מאי לא מיחו בידם דקתני אם הוא מותר לכ"ע:

וגודשין. שעושין גדיש מן החדש לפני העומר ולא חיישי דילמא אתו למיכל מיניה וזהו שלא ברצון חכמים אלא שלא מיחו בידם:

מתירין בגמזיות. הן הגידולין שגדלו באילן של הקדש דאינהו קסברי אין בגידולין שגדלו ממנו משום הקדש:

ואוכלין מתחת הנשרים בשבת. פירות שנמצאו נשורים תחת האילן וספק אם נשרו מאמש ושמא היום נשרו והן אסורין:

ונותנין פיאה לירק. וק"ל דירק פטור מפיאה מפני שאין מכניסו לקיום כדתנן בפ"ק דפיאה וכשנותנין פאה מפקיעין ממנו המעשרות דפאה פטור ממעשרות והרי מדינא חייב במעשרות. ועל אלו שלשה מיחו בידם חכמים:

גמ' מאן תנא קוצרין ר"מ וכו'. לאו אמתניתין דידן קאי דהא ר"מ ור"י פליגי בתוספתא פ"ג לר"מ היו קוצרין וגודשין ברצון חכמים א"ל ר' יהודה אם ברצון חכמים יהו כל אדם עושין כן אלא הכל שלא ברצון חכמים אלא שלא מיחו בידם. ומתני' דקתני על תרוייהו שלא מיחו בידם לא מיתוקמא כר"מ כלל אלא אמתני' דמנחו' קאי דתנינן התם בפ' ר' ישמעאל אנשי יריחו קצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם. ועלה קאמר מאן תנא קוצרין ברצון חכמים כר"מ דהתוספתא ומאן תנא גודשין שלא ברצון חכמי' ר' יהודה וא"כ קתני בחדא בבא הא כר"מ והא כר' יהודה בתמיה:

אמר ר' יעקב וכו'. האי תנא דמנחות ס"ל דלא פליגי כלל בקוצרין וגודשין דכ"ע מודו שקוצרין ברצון חכמים דמותר הוא מטעמא דפרישית במתני' וכ"ע מודים שאין גודשין דחיישי' דלמא אתי למיכל מיניה וגודשין שלא ברצון חכמים ומה דפליגי ר"מ ור' יהודה בהאי דאנשי יריחו בהרכבת דקלים היא דפליגי:

אמר ר' אחא אמר רבי זעירא אמר רבי אילא. שהיו אומרים שמע ישראל וגו' בתכיפה אחת ולא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה כדי להתבונן ולכוין בפסוק היחוד:

ר' יוסי אומר בשם ר' זעירא א"ר אילא. דלא כך פליגי רבי מאיר ור' יהודה אלא לרבי מאיר לא היו מפסיקין בין אחד לברוך שם וכו' וצריך להפסיק מעט ור' יהודה אמר מפסיקין היו כלומר בין אחד לואהבת היו מפסיקין וברוך שם וגו' לא היו אומרים כל עיקר:

כיצד היו מתירין וכו'. כלומר במה היו מתירין ומה טעמן אמרו להן חכמים וכו' תוספתא היא בסוף פ"ג וגרסי' לסוגיא זו לעיל בסוף פ"ז דפיאה:

לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף וכו'. כך הוא שנוי בתוספתא פ"ט דזבחים מפני בעלי האגרוף שהיו ביניהן ונטלו הקורות והן עוביין של האילנות זה וזה בזרוע עמדו והקדישו האילנות לשמים ולא הקדישו מתחילה אלא הקורות בלבד ומשום מעשה שהיה:

מה רבנן סברין מימר וכו'. וכי רבנן שמיחו בידם היו סוברין שהקורות וגם הפירות והן הגידולין שגדלו לאחר מכאן אותן ג"כ הקדישו בתמיה מ"ט לא הסכימו עמהן שהרי בפירוש אמרו שאינן מקדישין אלא הקורות בלבד. וקאמר הש"ס דלא היא דאפי' תימר קורות הקדישו פירות לא הקדישו צריכא לרבנן כלומר לא משום דרבנן סברי דגם הגידולין הקדישו אלא דהוה מספקא להו לרבנן שאף על פי שלא הקדישו בפירוש להגידולין אפ"ה גדילין הבאין מן ההקדש הן ואפשר דאסורין הן וכדבעי לה לקמי' וטעמייהו שמיחו בידם על שהיו נוהגין בהן היתר גמור בלי שום ספק:

המקדיש שדה אילן. דאיבעיא להו המקדיש שדה אילך סתם מהו שיהא לו שיור בגידוליהן או שאסורין לו מפני גידולי הקדש:

נישמעינה מן הדא. מתני' בפאה שם המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות שהן חלק עניים אין העוללות לעניים משנודעו בו העוללות העוללות לעניים וקס"ד משום דיש להן שיור שאע"פ שהן גידולי הקדש אפ"ה הן לעניים אלמא דיש שיור לגידולין:

שנויא היא. הכא דטעמא לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא חל עליהן הקדש כלל:

מעתה. אי הכי שאין ההקדש חל על חלק העניים מאי איריא משנודעו אפי' לא נודעו העוללות יהו העוללות שיבאו אח"כ להעניים שאותן לא הוו הקדש:

שנייא היא שהיא כרם להקדש. דמאחר שבשעה שהקדיש לא נודעו העוללות הרי הן אח"כ כעוללות מכרם של הקדש ואין לעניים חלק בהן:

כהדא דתני. בתוספתא דפאה פ"ג:

מן הערלה. דלכם כתיב למעוטי של הקדש ומכיון דאין ערלה אין כאן רבעי:

ומן העוללות והפרט. דכרמך כתיב ולא של הקדש והכי דריש בספרי. והתוספתא דפוס חסר מן העוללות:

וחייב בשביעית. כדקאמר רבי זעירא בשם ר' יוחנן טעמא דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' והא כתיב בתריה שבת לה' אלא ללמדך שאפי' דבר שהוא לה' חלה עליו קדושת שביעית:

בעא קומי דר' מנא. על הא דקתני וחייב בשביעית וקס"ד דעל בעל הכרם קאמר ופריך והיכי דמי:

לאוכלו בלא פדיון אי אפשר. כלומר דודאי בלא פדיון אי אפשר לצאת מיד הקדש:

ולפדותו מן ההקדש ולאוכלו. בקדושת שביעית הא נמי לא מצית אמרת:

שלא יהא זה כלוקח לו קורדם מדמי שביעית כלומר שנהנה הוא מדמי שביעית שהרי שביעית אין לו פדיון לשיצאו הפירות עצמן מאיסורן כדתנן בפ"ח דשביעית אחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנתן להגזבר הן דמי שביעית מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים שהשביעית תופסת דמיה וכשאוכל מכרם הזה הרי נהנה הוא מחמת דמי שביעית שנתן בשבילה:

א"ל. משכחת לה בלא פדיון הדמים והאי וחייב בשביעית דקתני היינו שחל חיוב שביעית עליו אע"פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר הוא שמחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם של אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו שאין זה יכול לאכול ממנו אלא בתורת קדושת שביעית. וה"ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט לפי שבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש הוא פודה בדמים וכאן א"א מפני איסור שביעית שבו וכדאמרן:

אמר ר' מתנייה למה לית אנן פתרין לה ד"ה כההיא דאמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דר' מתנייה קאמר ומאי דוחקיה בהא דקתני וחייב בשביעי' ומאי קשיא ליה הרי אנן יכולין לפרש לה בפשיטות וד"ה הוא ואפי' לר' יוסי. האי מילתא דר' יוסי בנדרים היא דתנן בסוף פרק אין בין המודר גבי הא דתני המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה נותן לו ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר. ומפרש התם טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו וכבר חל האיסור על זה מנכסיו והלכך אפילו הפקירן אחר כך אסורין לו אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהפקיר:

והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו. כלומר והשתא הכא היינו טעמא דחייב בשביעית משום דשביעית אפקעתא דמלכא היא והיא קדמה להקדישו. והפקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר שציותה התורה עליו הוא מקודם להקדישו שהקדיש מעצמו ונדר הוא חיובא דשביעית שהוא כמודר ומופרש ממנו מכח האיסור חל עליו מקודם והלכך אין ההקדש שאח"כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית ואפי' רבי יוסי דנדרים מודה הוא הכא:

מעשה היה והורו כר' יוסי. על ר' יוסי דמתני' דפיאה שם קאי שהורו כר' יוסי דקאמר התם יתן העני שכר גידוליו להקדש ואגב דאיירי הכא בגידולי הקדש מייתי לה לכולה סוגיא וכן להא דלקמן:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. התם קאי דקתני איזו היא שכחה בעריס. הוא כרם שהגפנים מודלות ע"ג כלונסות ועצים. כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה קרינן ביה לא תשוב לקחתו:

וברוגליות. היא שהגפנים עומדים ע"ג הקרקע שדורכים עליהם ברגל. משיעבור הימנה קתני מיהת בערים כל שאינו יכול וכו' ומשמע דכל זמן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטול הימנו אינו שכחה וכי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דקאמר התם בפ"ה בהלכה ב' דזית מכיון שעבר עליו ושכחו ה"ז שכחה ואף על פי שלאחר שנזכר היה יכול לפשוט את ידו וליטלו:

שניא היא בעריס שדרכו לבחן. שמאחר שהוא מודלה ע"ג כלונסות וגבוה הוא דרכו של בעל הכרם לבחון ולנסות אם יכול הוא להגיע אליו בהפשטת ידו והלכך אפי' עבר מעליו אמרי' שלא שכחו כלל אלא רוצה הוא לנסות עצמו אם יכול לפשוט את ידו וליטלו:

אפילו על דר' אושעיה לית היא פליגא. אסיפא קאי דקתני וברוגליות משיעבור הימנה כדלעיל לא פליגא הא על רבי אושעיא דקאמר שם בפ"ה ששמע מר' חייה הגדול בשעה שהיא רומס עמו זיתים וא"ל הדין הוא כשכחת זית דכל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה ואף על פי שעבר ממנה והכא ברוגליות שאני היא לפי שכל רוגלות ורוגלות אומן בפ"ע כשורה בפ"ע מן הגפנים הוא ומכיון שעבר משורה זו אין לו לשוב וליטל:

המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו. ומבקש למכרו אם מעכב עליו השוכר בתוך זמן שכירותו. וגרסינן להא בב"מ סוף פ' השואל:

א"ל. ר' אימי לא עלה על דעת שימות המשכיר ברעב שאם הוכרח למכור ביתו למזונות לא בשביל השוכר הזה ימות הוא ברעב:

מיסתיוסיס באוני הוא. מיסתי סיס מלה לעז הוא מיוסטימינטא כלומר השוכר הוא קבוע ומובטח על אוני שלו והיא שטר השכירות שבידו ונקנית השכירות במקח ואין המשכיר יכול לחזור בו כל ימי שכירותו. א"נ ונקנית במקח היינו שהמקח עם הלוקח קיים הוא אבל אינו יכול להוציא להשוכר מהבית עד שיכלה זמן השכירות. ובפ' השואל גריס כדר' זירא ור' אילא מכל מקום קנוי הוא ליה אלא דאמר ליה שיבקיה דשרי עד ימלא אנקלווסים דידיה. והיינו הך שהמקח הוא קנוי להלוקח אלא שהמשכיר צריך שיאמר להלוקח שבקיה להשוכר שישכון בתוך הבית עד שימלא העת והעונה מזמן שכירות שלו. ואם לאו צריך המשכיר להשכיר לו בית אחר כמוהו ואם לא ימצא אינו יכול להפקיע שכירותו מחמת המכירה שלו ובטל המקח:

ועמד. המשכיר והקדישו הרי זה השוכר דר בתוכו והוא מעלה השכר להקדש:

ה"ז דר בתוכו חנם. כלומר א"צ לחזור וליתן להקדש כלום:

הוות נימורה בציפורין. נימורה הוא צבא המלך ועל שם שהם מתחלפות תמיד ממקום למקום פעם החיילות כאן ופעם במקום אחר קרי להו נימורה מלשון לא יחליפנו ולא ימיר אותו:

והוון בניהון מישכונין גבן. והיו בניהן ובנותיהן של אנשי ציפורי ממושכנין גביהון בשביל החובות שהיו חייבין לאנשי הצבא:

ומדאתו למיזל לון. כשבא פקודת המלך שילכו מכאן למקום אחר:

אפיק ר' מנא כהדין כהאי דר' אימי. כלומר הוציא שוכר אחד מהבית שהיה מושכר לו מחמת שהיה צריך המשכיר למכור את ביתו כדי לשלם חובו לאנשי הצבא שלא יחליטו בניהן ולהולך אותן עמהן ואמר ר' מנא זה שהוריתי כך לא דאנא ס"ל כדעתי' דר' אימי דלעיל בזה אלא להוראת שעה הצריכה לכך בשביל אנשי הציפורי שלא יחליטו בניהן ביד הנכרים אבל לדינא ס"ל כהא דר"ז ור' אילא דלעיל:

מה אנן קיימין. לאותן הנשרים דקתני אם בשנשרו בערב יום טוב או בערב שבת ד"ה מותר ואמאי מיחו בידם ואי בשנשרו היום ד"ה אסור והיאך עשו כן אנשי יריחו אלא כי אנן קיימין לזה בסתם שאינו ידוע אימתי נשרו והן הקילו בספיקן ומיחו בידם חכמים דהואיל ועיקר האיסור להשיר פירות מהמחובר דאורייתא היא יש להחמיר אפי' בספק הנושרין מאליהן:

לא היו נותנין וכו'. לתרץ היאך עשו אנשי יריחו ליתן פאה לירק והלא אין לקיטת הירק כאחת ופטור הוא וקאמר שלא היו נותנין אלא מן הלפת וכו' שדרכן ללקטן כאחת:

אף לא כרוב. מין כרוב אחד שנלקט גם כן כאחת:

בן מביא יין. כך היה שמו. ובתוספתא סוף פ"ג גריס בבנו של נבו:

אלא שהיה חושש לדברי חכמים. שאין נותנין פאה לירק:

חד זמן. היו רבנן צריכין לאיזו נדבה בשביל לומדי תורה ושלחו לר"ע ולאחד מרבנן עמו לגבות הנדבה ובאו אצל הבית של מביא יין הזה ורצו לכנוס לתוכו. שמעו קול התינוקות שאמרו לו מה יש לנו ליקח מן השוק לאכול היום ואמר להן טרוכסמין. מין ירק שהוא בזול ולא ממה שהובא זה היום אלא מן של אתמול שהוא כבר נכמש והוא יותר בזול. וכששמעו החכמים כך אמרו מה לנו ליכנס בבית הזה אם הוא קמצן כל כך והניחו אותו והלכו להן ולאחר שזכו בצדקה כ"ע וגבו מן הכל באו אצלו ושאל להם מפני מה שניתם המנהג שהייתם נוהגים לבוא בראשונה אצלי בשביל איזו נדבה ומה יום מיומים ואמרו לו בשביל ששמעו קלי' דטליא וכו'. והשיב להן מה שביני לבין התינוקות בני ביתי אתם יודעים אבל לא מה שביני לבין בוראי וכי אתם יודעים מה בלבי לדבר מצוה. ואף על פי כן תלכו לאשתי והיא תתן לכם מדה אחת של דינרין לנדבה זו והלכו ואמרו לה בשמו ושאלה היא ואיזה מדה אמר לכם אי מדה גדושה וגדולה או מחוקה והשיבו סתם אמר לנו והיא בצדקתה אמרה אני אתן לכם מדה גדולה וגדושה ואם יאמר בעלי שכך היתה כוונתי הרי זה כדבריו ואם לאו אנא מנכה הגדוש מן חשבון כתובתי. כששמע בעלה צדקתה אף הוא כפל לה את כתובתה:

הדרן עלך מקום שנהגו

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף