קרבן העדה/פסחים/ד/א

קרבן העדה פסחים ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' עד חצות. עד חצי היום תליא במנהגא אבל מחצות ולמעלה איסורא איכא:

שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת פסחו ותיקון מצה של מצוה:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. הלכך אף ההולך למקום שאין עושין אל יעשה שהרואה אותו שאינו עושה אין בו מחלוקת שיאמר מלאכה הוא דלית ליה:

גמ' אין לי אלא הוא זובח פסחו בעצמו מנין שאפילו שליחו יכול לזבחו ת"ל ובשלת ואכלת. משמע דוקא אבישול ואכילה הוא דקפיד קרא שיהא בעצמו אבל זביחה אפי' ע"י שלוחו נמי כשר:

מת"ל שם תזבח וגו'. דמשמע שהוא בעצמו ישחט פסחו:

אינו בדין וכו'. כלומר בא הכתוב לאסרו במלאכה בשעה שנשחט פסחו שאינו בדין שיהא קרבנו קרב והוא עוסק במלאכתו:

אבל. באמת אסרו הכתוב מלעשות מלאכה:

כהדא דתני. במגילת תענית:

להן כל אינש. לפיכך כל אדם שיש עליו להביא עצים וביכורים:

האומר הרי עלי וכו'. תנא והדר מפרש הא דיש עליו להביא עצים היינו עצים למזבח וגזירים והם עצים ארוכים למערכה אסור ביום הבאתו בהספד ותעני' ומלעשות מלאכה לפי שבאותו היום היה מקריב קרבן והוא הנקרא קרבן עצים:

אילין תמידין. הני תמידין שמקריבין בכל יום קרבנותיהן של כל ישראל הם א"כ היה ראוי שיהיו כולן עומדין על קרבנותיהן והיכי ליעביד:

אם יהיו כל ישראל בכל יום בירושלים בשעת הקרבת התמיד אי אפשר:

לית כתיב. הא לא כתיב:

אלא שלש פעמים בשנה וגו'. ולא בכל יום:

אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין. בכל יום ממלאכה כדין מי שמקריב קרבן שאסור במלאכה בכל יום ההוא נמי אי אפשר לומר:

והכתיב ואספת דגנך. ואם כל ישראל ישבו בטלים מי יאסוף להם הדגן. אלא כלו' לפיכך התקינו הנביאים מעמדות שיעמדו על קרבן תמיד בשביל כל ישראל ובכל מעמד כהנים ולוים וישראלים וחלקוהו לכ"ד חלקים:

כ"ד משמרות מן הכהנים וכנגדן כ"ד מעמדות מן הכהנים ולוים וישראלים:

תני כ"ד אלף היה. מעמד מאנשי ירושלים:

וחצי עמוד. הי' מאנשי יריחו ואף מיריחו היו יכולין להוציא מעמד שלם של כ"ד אלף אלא בשביל לחלק כבוד לירושלים לא הוציאו מיריחו אלא חצי מעמד:

הכהנים. שבכל מעמד היו לעבוד עבודה במקדש והם נקראים אנשי משמר שהיו עובדין בכל השבת ההוא והלוים שבכל מעמד היו לשורר על הדוכן:

וישראלים מוכיחין על עצמן. שעומדי' שם על קרבנות הציבור בשביל כל ישראל:

כהנים ולוים וישראלים ושיר מעכבין את הקרבן. אם אין מעמד מכולן אין הקרבן לרצון דבעינן שיהיו הבעלי' עומדין על קרבנן:

אלו הכהנים. שנאמר ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרו':

לעבוד את עבודת וגו' אלו הכהנים. פי' בני ישראל הנאמר כאן על הכהנים נאמר שיעבדו הלוים עבודת הכהנים:

ולכפר על בני ישראל. היא עבודת הלוים והיינו השיר דאין להן עבודה אחרת:

אלו ישראל. שעובדין הלוים במקומם א"נ אלו ישראל העומדים על הקרבן:

מנין שהשיר מעכב. פי' מנין שמעכב כפרה ומעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר:

ולכפר על בני ישראל זה השיר. ומה כפרה מעכבת אף השיר מעכב:

ופריך הרי פסח. שקרבנן של כל ישראל הוא. ולא אסר במלאכה אלא במקום שנהגו ואיך קאמרת שביום הקרבת הקרבן אסור מדאורייתא במלאכה:

א"ר אבהו. שאני פסח שאינו קרב אלא לאחר שש שעות ואז מדאורייתא אסור כדפרישית במתני' והא דתני מנהגא אקודם חצות קאי:

ר' אבהו בעי אם אמר הרי עלי עולה להקריבה משש שעות ולמעלן מהו. שיהא אסור במלאכה קודם חצות:

א"ר יוסה דאסור במלאכה קודם חצות בשלמא פסח שהקריבו קודם חצות פסול הלכך מותר במלאכה אבל עולה אם היה מקריבה קודם חצות עולה כשירה היא הלכך אפי' קודם חצות אסור במלאכה:

כל הדברים. כלומר הרבה דברים תלויין במנהג:

נשייא וכו'. נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת לאו מנהגא היא ומנהג בטעות הוא:

עד יפני סידרא. שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיגמרו הקדושה בבית הכנסת מנהג טוב הוא:

בתרייא וכו'. והנוהגי' שלא לעשות מלאכה בשני ובחמישי בשבת לאו מנהגא הוא:

עד יתפני תעניתא. עד לאחר תענית הציבור מנהג יפה הוא:

יומא דערובתא. הנוהגים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים לאו מנהגא הוא אבל שלא לעשות מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה מנהג הוא ואסור להתיר להן:

יומא דירחא. שלא לעשות מלאכה בר"ת מנהג הוא ואין לבטלו:

דלא למשתיי'. שלא לסדר ולערוך החוטין שהולכין לאורכו של בגד מלשון או בשתי או בערב:

מן דאב עליל. מר"ח אב ואילך מנהג:

שבו. בחדש אב פסקה אבן שתייה והיא האבן שממנו הושתת העולם והיה מונח בבית קדשי הקדשים:

מה טעם. כלומר מנא לן:

דכתיב כי השתות יהרסון. ש"מ שבחרבן בה"מ השתות נהרסו:

אעין דשיטין. עצי ארז היו בכפר ששמו מגדל צבעייא שמשם קצץ יעקב ארזים לצורך המשכן בירידתו למצרים ונהגו בהם קדושה משום קדושת הארון והמשכן שמתחלה נטעם אברהם לצורך המשכן כדאי' בב"ר:

מהו מיעבד בהון מלאכה. מי אמרינן כיון דנהגו בהם איסור אסור או דלמא אין לך דבר שנעשו מצוותו ומועלין בו שהרי כבר לקח לצורך המשכן די והותר:

נוחי נפש. שהנפש שלהן נח אבל נשמתן הולכי' ושוטטין כדאמרינן ת"ח אין להן מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב:

כל דבר שנוהג בו איסור מחמת טעות שאינו יודע שהיא מותר והוא טועה וסובר שהוא אסור מן הדין:

נשאל. לחכמים והן מתירין לו דמנהג בטעות לאו שמיה מנהג:

וכל דבר שהוא בעצמו יודע שהוא מותר. אלא שנוהג בו איסור מחמת גדר או סייג אם בא לישאל עליו אין מתירין לו:

יושבין על ספסלו של עכו"ם בשבת. והן הספסלין שמוכרין עליהן ומן הדין מותר לישב עליהן אלא שנהגו בהן איסור משום חשדא:

לא היו נוהגין כן. שהחמירו על עצמן לאסרו מפני החשד וגם מיחזי כיושב שם למשא ומתן:

ה"ג שרחצו במרחץ בכבול:

בכבול. שם מקום:

להיות רוחצין שני אחין כאחת. משום פריצותא דמתוך שמצויין יחד ועכשיו שרואין זה את זה ערומי' נותנין עין איש באחיו למשכב זכור א"נ דגזרו משום בעל אחותו שאסור לרחוץ עמו משום הרהורא:

בקורדקיות. כמין סנדלים רחבים ולא חיישי' בהו דלמא משתלפי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר:

בבירו. שם מקום:

לא נהגו כאן לצאת בקורדקיות שהן נהגו בהן איסור:

ה"ג ולא רצו לומר להן מותר לעשות כן:

אלא שלחו. הקורדקיות ע"י עבדיהן לביתן:

ולא סוף דבר פסח. ולאו דוקא איסור מלאכה בע"פ שיש בו במקצתו איסור דאורייתא הוא דאמרי' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וכו':

אלא אפי' מנהג. שאין בו משום חשש איסור דאורייתא אם נהגו בו אסור לנהוג בו היתר לעולם:

קיבלו עליהן. פורשין חרמי' לצוד בהן דגים שבטבריא וכן הטוחנין פולין לגרוסין שבציפורי והכותשין חיטין לדייסא שבעכו שלא לעשות כן בחול המועד מפני כבוד י"ט:

ופריך הניחא גרוסי. ודשושי שהן יכולין להחמיר על עצמן שאפשר לאכול חיטין ופולין בלא כתישה וגריסי א"נ אפשר שיעשו הרבה קודם י"ט שיהיה די לצורך י"ט ואינן מתקלקלין אם יעמדו ימים רבים:

אלא חרמי טבריה. הלא ממעטין בשמחת הרגל שאין לבני טבריא דגים לאכול שאם עומדין מקודם י"ט מתים ומסריחי':

ומשני צד הוא בחכה או במכמורת. בחול המועד ואינו ממעט בשמחת י"ט ולא החמירו אלא שלא לפרוש חרמים כמו שעושין בחול וגם שיש בו פרסום:

ופריך אפי' כן אינן ממעטין בשמחת הרגל. בתמיה שהרי אינן צדין הרבה דגים בחכה ובמכמורת וגם אינן צדים דגים גדולים:

ר' אימי מיקל לון. הי' מקלל להן לחרמי טבריה שהן ממעטין בשמחת הרגל ע"י שאינן פורשין חרמים בחוה"מ:

גלו ממקום למקום. שהלכו ממקומי הראשון ונתיישבו במקום אחר שנוהגין בו היתר. מהו שיהו חייבין לנהוג באיסורן הראשון או מותרין לחזור ממנו:

ייבא כהדא. אתיא כהא דא"ר בא:

בני מיישא. שם מקום והיו מתחלה דרים במקום אחר ונהגו שם איסור שלא לפרש בים הגדול דלפעמים צריכין לחלל שבת:

אנו מה אנו. מי מחוייבין גם אנחנו לנהוג איסור או לא:

ופריך ואין אדם נשאל על נדרו. בתמיה לא יהא אלא שנדרו כן שלא לפרש בים הגדול ועתה רוצים לחזור וכי אינן רשאים לעשות כן:

ומשני תמן. בנדר מי שנדר הוא נשאל עליו אבל הכא הם לא נדרו אלא אבותיהם:

ופריך כל שכן יהיו מותרים. לישאל על נדרן שהרי הם לא נדרו והא ודאי דחמיר הנדר שנדר האדם בעצמו ממה שאסרו אחרים עליו:

ומשני לא מן הדא. לא מפני שנהגו אבותיהם בו איסור אסר להם ר' אלא מטעם זה אסר להם:

ר' תלמידו של ר"י היה. ור"י סובר דמן הדין אסור לפרש בים הגדול:

ואינו אסור משום בל תתגודדו. אמתני' פריך דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' הא כשאלו מחמירין ואלו נוהגין היתר נראה כשתי תורות וקרי לא תתגודדו לא תעשה אגודות אגודות:

א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו כב"ה. הוא דקרינן בי' לא תתגודדו אבל במנהגא שמחמירין על עצמן לא קרינן בי' לא תתגודדו:

ופריך בית שמאי ובית הלל אין הלכה כבית הלל. בתמיה וכיון דהלכה כב"ה ל"ל לא תתגודדו:

א"ל. ר"י לאו דוקא ב"ש וב"ה אלא בשעה שאלו עושין כר"מ וכו' קרינא ביה לא תתגודדו:

ופריך ר"מ ור"י אין הלכה כר"י. בתמיה ואף לזה לא צריך קרא:

א"נ תרי תנאי הן על רבי מאיר ותרי תנאים על ר"י ומחליפין דר' מאיר לדר"י ודר"י לדר"מ ומורין מקצתן כרבי מאיר ומקצתן כר"י קרינן בהו לא תתגודדו:

א"ל הרי. תקיעות של ר"ה ויה"כ של יובל דנהגו ביהודה כר"ע ותוקעין למלכיות ובגליל נהגו כריב"ן שאין תוקעין למלכיות אמאי לא קרינן ביה לא תתגודדו:

ה"ג א"ל שנייה היא. שאני התם כיון דהכל מודים דאם עשה בדיעבד כא' משניהם בכל מקום יצא לא מחזי כשתי תורות:

ופריך הרי פורים שאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו. ואסורין של זה בזה ואמאי איקרי כאן לא תתגודדו:

א"ל מי שסידר את המשנה. וקבע במתני' שקורין את המגילה בהרבה זמנים מצא לו סמך מקרא לחלק דכתיב משפחה ומשפחה וגו' דמשמע משפחות לחוד ומדינה לחוד ועיר לחוד וכל שיש לו סמך מן המקרא לא שייך ביה אגודות כי היכי דלא שייך אגודות במצות הכהנים:

ופריך הניחא ממקום שעושין למקום שאין עושין. דלא ישנה ממנהג שהלך לשם דלא קעביד איסורא וליכא נמי מחלוקת אלא ממקום שאין עושין למקום שעושין היכא ליעבד אי אינו עושה איכא מחלוקת ואי קעביד מלאכה איסורא הוא דקעביד שהרי ממקום שאין עושין הוא:

ומשני ויבטל. ודקשיא איכא מחלוקת לא תקשי לך דכמה בטלנים איכא בשוקא שאין להם מלאכה ואף הוא כאחד מהם ל"א אלא ממקום שאין עושין למקום שעושין דתנן במתני' שאל ישנה מפני המחלוקת ויעשה עמהן אמאי ויבטל ואפ"ה ליכא מחלוקת שכמה בטלנים איכא בשוקא ומשני ר' סימון בשם ר"י במתמיה הא דאל ישנה מפני המחלוקת היינו שאל ישנה ויתמה עצמו על העושין מפני המחלוקת א"נ מתמיה באדם שהוא תימא שילך בטל שאין דרכו בכך אדם כזה יעשה מלאכה מפני המחלוקת שיבינו דלאו מפני ביטול הוא דעביד אלא מחמת מנהגא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף