קרבן העדה/נדרים/ו/ח

קרבן העדה נדרים ו ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ה"ג מן השמן מותר בשמן שומשמין. שסתם שמן של זית הוא ובמקום שמסתפקין משמן שומשמין אף של שומשמין אסור וה"ה בכל השנויים במשנתינו:

קפלוטו'. מין ממיני הפרישין הגדלות בא"י:

מפני שהוא שם לוויי. הבא לומר ירקות (שדה) צריך לחבר שם לירק ולומר ירקות שדה וכן כולם:

גמ' לא בדא. אינו כן אלא אף בקפלוטו' אסור:

לכן צריכא. לא צריכא למשמע דא אלא קמ"ל מתני' אפילו במקום דאיכא שקורין לקפלוטות כרישין כיון דרובן סתמן קפלוטו' קורין אותן ולא כרישין אם נדר מן הכרישין מותר בקפלוטו':

אסור בירקות שדה. דאי אפשר לומר שנתכוון לירקות גינה דהא אין זורעין ולא נוטעין בשביעית הלכך ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוון:

תני ר' קריספא בשם רחב"ג. הך ברייתא אתיא אפי' כרחב"ג ואמר הטעם אע"ג דרחב"ג סובר שמותר להביא ירק מח"ל לארץ מ"מ הך ברייתא שנויה קודם שהתיר ר' להביא ירק מח"ל לארץ:

הדא דאמר. בשביעית מותר בירקות גינה לא אמר אלא עד שלא התיר ר' להביא ירקות מח"ל לארץ שמתחלה חששו לגוש עפר הנדבק בירק וחכמים גזרו טומאה על עפר הבא מארץ העמים:

אבל משהתיר ר' וכו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם אסור בירקות גינה דאדעתא דהכי נדר כיון שמסתפקין משניהם:

עולשין. תרי גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלין וקמ"ל ריב"ח בשביעית דאין עולשי גינה מצוין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלין:

היא שביעית וכו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם אין עולשין מטמאים טומאת אוכלין דלא חשיבא דאיכא עולשי גינה הבאים מח"ל:

לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:

היא שביעית וכו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם מעברין שהרי יכולין להביא תבואה וירק מח"ל ממה שחרשו וזרעו שם בשביעית:

לחם ביכורים. לחם אביב משמע שעכשיו היה מבכר:

אין לך. ארץ קלה לבכר פירותיה בכל א"י יותר מבעל שלישה:

אלא אותו המין. שעורים שהן מתבשלים בקדמייתא:

אימתי הביאו לאחר העומר. שלא תאמר לפני העומר היה ובזמן ביכור לכך קאמר שלאחר העומר הביאו ואפ"ה לא הביא אלא שעורים ושאר מינים עדיין לא נגמרו:

שנאמ' תן לעם ויאכלו. מלמד שקרב העומר והותר החדש:

הואיל וכו'. כלו' מעתה שהיתה השנה ראויה להתעבר מפני האביב שכשהגיע ניסן עדיין רוב אביב מבחוץ דהא לאחר ט"ז בניסן לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינן ביה חדש האביב:

שהיו שני רעבון. בקראי משכח' לה:

קופצין לגרנות. לפי שכלה התבואה וצריכין לאכול החדש:

אין מעברין את השנה מפני הטומא'. כגון שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למיתה ע"פ או ב' ימים קודם ויהיו ישראל טמאים או שהיו רוב הצבור טמאים סוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין בכך ועושין בטומאה:

שעיבר את השנה מפני הטומא'. לקמן מפרש מה טומאה היתה שם:

אע"פ שעברו ניסן וכו'. אע"ג דמעברים השנה מפני הטומאה ביקש חזקיה רחמים על עצמו דאין מעברין אלא אדר וחזקיה לאחר שקידש החדש לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר שני:

רשב"י אומר וכו'. לא עיבר חזקיה את השנה כלל אלא השיא את ישראל לעשות פסח שני ושלא כדין דחה לפסח ראשון לפיכך ביקש רחמים על עצמו ה"ג מאן דאמר אין מעברין מינה כי אכלו וכו' ומ"ד מעברין מה מקיים קרא כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והא כדין עברוהו:

ומשני שעיברו ניסן. לאחר שקידש ניסן נמלך ועשאו אדר שני ואין מעברין אלא אדר:

ואתיא כיי. מאן דאמר מפני הטומאה עיברוהו ושלא כדין בעשה אתיא כי האי דא"ר סימון שהטומאה היתה טומאת מת:

מצאו תחת המזבח. והיו הכהנים וכלי שרת טמאים ולא היה פנאי לטהר הכל:

כל לבבו כו' אל אבותיו. ולא כטהרת הקדש:

אפי' כמה עשה. אע"פ שהרבה עשה לטהרתו לא יצא ידי טהרת הקדש לטהר ולשרש אחר כל טומאת ע"ז שהיה שם:

וחורנה. ואידך אמר בשאר מעשים טובים הכין לבבו אבל בטהרת הקדש לא עשה כראוי שהיה לו לחפש אחריה לבערה מן העולם:

ה"ג חקוקים בששר. מצוייר' בששר ולא היו ניכרים בהדיא אלא ע"י בדיקה מרובה:

גירר עצמות אביו. משום כפרה לא קברו בדרגש ומטה נאה מפני קידוש השם שיתגנה ויוסרו הרשעים:

כתת נחש נחשת. כדכתיב בד"ה ועשה כן לפי שהיו טועין אחריו:

גנז ספר הרפואות. שהיו צורות חקוקות על הטבלא וכתוב בו מה שיעשה לצורה ההיא ויתרפא מחליו וזהו עון גדול:

סתם מי גיחון העליון. כדכתיב למה יבואו מלכי אשור ומלכי מצרים וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' שכבר נאמר לו וגנותי על העיר הזאת להושיעה:

קיצץ דלתות ההיכל. ושגרה למלך אשור שוחד להציל ירושלים מידו:

ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בה' ואע"פ שעדיין לא נאמר וגנותי וכו' מ"מ אשור הבל וריק יעזורו:

עיבר ניסן בניסן. שנא' ויועץ המלך לעשות הפסח בחדש השני ולאחר שקידש ניסן עיבר את השנה:

ולא הודו לו. שנא' החדש הזה לכס ר"ח זה ניסן ואין אחר ניסן לאחר שקבעוהו ניסן אין מזיזין אותו:

אין מעברין. אין ב"ד יושבין קודם ר"ה לעיין בעיבור לו' תתעבר שנה הבאה בשני אדרי' מפני שאפשר בתוך הזמן ישתנה הדבר ויהיה מהצורך שלא לעברו ויש זילותא לב"ד שישבו לעבר א"נ מפני שיש שכחה בדבר קודם שיגיע ויזלזלו בחמץ והראשון נ"ל:

אבל מפני הדחק. שמא לא יהא שם ב"ד מופלא סמוך לאדר או שמא יבא אנס ויעכ' על ידן מעברין אותה ומודיעין לגולה אחר ר"ה מיד שעיברוה:

ואעפ"כ. אינו מעובר בשני חדשים אחרי' אלא כשיגיע אדר יעשו שני אדרים:

ניסן לא נתעבר מימיו. לא היה מעולם ביום ל"א:

ה"ג והתנינן אם בא החדש בזמנו אם בא לא בא רב אמר תשרי לא נתעבר מימיו והתנינן אם היה החדש מעובר. וכ"ה בר"ה פ"ג ובסנהדרין פ"ק. וה"פ מקש' לרבי מהא דתנן פ"ד דשקליס אם בא החדש בזמנו היו מביאין הקרבנות מתרומה חדשה דעל ר"ח קאי אם בא ר"ח ניסן בזמנו דהיינו ביום ל' שהוא נקרא ליל זמנו מביאין מתרומה חדשה ואם לאו באה מתרומה ישנה ש"מ דלפעמים ר"ח ניסן יום ל"א:

ומשני אם בא. התנא קמ"ל אם בא ר"ח ניסן ביום ל"א מה דינו ורב קאמר מעולם לא נזדמן להיות כך ולרב פריך מהא דתנן בשביעית פ' בתרא השוחט את הפרה וחלקו אם היה החדש מעובר משמט ששביעית משמטת בסופה ש"מ דתשרי פעמים מעוב' ומשני אם הי' וכו' התנא קמ"ל אם אירע שאלול מעובר מה דינו ורב קאמר שלא כזדמן מעולם שיהיה אלול מלא:

כשקידשו וכו'. כשקידשו השנה דהיינו ר"ח תשרי:

כשקידשו. באושא:

ביום הראשון. של ר"ה עבר לפני התיבה ר"י בנו של ריב"ב וכלל מלכיות עם קדושת השם כדברי ריב"ן בר"ה פ"ד:

ביום השני. של ר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בן ר"י הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום כר"ע:

והא תני קידשוה בראשון ובשני. סיומא דקושיא היא מדתני יום ראשון ויום שני ש"מ דעיברוהו לאלול וקשיא לרב:

אותה שנה נתקלקלו. קטעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום ל' והוצרכו לעשות ב' ימים תשרי אבל אלול לא עיברוהו:

ה"ג מהו בראשון מהו בשני וכ"ה בר"ה. וה"פ ואיבעית אימא לאו בראשון ושני דר"ה קאמר אלא בראשון היינו בשנה הראשונה ובשני היינו בשנה שניי':

ופריך הא תני יום הראשון יום השני. משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

קדשוהו קודם זמנו וכו'. בסמוך מפרש ליה:

ת"ל אותם. דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי האי אותם מיותר אלא ה"ק מועדי ה' אשר תקראו בזמנם ואותם פירושו ביומם כשהן חלים אלה הם מועדי אבל אם קרא' מקרא קדש שלא בזמנם אין אלה מועדי:

ה"ג לפני זמנו יום כ"ט לאחר עיבורו יום ל"ב. דלעולם אין מקדשין החדש אלא ביום ל' דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל מלא:

על הגליות שיצאו. בני הגולה הרחוקים שיצאו ממקומם לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו למקומן שיוכלו לבא בי"ד בניסן לירושלים:

ת"ל וידבר וכו'. האי קרא מיותר שכבר נאמר בריש הפרשה דבר אל בני ישראל אלא ללמד שיעשו המועדים בזמן שיכולין כל ישראל לעשותן:

והן. והוא ששמעו הב"ד שכבר הגיעו הגליות לנהר פרת ויש דבר המעכבן בדרך מלבוא לירושלים אבל אם לא הגיעו כבר לנהר פרת שהוא גבול א"י ה"ל אלו לא נעקרו כלל ואין מעברין השנה בשבילם:

אין מעברין את השנה. אלא ע"פ ב"ד הקבוע בארץ יהודה:

בשיכולה לעבר בא"י. לא אמרן דאם עיברוהו בח"ל אינה מעוברת אלא בשיכולין לעבר בא"י שיש שם ב"ד מופלא וסמוך:

ירמי' עיבר בח"ל ברוך. בן נרי' תלמידו של ירמיה הנביא עיבר שנים בח"ל ונראה שקבלה היתה בידן:

שלח ליה ר'. שלשה כתבים ע"י ר"י ור' נתן:

בחדא כתב. באחד כתב לו קדושת חנניה כלומר שהוא אדם גדול וקדוש והיתה כוונת ר' שיכבד שלוחיו אלו כדלקמן ולא ישמעו שאר העם לדבריו כשיסרב נגדו:

ובחדא כתב גדיי' שהנחת. כלומר חכמים קטנים שהנחת בארץ ישראל כשיצאת משם עכשיו הם גדולים וכל זה כדי לכבד את רבי יצחק ורבי נתן:

ובחדא כתב. ובאגרת שלישית כתב אם אין את מקבל עליך המועדות שקבענו בארץ ישראל:

צא לך למדבר האטד. למקום שגדילים שם האטד ותמשול עליהם והיינו כמשל דיותם בן ירובעל:

ותהא שוחט ונחוניון זורק. כלומר עשה כמו שעשה נחוניא בן שמעון כה"ג שבנה מזבח במצרים כך עשייתך שאתה קובע שנים בחוץ לארץ בזמן שיש בית דין בארץ ישראל:

קדמייתא. נתנו לו כתב הראשון ועשה להם כבוד ויקר והודיע להעם שהן חכמים גדולים:

תנייתא. נתנו לו כתב שני ועשה להם יקר יותר כי ראה שאף בארץ ישראל הם חשובים וגדולים:

תליתייא. כשנתנו לו האגרת השלישי רצה לבזותם:

אמרין ליה. אין אתה יכול לעשות כן שכבר כיבדת אותנו לעיני כל העם ולא יאמינו לך לשנות:

אמרין. הציבור לר"י אלה מועדי ה'. כתיב ולא מועדי חנני':

אמר. להו אצלינו בא"י כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניא אין זה מועדי ה':

קם רבי נתן. וסיים הדרשה כי מבבל תצא תורה וכו':

אמר לון גבן. אצלינו כתיב כי מציון תצא תורה וגו' ש"מ שכל שיש בית דין בארץ ישראל אין סומכין על קביעת השנים שבח"ל:

אזל. הלך חנניא והתרעם על ר' ותלמידיו לפני ריב"ב בנציבין:

א"ל ריב"ב אחריהם. צריך שתלך אחרי הקביעות שקבאו בא"י ואין לזוז מהם:

א"ל. חנניא וכי לית אנא ידע מה הנחתי שם ת"ח כשיצאתי מא"י הלא כולם היו קטנים ממני:

מאן. מי מודיע לי שעכשיו הם יודעים לחשוב תקופות ומזלות כמוני:

מכיון וכו'. ריב"ב השיב מכיון שהוא אומר שמא אינן חכמים כמותו ישמעון לו בתמיה אדרבא מכיון שהם אומרים שהן חכמים כמותו להן שומעין שמספק מחמירין ואין סומכין על הקביעות שבח"ל:

קם. ריב"ב ורכב על הסוס להודיע לגולה זמן קביעת המועדות ע"פ חשבון ב"ד שבא"י:

הן. היכא שהגיע ריב"ב אותן המקומות קבעו המועדות ע"פ קביעתן שבא"י והמקומות שלא הגיע לשם נוהגין בקלקול ע"פ קביעת חנניא. כתיב בירמיה ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים וגו' וקשיא ליה למה קאמר אל יתר ודריש הכי מה שהקב"ה מחבבן אינו אלא יתרות שחביבה לפניו כת ת"ת הקטנה שבא"י מסנהדרי גדולה שבח"ל:

ופריך כתיב החרש והמסגר אלף. שהיו חכמים גדולים כשפותחין בדברי תורה הכל נעשין כחרשין וסוגרי' את פיהם:

ואת אמר הכין. ואיך קאמרת שחכמי הגולה אינן שחשובין כלום נגד זקני א"י:

ומשני ר' ברכי' ורבנין פליגי וסוגיא דהכא כרבנן:

החרש אלף והמסגר אלף. דקסבר החרש והמסגר היינו ת"ח כדמסיק וכיון דחרש היינו בשעה שפותחין הכל נעשין כחרשין ואין להם פה להשיב והמסגר למה לי אלא ודאי שני אלפים היו והמסגר היינו בשעה שסגרו וסיימו דבריהן ואינן חשובין כל כך כמו אלף החרש:

אלו החברים. הם הת"ח:

אלו הבולווטין. הן השרים דהיינו החרש הן הממונין על בעלי אומנות שכל בעלי אומנות אחת הי' להן שר ושופט לעצמן והמסגר הן הממונין על שערי העיר וארמנות המלך וכן ת"י אומנייא ותרעייא:

כד הוה. כשהיה מקבל עדות החדש בעין טב שם מקום בא"י ששם היו ב"ד יושבים לעבר השנים והחדשים אמר להעדים המעידין על החדש הזהרו בעצמכם שלא תעידו שקר שמלבד שאתם מעידים שקר אלא שאתם גורמין לאחרי' שיעידו שקר שהשלוחים היוצראים מעידין בכל המקומות שבאים לשם לפני הב"ד שבמקום ההוא שקידשו הב"ד החדש ביום שלשים מחדש העבר:

כמה שכר בתים. יוצא ע"י עדותכם שאם החדש מלא ובעדותם חסרוהו נמצא השוכר מפסיד היום ההוא שחסרו:

אין כך היא. אם כך הוא שהזהירן כמה רעות גורמין בעדותן אם שקר מעידים היה לו להזהירן בדיני נפשות שיוצאין מעדותן:

בא עליה. ביום האחרון שכלו הג' שנים והיא מאורסה כגון שקיבל בה אביה קידושין:

אינו בסקילה. שהיום ההוא מכלל השלשה שנים והבא עליה אינו בסקילה וה"ה דהמ"ל בבן ט' שנים שבא על הגדולה ובן י"ג שנים ויום אחד שעבר עבירה שחייבין עליה מיתה אלא שרוצה להביא דברי ר' אבין:

נמלכו לעברו. לחדש או לשכה:

בתוליה חוזרין. אם בא עליה אדם ביום ההוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף