קרבן העדה/יבמות/א/ו

קרבן העדה יבמות א ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ב"ש מתירין. צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו דרשא דלצרור:

חלצו. צרות מן האחין:

ב"ש פוסלין. הצרות מן הכהונה שחליצתן חליצה:

וב"ה מכשירין. שחליצתן שלא לצורך והרי היא כחולצת מן זר:

נתייבמו. לאחיו ב"ש מכשירין לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהם:

וב"ה פוסלין. שנבעלו באיסור והנבעלת לאסור לה עשאה זונה וזונה אסורה לכהן:

לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה. אע"פ שאיפשר שתהיה צרת ערוה שאסורה לשוק לב"ש:

ולא ב"ה מב"ש. אע"ג דאיפשר שהיא ממזרת אם היא מבני הצרות שנתייבמו וטעמא מפרש בגמרא:

אלו ע"ג אלו. אלו משאילים כליהם לאלו דאשכחן פעמים ב"ש מחמירין מב"ה בטומאה ופעמים ב"ה מחמירין ובגמרא מפרש:

גמ' החיצונה. שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר:

כאילין כותייא. כמו שדורשין הכותיים:

שהן מייבמין את הארוסות. אם נתארמלה מן האירוסין:

חוצה החיצונה. אותה שהיתה חוצה מבעלה שעדיין לא כנסה דהיינו ארוסות אבל הנשואות באיסורן קיימו:

ה"ג ומה מקיימין כותאי ובן אין לו. וה"פ כיון שאין מייבמין אלא ארוסות פשיטא שבן אין לו:

ובן אין לו מן הנשואה. מכבר אז לא תהיה ארוסתו לאיש זר אלא יבמה יבא עליה:

לא יחסדונך. לא יחרפוך הכותים א"נ למה לא יתחסדו עמך הכותיים שאתה מקיים פירושם כלומר וכי טעמא דפרושים ניקו ונפרוש וטעמא דחכמים כיון דכתיב בית אחיו ודאי נשואה משמע שנקראת בית וקרא לרבות ארוסה קאתי ולא למעט נשואה וכ"ה בבבלי:

נומיתי. הגדתי:

לסופרי כותיים. חכמיהם:

לשאולה. דכתיב למ"ד בתחלתו ואפ"ה כתיב ה"א בסופו:

לדיוטי התחתונה של שאול. וכאלו כתיב ללשאול כלומר אף בשאול יש להן ירידה שהן באין למדור התחתון שבה:

שיהו הצרות חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל וכיון דבעי חליצה פסולות לכהונה אפי' לב"ה:

עד שנטרפה השעה. ונתקיימה ההלכה כב"ה:

וא"כ. אף אם נעשה תקנת ריב"נ:

מה נעשו לצרות הראשונות. שנישאו שבניהם פסולים אם נגמור ההלכה שלא יתייבמו ולא יותרו לשוק עד שתחלוץ:

בצרות. במתני' מודין היו. ב"ש לב"ה שאין הולד ממזר אם נישאת היבמה לשוק לאפוקי מדריב"ן דאמר אם לקיים דברי ב"ה הולד ממזר לדברי ב"ש:

אר"ט. שהיה מתלמידי ב"ש:

תאב אני. מתאוה אני שיבא לפני דין צרת הבת ואשיאנה לכהונה כדברי ב"ה שאינה זקוקה ליבם ואינה צריכה חליצה:

שיריצו. כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך לשון ריצוץ:

שהיו בני צרות. שנישאו לשוק כב"ה:

ובני בניהם כה"ג. תרתי קבעו מיניה צרות מאי ואת"ל צרות כב"ה בני צרות דב"ה מהו לב"ש וא"ל צרות מתיירא אני לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דב"ש בני חייבי כריתות בני צרות דב"ה דקא בעיתו אם הם פגומים מעיד אני לכם שבני בניהם כה"ג:

מה שמעתון דוסא. הוא שהתיר או סתם שמעתם בן הורכינס התיר:

בכור שטן. חריף ועומד על שמועתו ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים דפליגי אב"ש:

יש לו על צרת הבת. שהיא מתייבמת:

שלח. ר' דוסא ליונתן אחיו וכתב ליה שיהא זהיר בכבודם של הבאים אצלו שהן חכמי ישראל:

עלון. נכנסו וישבו לפניו:

הוה מסביר להון. טעמא של דבר למה צרת הבת מותרת ולא הבינו התשובות מגודל החריפות וחזר והסביר להן ולא הבינו עד שהתחילו להתנמנם:

שרי. התחיל לזרוק עליהן צרורות עפר דרך בזיון לעוררן:

ואית דמרין. ויש אומרים בפתח אחד נכנסו אצל ר' דוסא ובשלשה פתחים יצאו ממנו כדי שימצאו יונתן אחיו לשמוע תשובותיו ל"א בג' פתחים יצאו מיונתן שמרוב בשתם נשמטו מלפניו אחד אחד ולשון זה נראה:

שלח. יונתן לר' דוסא אחיו וא"ל מה שלחת לי בני אדם שצריכין עדיין ללמוד אצל רבן ואמרת שהן חכמי ישראל:

אתו לגביה. ר' דוסא:

ועל עמון ומואב. ישראלים הדרים בעמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדש בקדושת א"י ונתבטלה קדושתו בכיבוש עזרא וזורעין בה בשביעית ותקנו להם מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית מפני פרנסת עניים שבא"י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שאז בטל לקט שכחה ופאה והולכים לשם ונוטלים לקט שכחה ופאה ומעשר עני:

שהן כשרים וכו'. ולא אמרי' ממזרים הן יבנות ישראל שבאו עלייהו עבדים או עכו"ם דאיכא רבנן דסברי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולית הלכתא כוותייהו:

אמר תלון שני עיני. לפי שהיו עיניו כהות ביקש רחמים שיאורו עיניו שיוכל לראות לחכמי ישראל:

בשביל שיתדבקו אזניו בד"ת. שיהיה קדוש ה' מנעוריו והיינו דקאמר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כפירים רשו ורעבו. לפי שהיה ע"ה ועני בנעוריו ולבסוף היה ת"ח ועשיר ואמר כשהן כפירים רשו בתורה ורעבו וכשהן דורשי ה' לא יחסרו כל טוב תורה ועושר:

נער הייתי גם זקנתי. שראב"ע כשהיה בן י"ח שנה נעשה לו נס וה"ל תריסר דרי חיוורתא ואמר נער הוא ונראה כזקן:

ועינוי דמיין. לעיניו דעזרא:

מקבלין גרים מן הקרדיין וכו'. ולא אמרי' שבני עכו"ם ועבד הן ויש בהן חשש ממזרות:

מתני' אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא:

תמן תנינן. נדה פ' בא סימן:

כל הכתמים. כתמי דם הנמצאים בבגדים הבאים מרקם:

טהורים. שלא גזרו על כתמי עכו"ם ותני בסיפא ור' יהודה מטמא לפי שהן גרים וטועים שהמירו דתם ואע"פ שחטאו ישראלים הן מבין העכו"ם טהורים משמע אפי' מתרמוד ש"מ שאינן בספר ישראלים ומקבלין מהן גרים:

אמר שמועתא. שמעתתא דסמוך דפליגי ר"ח וריב"ל בגירי תרמוד:

חד מכשיר. וולד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל:

וחד מקבל. גרים מתרמודיים:

מאן דמכשיר מקבל. דליכא למיחש למידי:

מאן דמקבל לא מכשיר. אלא קסבר דלאו בספק ישראל קיימי אבל וולד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל ממזר הוי:

ה"ג בבל ליוחסין עד נהר זרוק:

וחורנה. ואידך:

עד נהר וואניי. שבבבל שני נהרות גדולים פרת וחדקל מציעין אותה ביניהם זה מן המזרח וזה מן המערב ובאין ומושכין מן הדרום לצפון וסופו של פרת בחדקל ומה שבין שני נהרות ודאי בבל ולא פליגי אלא משפת חדקל ולחוץ עד היכן מתפשט רחבה של בבל:

ה"ג בין הנהרות כגולה ליוחסין. וה"פ פומבדיתא שהיא בין שני הנהרות הן מיוחסין כבני בבל:

בני מישא. עיר בבבל ששמה מישא:

לא חשו להו. לא פסלו אותן משום פסול ממזרות שבהן אלא משום פסול חללים שכהנים שהיו שם נשאו גרושות ובניהם חללים:

תמן. בבבל קורין למישא מיתה. לשון נופל על לשון כלומר הן כמתים שהן ממזרים גמורים ואסורים לבא בקהל:

למדי חולה. שספיקות הם כחולים שרובן לחיים ומיעוטן למיתה כך אלו רובן כשרים ומיעוטן פסולים:

עילם וגוובאיי גוססות. שרובם פסולים ומיעוטן כשרים כמו הגוססין שרובן למיתה ומיעוטן לחיים:

תכילתא דבבל. הברור והיקר שבבבל כמו התכלת שהוא המובחר שבצבעים ל"א מכלילה ותפארתה דבבל ליוחסין:

ה"ג שנויא עוונייא וכו' שמות עיירות הם וקאמר שהם המובחרים שבמדינת חביל ימא:

בצרות. במתני' באחיות. לקמן ריש פרק ד' אחין:

ובגט ישן. המגרש אשתו בגט שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה דפליגי ב"ש וב"ה בגיטין פ' מי שאחזו אי הוי גט:

ובספק אשת איש. לקמן ר"פ ב"ש תנן בש"א אין ממאנין אלא ארוסות וכו' וקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנה ונפקא:

ובמקדש בשוה פרוטה. דתנן ריש קידושין האשה נקנית בש"א בדינר ובה"א בפרוטה:

והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק. גיטין ר"פ הזורק:

והאשה מתקדשת וכו'. ל"ג דכבר תני לה המקדש בשוה פרוטה:

ופריך ממזירות בנתיים. בין בית שמאי ובית הלל איכא אותן שמותרים לאלו ובניהם ממזרים לאלו:

ואת אמר הכין. ואת אומר כן שלא נמנעו מלישא נשים זה מזה בתמיה:

היך עבידא. היכי דמי פסול ממזרות אליבא דבית שמאי לבית הלל הא בית שמאי מחמירין לעולם יותר מבית הלל:

ומשני קידש וכו' אשה שנתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב"ש אם ניסת לראשון בלא גט משני הולד ממנו ממזר שהרי קידושי השני תפסו בה וקידושי ראשון לאו כלום נינהו ולבית הלל הוה איפכא קידושי הראשון תפסו בה והולד מהשני ממזר:

מודים ב"ש לב"ה לחומרין. ב"ש החמירו על עצמן לקדש בדינר מיהו אם קידש א' בפרוטה ושני בדינר היו אוסרין אותה על שניהן עד שיגרשנה אחד מהן:

ה"ג מעתה ב"ה ישאו נשים מב"ש דאינון וכו' וב"ש לא ישאו נשים מב"ה דלית וכו'. וה"פ כיון דלב"ה אם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר מותר לראשון בלא גט משני ולב"ש הוולד ממזר מהראשון ב"ה לא ישאו מב"ש:

אלו ואלו כהלכה היו עושין. למעשה אלו ואלו מחמירין על עצמן שלא לעבור על דברי חביריהם ולא פליגי אלא מדינא:

ופריך אם כהלכה היו עושין. קשיא הא תנינן מקוואות פ"ד מעשה בשוקת יהוא שהוא אבן חלול המונח תחת צינור המקלח מים מן ההר והוא נקוב למקוה כשפופרת הנוד ולב"ה סגי בהכי להכשר מקוה וב"ש פליגי וסברי דבעינן שתפחת רובה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה עד רובה ש"מ שלא היו ב"ה עושין כב"ש במקום שמחמירין ולמעשה נמי פליגי:

עד שלא בא מעשה וכו'. לעולם אף למעשה פליגי אלא כשבא מעשה לפני אחד מהם במקום שחביריהם מחמירין והן מקילין היו מודיעין לחביריהם ולא היו נוגעין בו אבל כל זמן שלא הודיעו להם וידעו שמעצמו נעשה הדבר ההוא הן עושין כדעתן לחומרא ושוקת יהוא לא נעשה ע"פ ב"ה לכך שלחו ב"ש ופחתוה:

ויאות. שפיר קאמר ר"י ראה אם תנן במתני' טמאו טהרות למפרע אלא מכאן ולהבא תקנוה וש"מ משעשו היו מודיעין לכך לא טמאו למפרע לפי שאז היו ב"ה מקילין לעצמן:

רב ושמואל. פליגי:

אלו ואלו. כב"ה היו עושין אלא שב"ש החמירו על עצמן או לדינא פליגי ולא למעשה:

ופריך ממזרות בנתיים וכו'. למ"ד אלו כהלכתן וכו' איך תני לעיל שלא נמנעו מלישא נשים זה מזה הא איכא בינייהו פסול ממזרות:

ומשני המקום משמר. ולא אירע מעשה מעולם שהורה אחד מהן לקולא במקום שחביריו מחמירין:

כהדא דתניא. ותניא כוותיה דמ"ד אלו כהלכתן וכו' אבל למ"ד כהלכה היו עושין קשיא דה"ל כסיל בחשך הולך כדמסיק:

הדא דתימר. הא דאמרת מי שרוצה לעשות כב"ש עושה דוקא קודם שיצא בת קול אבל משיצא הבת קול הכל צריכין לעשות כב"ה:

חייב מיתה. שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:

אלו ואלו דברי אלקים חיים. ששניהם מביאים ראיה מן התורה וחדי קב"ה בחריפות פלפולם של ב"ש שע"י נראה יקר תפארת גדולת תורתו גם אי אפשר שלא יצא מפלפולם צורך ללמד למקום אחר:

אבל הלכה כב"ה לעולם. שהם זכו לכוון אל האמת מפני שהיו ענוים וכתיב והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך זו התורה שנתנה בימין יראנה ממנה נוראות אליבא דהלכתא:

הדרן עלך פרק ט"ו נשים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף