קצות החושן/חושן משפט/שפב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
והוא י' זהובים בפ' כיסוי הדם (דף פ"ז) ושם אמרו דברכת המזון ארבעים זהובים וכתבו התוס' ז"ל וא"ת דה"ל למימר חמשים זהובים דהא איכא ברכת פרי הגפן וי"ל דסבר כמ"ד דא"צ לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא עכ"ל. ובש"ך כת' לתרץ כיון דהא דחייב עשרה זהובים אינו אלא במצוה דאוריית' ולא במצוה דרבנן וכמ"ש מוהרש"ל בפרק החובל סי' ס' דנראה דבמצוה דרבנן פטור הטוב והמטיב ביבנה תיקנו ואינו אלא דרבנן וא"כ עם ברכת פרי הגפן ליכא אלא ד' וכו' ע"ש. וקשיא לי דא"כ אמאי משלם עבור פרי הגפן דהוא נמי אינו אלא מדרבנן דכל הברכות אינו אלא דרבנן לבד ברכת המזון שהיא מן התורה או ברכת התורה לדעת קצת פוסקים מן התורה אבל שאר ברכות ליכא למ"ד מן התורה לכן נראה דאפילו לדברי מוהרש"ל נמי היינו דוקא במצוה דרבנן הוא דאינו משלם אבל בעד ברכה משלם אפי' בברכה דרבנן וכדמוכח להדי' מברכת הכיסוי דנמי אינו אלא דרבנן אלא דעיקר סברות מוהרש"ל לא נדע לחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון דאשכחן דמשלם בעד ברכה דרבנן והוא ברכת הכיסוי וכמ"ש:
ב[עריכה]
היה לו בן לימול. ז"ל הרא"ש פרק כיסוי הדם ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל למפטר המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותו מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וכת' הש"ך וז"ל ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו דומי' דכיסוי מי ששפך יכסה וכן משמע מדברי רמב"ם כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחר למול את בנו אף שהם בעצמם יכולין למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה מצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה עכ"ל ובתבואת שור סי' כ"ח כת' על דברי הש"ך ז"ל לא ידענא מאי ראיה מייתי מדברי הרא"ש וכי לא ידענא דהמצוה הוא על האב וכן בכיסוי מי ששחט יכסה אך דאפ"ה יכול לעשות שליח דשלוחו של אדם כמותו וכן הד"מ בי"ד הל' מילה הביא בשם א"ז דאם האב מוהל אסור לכבדו לאחר וכ' הד"מ ותמהני הא קי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו מאי מייתי מדברי הרא"ש וכו' ואל תשיבני ממ"ש יבמות (דף מ') גבי מצות תאכל במקום קדוש דקמ"ל דלא תימא רצה כהן העובד אוכלה רצה כהן אחר אכלה דשאני התם דכבר כתיב ואכלו אותם וגו' ומהתם משמע דכהן מחויב לאכול ומסתמא המצוה מוטלת על הכהן העובד שהרי עבודת' דהיינו אכילה שלו כמ"ש בב"ק דף ק"ט ולהכי תני ביה קרא לעכב וכו' וע"ש שכת' עוד ראיה מהא דאמרינן מצוה בגדול לייבם ואפ"ה אי בעי שאחר ייבם את קצתם הרשות בידו וכדאי' ביבמות (דף מ"ג) אם רצה הגדול לייבם את כולם הרשות בידו אלמא דאי בעי שא' ייבם את קצתם רשאי וכן מוכח שם (דף הנ"ל) דתנן לא רצה מהלכין אצל האחין ועיין שם שהאריך להבי' ראיות בזה דיכול לעשות שליח במצוה מקבעי ליה מזוזה ע"ש:
ולענ"ד דמדברי הרא"ש שפיר מוכח דלא מהני שליחות במצות מילה שעל האב דאי נימ' דשליח של אדם כמותו בזה א"כ כי היכי דאם היה האב עצמו רצה למוהלו ובא אחר וקדמו דחייב לשלם עשרה זהובים ה"נ אם נתנו לשלוחו כיון דשלוחו כמותו ומצותו עליו נתקיים ע"י שלוחו כמותו והשתא שבא אחר וקדמו ואינו שלוחו הרי ביטל מצותו והיה בדין לשלם לו עשרה זהו' אע"כ דלא מהני שליחות במצות האב למולו ומשום הכי כל שנתנו לאחר וקדם אחר פטור דאינו מפסיד לאב כיון דלאו שלוחו הוא בזה ואת האחר נמי לא מפסיד כיון דעדיין לא זכה בה ובדברי הרמ"א קשיא לן דכת' כדברי הרא"ש דאם נתנו לאחד למוהלו ובא אחר וקדמו פטור וכיון דס"ל להרמ"א בזה שלוחו כמותו א"כ מה לי שהאב בעצמו רצה למוהלו או נתנו לשלוחו דעדיין מצותו הוא דנתקיים ע"י שלוחו כמותו ובבא אחר וקדמו דאינו שלוחו ולא הוי כמותו הפסיד מצות האב. ואפשר לומר כיון דכבר גילה האב לעשות הדבר ע"י שליח א"כ בקדמו אחר נמי ה"ל שליח דאב והא דאמרינן בפ"ק דחולין האומר לשלוחו צא ותרום לי ושמע אינש אחריני ואזל ותרם אין תרומתו תרומה דה"ל תורם שלא מדעת יש לומר התם שאני וכמו שכתב בתרומת הדשן סי' קפ"ח משום דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או בעין רעה או בינוני וכן אם דרכו לומר כלך אצל יפות ע"ש וא"כ הא שפיר מתקיים שליחות ע"י האחר שקדמו אבל אם האב בעצמו רוצה למוהלו ומשום דמצוה בו יותר מבשלוחו וקפיד לעשות בעצמו אין האחר שקדמו נעשה שלוחו כלל ועיין במ"ל פ"ד מבכורות בזה דאם גילה לא' לעשות איזו פעולה ובא אחר ועשה דהוי שלוחו ע"ש. אלא דלענ"ד נראה דאפילו היכא דליכא קפיד' נמי לא הוי שלוחו אם לא עשאו בפירוש מהא דאמרינן פרק התקבל דף ס"ו באומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר כתוב תצא ואמרו שם בגמ' משום דמילי לא מימסרי לשליח והתם ודאי ליכא קפיד' כלל וכמ"ש תוס' שם דאי משום בזיון דבעל אם כן אפילו נימא מילי מימסרי לשליח נמי לא מצי משוי שליח שלא מדעת בעל כיון דקפיד וכיון דליכא קפיד' נהי דמילי לא מימסרי לשליח ולא הוי שליח דעדים ליהוי שליח דבעל מעצמו כיון דכבר גילה לאדם לכתוב לו הגט. ואין לומר דגט שאני דבעינן שישמע קולו דבעל דאי נימ' דאם גילה לאיזה אדם לעשות לו פעולה רשאי גם האחר לעשות שליחותו ה"ל כשמיעת קולו והא דכת' בש"ע אה"ע סי' ל"ד דאפי' לא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שחפץ באשה פ' ואמר ליה לשדכה והלך השדכן וקידשה בלי מיני שליחות דמקודשת והוא מדברי הרא"ש פ"ק דקדושין ומשמע מזה דאפילו אדם אחר וכמ"ש בתה"ד סי' רל"ז בשם א"ז בשם רבינו שמחה דאפילו אינש דעלמא נמי ע"ש נראה דהתם מטעם זכיה הוא דכיון דגילה דעתו שחפץ באשה פ' ה"ל זכיה וזכין לאדם שלא בפניו וכבר כתבנו בסי' רמ"ג סק"ט דזכיה לא שייך אלא במה שזוכין לו מעלמ' בדבר חדש אבל דבר שהוא של הבעלים לא שייך ביה זכיה אלא שליחות וע"ש היטב ההפרש שבין שליחות לזכיה ומש"ה באשה ה"ל זכיה שזכין לו כיון שגילה דעתו שחפץ בה אבל במידי דשליחות היכא דלא שייך זכיה לא נעשה שליח אלא זה שמינה אותו לשליח ומש"ה גבי גט דלא שייך זכיה אלא שליחות וכיון דמילי לא מימסרי לשליח לא נעשה שלוחן ושליח הבעל נמי לא הוי ממילא וכן הכא במצות האב למוהלו לא שייך זכיה אלא שליחות ועוד דחזינן דקפדי אינשי טובא בזה לכבד לאוהבו ולקרובו ולאומן וא"כ אחר שקדמו לא הוי שלוחו כלל. ועמ"ש בחידושי לאה"ע סי' ל"ד ולכן נראה מדברי הרא"ש שכת' דאם צוה לאחר למולו דאין האחר שקדמו מחייב לשלם דס"ל דשליח לא הוי כמותו דאם נימא דשלוחו כמותו א"כ לשלם לאב וכמ"ש. ומה שהקשה בד"מ דהא בכל דוכתי קי"ל שלוחו כמותו נראה לפמ"ש בתוס' רי"ד בפ' האיש מקדש וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלת' היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו היאך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פ' פטרית פ' וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומד לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וכן ציצית וכל המצות עכ"ל:
ובזה נדחה כל הראיות שהביא בתב"ש משום דגבי קבע לי מזוזה ה"ל כעושה שליח לעשות לו סוכה והוא יושב בסוכה וה"נ במזוזה הוא הדר בבית שיש בו מזוזה אבל במצות כיסוי שהתורה הטילה עליו מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו לא קיים הוא כלום והיינו נמי טעמא דמילה והוא דומה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות וכמ"ש בתוס' רי"ד ומ"ש בתב"ש ואל תשיבני ממה שאמרו ביבמות גבי מצות תאכל במקום קדוש כו' דהתם תני קרא לעכב ע"ש א"צ לזה דודאי במידי דאכילה דבעינן שיאכל כדרך הנאתן ואם שלוחו אוכל אין לו הנאה וכדאי' בפ' האיש מקדש אפילו למ"ד יש שליח לדבר עבירה מידה באומר צא ובעול את הערוה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ע"ש וה"ה באכילת חלב דאין המשלח חייב וה"ה באכילת מצה לא שייך שליחות ומ"ש ראיה מהא דאמרינן מצוה בגדול ליבם ואפ"ה אי בעי שא' יבם את קצתם הרשות בידו ותמהני איך עלה על דעתו הנפלאה דהא שאחר ייבם הוא מטעם שליחות והא אפי' בחליצה אמרו ביבמות דף ק"ט דלית ביה משום שליחות ומכ"ש ביבום. ובפ' האומר פריך והא ביאה דליתיה בשליחות ואפילו הכי מהני ביה תנאי וע"ש אלא דהתם לאו מתורת שליחות הוא אלא כיון דהגדול אינו רוצה מחזירין על שאר האחין ואפי' אם הגדול אינו רוצה שייבמו א' מאחיו ומשום דיבום הוא בכל האחין ומצוה בגדול ואם לא רצה הרי הוא מצותו בשאר אחין. ובס' הכלבו בדין הלכות ברכות הריח ושם כת' בשם י"א שכל מצוה ואי אפשר לעשותו ע"י שליח והיא להבא כגון מצות ציצית ומקצת הברכות בלמד וכל מצוה שאפשר לעשות ע"י שליח כשחיטה וביעור מברך בעל כו' וכיסוי הדם שאי אפשר לעשותו ע"י שליח ומברך בעל כו' וע"ש. ונראה מזה דסובר ג"כ דבכיסוי הדם לא מהני שליחות וא"כ ה"ה במילה וכיון דבא"ז ובכלבו גם לפי מ"ש בתוס' רי"ד הנז' נראה דבכיסוי ובמילה לא מהני שליחות ולפמ"ש גם מדברי הרא"ש מוכח הכי א"כ מי שיכול להיות מוהל בעצמו ראוי לו לעשותו בעצמו מלבד מציצה דאינו אלא לרפואה בזה יכול לכבדו לאחר והנה ראיתי במקצת מקומות שמכבדין לקטן במצוה זו ובזה נלע"ד דכי איתה לאב למוהלו דמצותו עליו דהא דמכבדו לאחר אינו אלא משום שליחות כמ"ש בד"מ דשליח של אדם כמותו וכיון דקטן אינו בתורת שליחות א"כ אינו נעשה מצות האב כלל ואפילו היכא דאין האב יכול למוהלו יתקיים מצותו עכ"פ ע"י שליחות כמ"ש בד"מ וא"כ אינו רשאי לכבד אלא לגדול דאי' בשליחות והא דכ' בש"ע י"ד סי' רס"ד הכל כשרין למול אפי' עבד ואשה וקטן. נראה דהיינו דאיתנהו במצות מילה שלא יצטרך לחזור ולהטיף דם ברית דאם מל מי שאינו במצוה זו חייב לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכמ"ש הב"י בי"ד שם או היכא דליתיה לאב אבל כי אי' לאב דמצוה זו עליו רמיא כדכתיב וימל אברהם וגו' וצריך לעשות שליח במקומו וקטן אינו בשליחות ואפי' הגיע הקטן לכלל שנים לא מהני עד שידוע שהבי' שתי שערות ומשום דבמידי דאורייתא צריך בדיקה כגון בכתיבת ס"ת ותפילין ומזוזות וגיטין ולכן ראוי ליזהר עכ"פ היכא דאיתיה לאב אע"ג שא"י למול בעצמו שלא לכבד אלא לאיש הידוע בגדלות דאז מתקיים מצותו לפמ"ש הרמ"א בד"מ ע"י שלוחו כמותו:
· הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |