קובץ הערות/סד
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
בדברי הירושלמי ריש מכילתין. דלאבא שאול. דאינו קונה יבמתו בביאה לשם נוי. איכא איסורא דיבמה לשוק. צ"ע ממ"ש תוס' ר"פ החולץ. דקטן על הגדולה תגדלנו. ולשיטת תוס'. דביאת יבם קטן אינה קונה כלל מדאורייתא. ליתסר משום יבמה לשוק:
ב[עריכה]
בהא דאמר רב המנונא. דשומרת יבם שזינתה. אסורה ליבמה. משום דשומרת יבם ה"ה כאשת איש. יש להסתפק אי איכא לאו גמור. כמו בסוטה לבעלה. או אפשר. דכמו דאיסור יבמה לשוק קל מאיסור אשת איש. ה"נ איסור סוטה ליבמה קל מאיסור סוטה לבעל. וליכא לאו גמור ליבם. ונ"מ אם נפטרה מחליצה ע"י שזינתה כמו שסוטה גמורה פטורה. דאם אינו איסור סוטה גמור. אפשר דצריכה חליצה. ובעיקר הך דינא קשה. דכיון דאיסור סוטה לא מצינו בתורה. אלא בא"א שזינתה. איך אפשר ללמוד יבמה מא"א ואין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ועוד תימא. דהא אנן קיי"ל דזיקה לאו ככנוסה. וקרובות זקוקה אינן אסורות אלא מדרבנן. ולא אמרינן יבמה ה"ה כאשת איש. ומ"ש דלענין זינתה דינה כא"א ואפילו ר"ע דמשוי חייבי לאוין כחייבי כריתות ויש ממזר מיבמה. מ"מ לענין הפרת נדרים קאמר אין היבמה גמורה ליבם כמו ארוסה. דאין חייבין עליה מיתה כארוסה. וכן קשה לשיטת ר"ת וסיעתו. דשומרת יבם אוכלת בתרומה מדאורייתא. מהיכן ילפינן לה. דבתורה לא מצינו אלא באשתו. דהוי קנין כספו. ואיך נלמוד יבמה מא"א. כמו שהשיב ר"ע. לענין הפרת נדרים. דאין היבמה גמורה כארוסה. וה"נ נימא לענין אכילת תרומה. וצ"ע:
ג[עריכה]
כתב הרמב"ן פ' נושאין על האנוסה. אהא דאמר רב הונא עכו"ם מותר בבתו פירוש משום שאין חוששין בהן לזרע האב. ואע"ג דאית להו חייס. ולענין ירושה נמי אמרינן עכו"ם יורש אביו דבר תורה. התם שאני דגלי ביה רחמנא. אבל לענין עריות לית ליה. דרחמנא אפקריה לזרעיה בין בעודן עכו"ם בין בגירות. והיינו נמי דאיצטריך לרבויי בירושה עכ"ל והיינו כי היכי דלא נימא רחמנא אפקריה לזרעיה. אבל אי לאו ה"ט לא איצטריך קרא בירושה וצ"ע. דהא אי לאו קרא. לא היו יודעין כלל דין ירושה בעכו"ם. ואפילו לירש את אמו. דליכא טעמא דאפקריה. וברמב"ם בהל' נחלות. כתב דליכא דין ירושה בעכו"ם. אלא בבן לאביו אבל לא בשאר קרובים. וכתב במ"מ הטעם. משום דליכא קרא בשאר קרובים. מיהו נראה מקור לדברי הרמב"ם מכתוב. ויאמר אברם. הן לי לא נתת זרע. והנה בן ביתי יורש אותי. פירוש שיחזיק בנכסים כזוכה מן ההפקר ולמה יהיו נכסיו הפקר והרבה קרובים היו לו. אלא ודאי. דליכא דין ירושה בבני נח. רק בבן לאביו. ואפילו לדעת הרמב"ן סוף פרשת אמור. דהאבות היו להן דיני ישראל לענין יחוס. (ולא לענין מצות. שעדיין לא נצטוו בהן). ומסתמא ה"ה לענין דיני ירושה מ"מ זה היה רק אחר שבא אברהם בברית. כמ"ש שם הרמב"ן. אבל הכתוב הנזכר. היה קודם שבא בברית. והיה כבן נח גמור:
ד[עריכה]
ר"פ הערל. כי איצטריך קרא לערבי מהול. פירוש דאל"כ ת"ל משום קרא. דוכל ערל לא יאכל בו. וכתב בתוס' הרא"ש. מכאן נראה לפרש דקרא אתא להזהיר העכו"ם שלא יאכל. דאי להזהיר ישראל שלא יאכילנו. אפילו בעכו"ם ערל מצי לאוקמא קרא עכ"ל. והיינו אי מקרא דוכל ערל לא יאכל בו. האזהרה היא על האוכל גרידא. משו"ה כתב תושב ושכיר לא יאכל בו. להזהיר את המאכיל. אלא צ"ל. דגם הכתוב תושב ושכיר קאי על האוכל. וזה ידעינן מקרא דערל לא יאכל בו ומשו"ה איצטריך לאוקמי בערבי מהול. והיא קושיא על דברי הרמב"ם. שכתב (הל' קרבן פסח פ"ט) דהאזהרה היא על המאכילו ותימא. אכתי תיקשי. דבשלמא קרא דתושב ושכיר. נכתב בפירוש לענין עכו"ם. אבל קרא דערל לא יאכל. ה"ה ככל הלאוין שבתורה. שלא נאמרו אלא לישראל ולא לנכרים. ואיך אפשר לאסור נכרי באכילת פסח מקרא דערל. דקאי בישראל. כמו כל הלאוין ולמאי איצטריך לאוקי קרא דתושב ושכיר בערבי מהול וצע"ג. ולדעת הרמב"ם אפשר לישב. דאף דנכרי עצמו לא נצטוה ולא הוזהר מאכילת פסח. אבל האזהרה היא על כל ישראל. שלא יאכל ערל בפסח. או שלא יאכל תושב ושכיר בפסח. והמאכילן הוא נגד רצון התורה. שלא רצתה שיאכל תושב ושכיר וערל בפסח. וכמו בישראל המטמא את הכהן עובר. משום דכל ישראל הוזהרו שלא יהא כהן טמא. ה"נ הוזהרו ישראל שלא יאכלו נכרי וערל בפסח. ומ"מ אינו דומה לגמרי. דהתם המטמא את הכהן הוא העובר בלאו ולוקה. אבל הכא גוף האיסור הוא על האכילה בעצמה. והמאכיל אינו אוכל. ואינו נהנה מהאכילה. וע"כ אינו לוקה אלא שהוא נגד רצון התורה. אשר גילתה לנו בכתוב זה. ואף דמלביש חבירו כלאים לוקה. היינו משום דעשה גוף האיסור שהלביש לישראל כלאים. אבל המושיט בגד כלאים לחבירו. אינו לוקה. והמאכיל דומה למושיט ולא למלביש. דגוף האיסור נעשה ע"י האוכל ולא ע"י המאכיל:
ה[עריכה]
שם בסוגיא. הביאו בתוס' ממגילת סתרים דרבינו נסים. שבמדבר מלו ולא פרעו. אף שנצטוו על הפריעה. מ"מ לא פרעו. משום חולשא דאורחא. וצ"ע דכיון שלא היו יכולין לפרוע למה מלו. דהא מל ולא פרע כאילו לא מל. ומוכח מזה דהא דכאילו לא מל הוא לענין ערלות. שהוא עדיין ערל מפני חסרון פריעה. אבל מ"מ גם המילה לבדה יש בה מצוה ואין הפריעה מעכבת מצות מילה. וזה חידוש. גם משמע בסוגיין דאפשר לפרוע בסכין. דהא בגמ' מוקי קרא דעשה לך חרבות צורים לפריעה. והרמב"ם כתב. דפורעין בציפורן. ומקורו באגדה דצפורנים להסתכל בהן בהבדלה ולפריעה. וצ"ל דזה אינו אלא מדרבנן. דומיא דלהסתכל בהן בהבדלה:
ו[עריכה]
ותיפוק ליה. דמצרית ראשונה היא (והיאך נשא שלמה לבת פרעה). אמר רב פפא. שלמה לא נסיב מידי אלא לזנות היה מתכוין. עיי"ש בתוס' ישנים, דאי לא גיירה ניחא. דכ"ז שלא נתגיירה. לא שייך איסורא דמצרית ראשונה. וגם קנאים פוגעין בו. לא שייך אלא בפרהסיא ולא בצנעא. והוא תימא דהא פרכינן. והא אסתר פרהסיא היה. והיינו משום דהיה ידוע לכל. וא"כ ה"נ היה ידוע לכל כמבואר בכתוב. שבנה לה בית גדול. ואין לך פרהסיא יותר מזה. והרמב"ם כתב שגיירה. והא דמשני שלא נשאה. היינו כמ"ש הרמב"ם דבכל חייבי לאוין ועשה אינו עובר אלא ע"י קידושין. וגם איסור פנויה ליכא. כיון דהיתה מיוחדת לו כמו פילגש. ולהסוברין דעובר בביאה גרידא לא משני רב פפא מידי וצ"ע. ואפשר דמשו"ה פירש"י שם שלא כפירוש תוס' ומאיסור מצרית לא פריך כלל עיי"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |