קובץ הערות/מב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קובץ הערות מב

א

פ' החולץ (מ"ה) חציו עבד וחציו בן חורין שקידש. אסור לו לבוא עליה. דנמצא צד עבד בא על אשת איש שאינה מקודשת אלא לצד חירות. והקשה מזה באבני מילואים על הרשב"א פ"ב דקידושין. שכתב דהיכא דאין הקידושין מסורין לביאה בתורת ודאי מודה אביי לרבא דלא הוי קידושין וא"כ הכא דאסורה לצד העבד בודאי. ולא מטעם ספק. לא ליהוי קידושין לכו"ע. והנה במקדש אחת משתי אחיות. דס"ל לרבא דלא תפסי קידושין משום דאין מסורין לביאה. צריך ביאור. דהא באמת המקודשת מותרת לו. ולא נאסרה עליו אלא אחותה. וא"כ המקודשת ראויה לביאה. וצ"ל. דנהי דקמי שמיא גליא שהיא מותרת לו. מ"מ כיון דמספקא לן על כל אחת שמא היא אחות המקודשת. וא"כ גם המקודשת אסורה לו מספק. ומשו"ה מיקריא אינה ראויה לביאה. דאיסור ספק שיש בה מונעתה מלהבעל. וקשה דמ"ש לענין שחיטה שאינה ראויה לאכילה כגון גבי כיסוי הדם דבעינן שחיטה ראויה. והי' ספק בשחיטה. אסורה באכילה מספק. וטעונה כיסוי מספק. דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ולא אמרינן. כיון דאסורה באכילה מספק. ממילא הויא אינה ראויה לאכילה ופטורה מכיסוי. אלא אמרינן שמא השחיטה כשרה. וקמי שמיא גליא שהיא מותרת. וחייבת בכיסוי דהויא שחיטה ראויה לאכילה. וה"ה או כ"ש הכא. שהמקודשת לא נאסרה עליו כלל. דהויא ראויה לביאה. וכן קשה מעירוב דבעינן שיהא הככר ראוי לאכילה. ואם אסור מטעם ספק. אינו עירוב בודאי משום דאינו ראוי לאכילה. ומ"ש משחיטה:

ב

וי"ל דגבי עירוב בעינן שיהא הככר ראוי לאכילה בפועל. ואפילו אם הוא מותר. אלא שנפל עליו הגל דא"א להשיגו. ג"כ אינו עירוב. אבל בשחיטה לא בעינן שיהא הבשר ראוי לאכילה בפועל. אלא שיהא מותר מצד הדין. שהשחיטה תתירו. ומשו"ה גבי ספק בשחיטה. דאם באמת השחיטה כשירה. הרי התירה את הבשר. ואף דבפועל א"א לאכול את הבשר. משום דמספקא לן. אבל זה לא הוי אלא כמו נפל עליו הגל. דאינו פוסל את השחיטה. משא"כ בעירוב כיון דמטעם ספק א"א לאכול הככר. לא עדיף מנפל עליו הגל דלא הוי עירוב. ונראה. דאפילו אם אין הככר אסור אלא מדרבנן. אינו עירוב מדאורייתא. כיון דא"א לאכלו מאיזה טעם שיהיה. לא הוי עירוב. וכן משמע בתוס' ספ"ב דכתובות עיי"ש. ובזה נחלקו אביי ורבא גבי קידושין. דכו"ע ס"ל דבעינן קידושין הראוין לביאה. אלא דאביי ס"ל דהא דבעינן ראוין לביאה אין הכונה דבעינן שיהא ראוי בפועל לביאה. אלא שיהא מותר מצד הדין. וכמו בשחיטה ראויה לאכילה. אבל בקידש אחת משתי אחיות. דאינה אסורה עליו. אלא שהביאה נמנעת בפועל מפני הספק. מיקרי שפיר ראוי לביאה. אמנם היכא שהביאה אסורה בתורת ודאי. מודה אביי דלא הוי קידושין. כיון שהמקודשת אסורה להמקדש מצד הדין. ולפי"ז בחציו עבד וחב"ח שקידש. דלא נתקדשה אלא לצד חירות. ולצד חירות היא מותרת. אלא שבפועל א"א לו לבעול מפני צד העבדות. וזה לא מיקרי אינו ראוי לביאה. לדעת אביי דלא בעינן שיהא ראוי לביאה בפועל. אלא שיהא ראוי מצד הדין. ולצד חירות היא מותרת מצד הדין. ורבא ס"ל דבעינן שיהא ראוי לביאה בפועל. כמו בעירוב דבעינן שיהא ראוי לאכילה בפועל. ומשום הכי גם בספק מיקרי אינו ראוי. ואפשר שלדעת רבא. גם אם לא תאסר עליו אלא מדרבנן. לא הוי קידושין מדאורייתא. כיון דבפועל אינה ראויה לביאה. וזה נראה מוכח. דהא בקידש אחת משתי אחיות. לכאורה כל אחת מותרת מדאורייתא. משום חזקת היתר. כמו בשני שבילין ואינה אסורה אלא מדרבנן. ומ"מ לא הוי קידושין, משום דאין מסורין לביאה. והא דמבואר בגמ'. גבי השוחט בשבת, דלמ"ד מעשה שבת דרבנן. הוי שחיטה ראויה. כבר נתבאר דלגבי שחיטה לא בעינן ראוי בפועל. וכיון דמותר מדאוריית', הוי שחיטה ראויה ובמהרש"ל פ' אלו נערות (ל"ד). הקשה דמ"ש ממקדש באיסורי הנאה דרבנן. דאינה מקודשת מדאורייתא. וה"נ ליהוי שחיטה שאינה ראויה. אפילו למ"ד מעשה שבת דרבנן. ולכאורה אין זו קושיא. דלענין קידושין בעינן כסף שתוכל ליהנות ממנו. וכיון דאסור מדרבנן אינו ראוי ליהנות בפועל. אבל לענין שחיטה אין צריך שיהא ראוי לאכילה בפועל. כנ"ל. וכן כתב הריטב"א. ספ"ב דקידושין במתניתין דהמקדש באיסורי הנאה. אלא שאין נראה כן מדברי רש"י פ"ק דפסחים (ז') שכתב הטעם. משום דהפקר בי"ד הפקר. ולדברי הריטב"א אין צורך לטעם זה. ומ"מ גם לדברי רש"י ל"ק קושית מהרש"ל דבקידושין הטעם. משום הפקר בי"ד:

ג

בפ' כיצד צולין (פ"ג). תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו. הני גידין היכי דמי. אילימא גידי בשר. ניכלינהו. ואי דאיתותר היינו נותר. אלא פשיטא גידי צואר וכו'. לא נצרכא אלא לגיד הנשה. ואליבא דרבי יהודא דאמר אינו נוהג אלא באחת וכו'. וכגון שהוכרו ולבסוף נתערבו ורב אשי מוקי לה בשומנו של גיד עיי"ש. והיינו, דמה שאינו ראוי לאכילה. לא חל עליו שם נותר. אבל בספק גיד. חל עליו שם נותר מספיקא. שמא הוא ראוי לאכילה וזיל הכא לחומרא. דאינו נאכל מספק. והכא לחומרא. דטעון שריפה מספק. וכמו בספק שחיטה דאסור באכילה. ומ"מ טעון כיסוי הדם. וכן בשומנו של גיד. דאין איסורו אלא מדרבנן. ומדאורייתא שרי באכילה. נעשה נותר מדאורייתא. ומזה נראה מוכח. דגמ' דידן לא ס"ל כהירושלמי דמים מגולין דאסורין להדיוט משום חשש סכנה. פסולין לגבוה דלא הוי ממשקה ישראל. וא"כ בספק גיד הנשה, דאסור לישראל מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא. לא עדיף ממים מגולין ולא הוי ממשקה ישראל. וא"כ אין בו מצות אכילה. ואמאי חל עליו שם נותר. וע"כ פירשו רש"י ותוס' ס"פ לולב וערבה. טעמים אחרים לפסול מים מגולין ולא מטעם ממשקה ישראל עיי"ש. ובס"פ אלו עוברין (מ"ח). ממשקה ישראל מן המותר לישראל. מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה. אמרת מה איסור טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו. יצא מוקצה שאיסור דבר אחר גרם לו. (פירש"י איסור שבת) ואי אמרת מוקצה דאורייתא. מה לי איסור גופו. מה לי איסור דבר אחר. אלא ודאי דמוקצה אינו אלא מדרבנן. והא דמחלק בברייתא בין איסור גופו לאיסור דבר אחר. צ"ל דדוקא באיסור דרבנן איכא לפלוגי בהכי. אבל לא בדאורייתא. ולפי"ז שומנו של גיד אע"ג דאינו אסור אלא מדרבנן כיון דאיסור גופו גרם לו לא מיקרי ממשקה ישראל. ואמאי נעשה נותר. וצ"ל דאיסור דרבנן. אפילו איסור גופו גרם לו אינו פסול לגבוה אלא מדרבנן. יצא מוקצה דכשר אפילו מדרבנן. אבל מדאורייתא כשר לגבוה. ומשו"ה נעשה נותר מדאורייתא:

ד

בצמח צדק (סי' ל"ט) הביא קושית חתני בעל עבודת הגרשוני במ"ש הרשב"א דספק טריפה לא מקרי דבר שיש לו מתירין. משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי. ול"ל ה"ט דממ"נ אם היא טריפה אין לה מתירין ואם אינה טריפה אינה צריכה ביטול כלל. וע"ז כתב לתרץ דאוכל ספק טריפה אפי' אם כלפי שמיא גליא שאינה טריפה. מ"מ אוכל דבר איסור דספיקא דאורייתא לחומרא. וגם האיסור הזה צריך ביטול. עיי"ש באורך שהביא מאשם תלוי דלא אמרינן דלמא של שומן אכל ומייתי חולין לעזרה. דזה עצמו הוא האיסור שאכל ספק איסור. וע"ז חייבה תורה בקרבן ואפי' אם יוודע לו אח"כ שאכל השומן לא אמרינן למפרע שהביא חולין לעזרה. דכיון דעביד איסורא שאכל ספק חלב בשוגג חייב קרבן עיי"ש. ומבואר מדבריו דחיוב אשם תלוי הוא. על מה שעבר על איסור דספיקא דאורייתא והוא קרבן ודאי ולא ספק קרבן. וכ"כ בספורנו ס"פ ויקרא על הכתוב אשם הוא. אע"פ שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא לא יחשוב שמכניס חולין בעזרה כי הוא קרבן. אע"פ שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק. והטעם הוא כי אשום אשם לד' כשלא נזהר בדבר עד שנפל בו הספק עכ"ל. ולדבריו אשם תלוי הוא קרבן ודאי על איסור ספיקא דאורייתא. ולא כן מבואר ברמב"ם פי"ח ממעה"ק דהשוחט א"ת בחוץ פטור. ואפי' לשי' הראב"ד שם דחייב חטאת א"א לומר דטעמו כהצ"צ דהוא בא על איסור. סד"א לחומרא דהא תנן חייבי אשם תלוי שעבר עליהן יוהכ"פ פטורין. דהוא חטא שאין מכיר בו אלא המקום. ולדברי הצ"צ והספורנו דחיובו על מה שעבר באיסור סד"א הלא מכירין החטא וכמו חייבי חטאות ואשמות ודאין. וע"כ צ"ל דטעם הראב"ד דחיובו הוא משום ספק שמא אכל חלב ומ"מ יש לו דין קרבן ודאי מגזה"כ]:

ה

ומש"כ בצ"צ לפרש דברי הרשב"א בנתערב ספק איסור אפי' אם קמי שמיא גליא שהוא שומן. מ"מ צריך ביטול משום איסור ספיקא דאורייתא תימא דאפי' נאמר שבשעה שהוא ספק טריפה עבר על איסור סד"א היינו מפני שהי' צריך לחוש שמא הוא טריפה אבל בנתערב ובטל איסור טריפה איזה ספק איסור יש כאן. דאם הוא טריפה כבר נתבטל וממילא אין כאן שום ספק איסור. אלא דכדברי הצ"צ מוכח עוד ממ"ש הרשב"א פ"ק דביצה] דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות אסור ואין כאן ס"ס להתיר משום דאין לומר דאפי' זהו שנתערב שמא אינו טריפה דהא כבר אסרתו קודם שנתערב. והיינו דאפי' אינו טריפה מ"מ הוא אסור משום סד"א [וק' למ"ל ה"ט בלא"ה א"א להתיר משום ס"ס דהוי תרתי דסתרי דאם נתיר כ"א מטעם ס"ס צריך להתיר שניהם כמש"כ תוס' נדה (כ"ז) וצ"ע]. וכן מ"ש הפוסקים גבי ספק איסור שנתערב ברוב היתר במינו דאסור ואינו דומה לנשפך וספק אם הי' בו ששים דמותר מטעם ספיקא דרבנן. דהכא שאני דעיקר הספק הי' בדאורייתא קודם שנתערב אלא שאח"כ נתגלגל בדרבנן. ובשו"ת הגרע"א סי' ס"ד הק' מדברי הרי"ף בפסחים מספק חמץ אינו אוסר במשהו דהוי ספיקא דרבנן. וה"נ עיקר הספק הוה בדאורייתא. וכדברי הרי"ף מפורש במס' תרומות דספק תרומה אינו אוסר במאה משום דהוי ספיקא דרבנן והתם ג"כ עיקר הספק הוי בדאורייתא. אמנם לפי"ד הצ"צ ל"ק דטעמא דנתגלגל בדרבנן אסור. אף דלכאורה עכשיו הספק בדרבנן היינו משום דהספק איסור צריך ג"כ ששים ככל האיסורים דאיסור סד"א הוא ככל האיסורין. אבל לענין משהו בחמץ לא שייך לומר כן דהא אם אינו חמץ אין איסורו אלא משום סד"א ולא משום חמץ ואיסור זה אינו אוסר במשהו. וכן בספק תרומה לאסור במאה. דאם אינה תרומה אף שאסורה משום סד"א. אבל האיסור הזה א"צ מאה לבטלו דאינה איסור תרומה:

ו

ובעיקר דברי הצ"צ נראה מדברי תוס' בכמה מקומות שלא כדבריו. והוא בתוס' ר"פ כל הזבחים שנתערבו בנתערבו בטריפה דקתני ירעו עד שיסתאבו ויפדו והקשו בתוס' דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ותרצו דכיון דהקדשים אינן טריפה ומותר לאדם מותר להאכילן לכלבים. ולסברת הצ"צ מה מהני מה שאינו טריפה מ"מ אסור לאדם משום סד"א. ובתוס' פ' כיסוי הדם (פ"ד) מבואר לענין מלאכה ביו"ט דהותר שלא לצורך אוכל נפש. ובלבד שיהא צורך היום קצת ואפי' מצוה דרבנן מקרי צורך היום כמו ס"ת לקרות בו. ומ"מ מצוה שצריך מסד"א לא הוי צורך ודאי. ובתוס' ר"ה (כ"ט) הביאו ראי' דאיסור ברכה לבטלה א"א מדר' מהא דספק אמר אמת ויציב חוזר עיי"ש. וק' אמאי לא הוכיחו מכל הברכות כולן דאינן אלא מדרבנן וע"כ צ"ל כיון דמצוה מדרבנן לברך מקרי לצורך. וא"כ גם בספק דאורייתא דצריך לברך מספיקא מקרי לצורך. וכן לענין טלית המצויצת בשבת דמותר לצאת בה ברה"ר אפי' אם אינה חייבת אלא מדרבנן. משום דהציצית הוי צורך הבגד. ואילו בספק דאורייתא כמו בטלית חצי' סתום וחצי' פתוח אסור לצאת בה ברה"ר בשבת וכ"ז שלא כדברי הצ"צ דלדבריו חיוב הספק הוא ודאי חיוב. אלא שנראה כדבריו בגמ' שבת (נ"ה) אמרה מה"ד לפני הקב"ה אם לפניך גלוי וידוע לפניהם מי גלוי עיי"ש. ואף דליכא חיוב תוכחה היכא שאין דבריו נשמעין מ"מ נענשו שהיו חייבין להוכיח מספק שמא יקבלו מהן. ושמא י"ל דמצות תוכחה כך נאמרה מתחלה על הספק וחיוב תוכחה בספ' הוא ודאי חיוב ואינו דומה לשאר ספ' מצוה. ובתוס' פ"ק דכתובות (ט') הקשו אהא דאמרינן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה משום דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו מ"מ ק"ק איך בא עלי' למה לא הי' ירא שמא יחזור והיינו אף דאיגלאי מלתא למפרע שהיתה פנוי' מ"מ בשעת ביאה הי' ספק ועבר על איסור סד"א. ובר"פ גיד הנשה. העצמות והגידין ישרפו משום נותר ומוקי לה כר"י דמספקא לי' אם נוהג בשל שמאל אבל לרבנן דהוא אסור ודאי לא הוי נותר דכל היכי דקרינן בי' יאכל קרינן בי' והנותר באש תשרופו. ובאיסור ודאי לא קרינן בי' יאכל. ומ"מ בספק איסור טעון שריפה מספק ולא אמרינן כיון דהוא אסור מספק משום סד"א לא קרינן בי' יאכל. וכן לענין כיסוי הדם דבעינן שחיטה ראוי' לאכילה. ובספק בשחיטה טעין כיסוי מספק אף דאסור באכילה מספק. צ"ל מטעם ספק אין זה אלא עיכוב בפועל כאילו נפל עליו הגל אבל מדינא הוא ראוי לאכילה. ולענין כיסוי הדם ונותר תלוי אם הוא ראוי מצד הדין ואין קפידא במה שאינו ראוי בפועל. אלא דצ"ע מ"ש דלענין מילת זכריו דמעכבתו מפסח ומבואר בר"פ הערל דאם הי' אנוס כגון שהי' חבוש בבית האסורין אינה מעכבתו דלא קרינן בי' המול לו כל זכר ואמאי לא נימא כן גם לענין נותר אם נאנס כגון במוח שבעצמות שא"א לשוברן: ובפסחים (פ"ח) מאן דמתני אברייתא אבל אמתני' לא כיון דכשירין נינהו דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא ועיי"ש ברש"י ותוס' דפסול מום חמור משלא למנוייו. וקשה דהא המום לא הי' אלא באחד מהם. והכא אנו דנין לענין הארבעה שלא הי' בהן מום אלא שאסורין לאכול מפני הספק. א"כ מה בכך דפסול מום חמור מ"מ איסורא דסד"א אינו חמור מספק שלא למנוייו וצע"ג:

ז

והרשב"א הק' מאשם תלוי לדעת הרמב"ם דספק מותר מדאורייתא. ולכאורה נראה שדעתו דאשם תלוי הוא משום איסור ספק כדברי הצ"צ אבל כבר נתבאר למעלה דאינו כן. ואין לפרש קושית הרשב"א משום דלדעת הרמב"ם ספק מותר בתורת ודאי ואפי' אי קמי שמיא גליא שהוא חלב ג"כ מותר בשעה שהוא ספק וע"כ הק' דא"כ א"ת למה הוא בא. אבל זה אינו דמבואר בר"ן ספ"ק דקידושין דגם לדעת הרמב"ם היתר כל הספיקות אינו אלא בתורת ספק והיודע שהוא איסור אסור להאכילו למי שהוא ספק וכיון דחיוב א"ת הוא משום דלבו נוקפו שמא אכל חלב א"כ גם לדעת הרמב"ם שייך לומר כן. ואין לומר כיון דמותר לאכול ספק חלב ליכא קרבן כדאמרינן ספ"ב דשבועות אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא. דלא דמי דהתם ידע שלא בשעת וסתה. ואינו חייב לחוש שמא תראה דם אבל אם הי' סבור שהיא בשעת וסתה ובאמת היתה שלא בשעת וסתה וראתה דם נראה דחייב חטאת דבכה"ג אין לפוטרו מטעם אנוס. והכא לענין א"ת הא מיירי שהי' שוגג שלא ידע כלל מהספק כמ"ש רש"י ותוס' ר"פ ספק אכל [אלא שמדברי תלמידי רבינו יונה פ"ב דכתובות גבי הבא עלי' באשם תלוי מבואר דגם בידע הספק איכא א"ת. וכן כתב רש"י נזיר (כ"ג עיי"ש בשיטה,. וכיון שלא ידע מהספק אין לפוטרו מטעם אנוס ונראה כונת הרשב"א בקושיתו דכמו דמותר לו לאכול ספק איסור בתחילה ואינו חייב לחוש שמא הוא חלב. ה"נ לאחר האכילה אינו צריך לחוש שמא הי' חלב. י"ל עוד בקו' הרשב"א דלא הוי שב מידיעתו ועיין בירושלמי רפ"ו דתרומות. ובריש הוריות (נ'.)]:

ח

ועל קו' זו תי' במהרי"ט. וקדמו בזה המאירי ריש חגיגה. דבזה גופא פליגי דמ"ד דחייב א"ת בחתיכה אחת ס"ל דספק אסור מדאורייתא. ומ"ד דבעינן ב' חתיכות ס"ל דספק בחתיכה אחת מותר. ולכאורה תירוץ זה אינו מספיק דהא עכ"פ מוכרח מחד מ"ד דספק אסור ומאידך מ"ד אין הכרח להיפוך. דהא שפיר אפשר לומר דאע"ג דאסור גם בחתיכה אחת מ"מ אינו חייב א"ת. וא"כ מחד מ"ד נשמע לאידך. וצריך להוסיף על תי' זה ולומר דזה אינו מסתבר לחלק. דאם ספק אסור משום שצריך לחוש שמא הוא חלב. א"כ גם לאחר האכילה צריך לחוש שמא אכל חלב ולמה יפטר מא"ת. דהכל חיובו של א"ת הוא משום דלבו נוקפו שמא אכל חלב וגם בחתיכה אחת שייך ה"ט. אלא על כרחך דטעמא דפטור מא"ת בחתיכה אחת הוא משום דספק מותר ואינו צריך לחוש שמא הוא חלב:

ט

ולפי"ז הטעמים שנאמרו בגמ' לחלק בין חתיכה אחת לב' חתיכות. היינו לענין איסור ולא לענין חיוב אשם דהא בחיוב אשם לא פליגי כלל וכו"ע ס"ל דהיכי דספק אסור חייב בא"ת והיכא דספק מותר פטור ולא פליגי אלא בהא גופא אם ספק מותר. ופירכת הגמ' היא מ"ש חתיכה אחת מב' חתיכות לענין איסור. וק' דהא שנא ושנא דבב' חתיכות א"א להתיר דהוי תרתי דסתרי דהא ס"ס ודאי מותר ומ"מ בתרתי דסתרי אסור כמ"ש תוס' נדה (כ"ז). וכן לענין רוב כתבו תוס' סנהדרין (פ') גבי הנסקלין בנשרפין דלא מהני רובא בתרתי דסתרי. ולכאורה י"ל דאיצטרך לטעמא דאיקבע איסורא היכא דלא הוי תרתי דסתרי כגון בבא עכו"ם ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השני' דמקרי איקבע איסורא. אבל ז"א דגם בכה"ג מקרי תרתי דסתרי דהא בשלי' שיצתה מקצתה אסור גם ביום מ"א משום דהוה תרתי דסתרי ליום ט"ו אף דעכשיו ביום מ"א כבר אינו ליום ט"ו בעולם. וכן הוא בר"ש (תרומות פ"ח מ"ח) דהא דבנאכלו הראשונות שניות טהורות היינו משום דאלו ואלו תלויות אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין לחלק בזה עיי"ש. אלא דאכתי איכא איקבע איסורא ולא הוי תרתי דסתרי כגון בספק גירושין. והוא בתוס' פ"ב דכתובות (כ"ב). וכן בספק בין השמשות קרוב למ"ש דאיקבע איסורא כל היום. כמש"כ תוס' ר"פ ספק אכל ולא הוי תרתי דסתרי דהא אפשר שכל ביה"ש הוי לילה. אבל ק' למ"ד דטעמא דשתי חתיכות הוא משום דאפשר לברר איסורו (וכן למאן דמפרש טעמא מקרא דמצות] ת"ל דספק בשתי חתיכות אסור משום תרתי דסתרי וכיון דאסור ממילא חייב בא"ת. ובשלמא למאן דיליף מקרא י"ל דאיצטריך קרא להתיר ספק בחתיכה אחת דמסברא הו"א דלעולם ספק אסור. אבל למאן דמפרש משום דאפשר לברר איסורו. והיינו דמשו"ה ספק אסור בב' חתיכות והא גם בלא"ה אסור משום תרתי דסתרי. ועיין בתוס' נזיר (נ"ז) ובשטמ"ק ב"ק (י"א). לענין ספק טומאה ברה"ר בתרתי דסתרי]:

י

והנה לענין חזקה בתרתי דסתרי מצינו דמהניא בשני שבילין והלכו בהן שני אנשים דטהרות שניהם טהורות. אבל דוקא לשני בנ"א ולא שיאכלם אדם אחד. דא"כ יאכל ודאי טומאה כמש"כ תוס' ספ"ב דכתובות והיינו דמותר לאדם אחד לאכול חתיכה אחת ולא שתי חתיכות. וק' כיון דהוי תרתי דסתרי א"כ ראוי לאסור גם חתיכה אחת דהא בשליא אסור ביום ט"ו וגם ביום מ"א ולא אמרינן שיהא אסור ביום אחד ומותר ביום שני. אלא כיון דהוא תרתי דסתרי אסור בשני הימים דהי מינייהו עיילת והי מינייהו מפקת כעין מ"ש תוס' זבחים (ל') בטעמא דכל שאינו בזאח"ז אינו בב"א וכ"כ בתורי"ד לענין שני איסורין בב"א. וצ"ל דטעמא לא משום הכי הוא אלא כיון דשריותא דס"ס ורוב הוא משום בירור המעשה ובתרתי דסתרי ליכא בירור כלל כמו בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז. אבל בחזקה דאינה מבררת המעשה אלא דמספק אין מוציאין דבר מחזקתו. א"כ גם בתרתי דסתרי אפש"ל על כ"א שלא נוציאו מחזקתו הודאית מפני ספק. וא"כ בכל ספק דדינו להקל שאינו צריך לחוש לצד האיסור ואינו מטעם בירור המעשה אפשר להתיר גם בתרתי דסתרי שיאכל חתיכה אחת ולא שתיהן. וכן מבואר מדברי מהרי"ט שכתב דאיצטריך קרא בספק ממזר להתירו בישראלית וממזרת ואי לאו קרא לא הי' מותר אלא באחת מהן. אבל באחת מיהא מותר ולא אמרינן כיון דהוי תרתי דסתרי יהא אסור גם באחת כמו בשליא שלא הותר גם יום אחד. אלא דאכתי צ"ע למה לא נאמר מאי חזית דהאחת אסורה והשני' מותרת דמאי אולמא והי מינייהו עיילת:

יא

ולטעמא דאפשר לברר איסורו לדברי המאירי ומהרי"ט החילוק הוא לענין איסור דהיכי דליכא לברור ספק מותר והיכא דאיכא לברורי ספק אסור. והוא דבר חידוש דלא מצינו חילוק זה אלא מדרבנן דהיכי דאיכא לברורי מבררינן. והוא כעין דשיל"מ והכא מחלקינן בזה מדאורייתא. אלא דפ"ק דחולין אמרינן ג"כ הכי לענין רובא דלמא היכא דאפשר אפשר ופירש"י שם היכי דאפשר לעמוד על הבירור. אמנם בתוס' שם לא פירשו כן. אלא הכונה בלא אפשר שיתבטל הדין הכתוב בתורה ומשו"ה ס"ל לר"ע ור"ט דאמרינן שמא במקום סייף נקב הוה דאפשר להתקיים דין רוצח בראו קרום של מוח מגולה עיי"ש. ולפירש"י אכתי עכשיו לא אפשר לברורי ונראה שלא רצה רש"י לפרש כפי' התוס' דהתינח למ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר אבל למ"ד דנין אין לחלק בזה דהא ילפינן מנשים דטבל ולא מל הוי גר ולא פרכינן שאני נשים דא"א בענין אחר. ובחי' הרמב"ן ריש גיטין כתב דליכא למילף מוספרה לה דע"א נאמן באיסורין דשאני התם דא"א בענין אחר. ואולי כונתו דתיקשי למ"ד אין דנין אפשר משא"א. ותוס' מיאנו בפירש"י דהא דאיכא לברורי מבררינן בכ"מ הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא:

יב

בשו"ת הגרע"א (סי' ר"ד) הקשה בח"ע וחב"ח שקידש להוי קידושין שאין מסורין לביאה ואינו דומה לחייבי לאוין דהתם ע"י הקידושין לא ניתוסף שום איסור אבל הכא ניתוסף איסור א"א על צד עבדות עיי"ש. ולפי המבואר בפנים דרבא ס"ל דבעינן שיהא ראוי לביאה בפועל והכא לצד חירות ליכא איסורא דא"א רק שאינו יכול לבעול מפני צד עבדות דאגיד גביה. ובפועל לא הי' יכול לבעול גם קודם קידושין משום צד עבדות ומה לי חד איסורא ומה לי תרי איסורי דמצד הדין גם עכשיו ליכא איסורא לצד חירות ובפועל גם קודם הקידושין לא הי' ראוי לביאה והקידושין לא גרמו למניעת ביאה יותר מקודם הקידושין:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף