קובץ הערות/מא
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
דף (מ"ז) תוד"ה כך נאמן וכו' אפילו על תינוק בין הבנים והיינו דבכל ענין האמינו הכתוב כמ"ש תוס' ב"ב (קכ"ז). ולכאורה כונתם דכיון דקרא סתמא כתיב איירי בכל גווני ואפילו אומר על קטן בין הגדולים וקשה דלהלן כתבו דאם יש לבן בנים אינו נאמן גם על הבן דא"א שיהא הבן פסול ובניו כשרים. ונראה דה"ה אם יש לבן אשה אינו נאמן עליו מה"ט דא"א שיהא הבן פסול ואשתו כשרה. ואמאי לא נימא דמסתמא איירי קרא בכל גווני אפילו יש לבן בנים ואשה. ונילף מזה דנאמן גם על אשת בנו ובניו. ונראה כונתם דכיון שנאמן לומר זה בני בכור היינו שאין לו בנים קודם שנולד זה. והדין הזה שהאמינתו תורה לומר אין לי בנים הוא בכל גווני בין שלא הוחזק בבנים בין שהוחזק. אבל אין ללמוד מזה דין אחר שנאמן גם על בן בנו מפני שנאמר דקרא איירי אפילו יש לבן בנים דזה אינו מוכח מהכתוב דשמא קרא לא איירי אלא בבנו ולא בבן בנו דדוקא בגוף הנאמנות שהאמינתו תורה איירי בכל גווני אבל אין ללמוד מדין זה לדין אחר:
ב[עריכה]
והרמ"ה כתב (פ' יש נוחלין קכ"ז) דהא דנאמן לומר על בנו שהוא עבדו הוא דוקא אם אינו מעיד על אמו. כגון שאומר שנולד משפחה ידועה מכבר. אבל אם אומר על אמו של זה שהיא שפחה וממילא הבן עבד אינו נאמן לפוסלה וממילא גם הבן כשר. ובקצה"ח הקשה מבן גרושה דנאמן לומר. לאחר שגרשתיה נשאתיה וא"כ מעיד עליה שנתחללה. ובס' אור גדול (סימן ב') הקשה מארוס וארוסתו דהוא אמר לאו מינאי דנאמן על הבן שהוא ממזר. ומ"מ אינו נאמן לפסול האשה משום זונה דפלגינן נאמנות. וה"נ בשפחה אף דאינו נאמן עליה מ"מ יהא נאמן על הבן:
ג[עריכה]
והנה בירושלמי סוטה (פ"ו) בע"א אומר נטמאת לאחר קינוי וסתירה וממילא נאמן גם להפסידה כתובתה ומדמי לה לע"א אומר חלב ואכל אח"כ דלוקה. וטעם ד"ז דהא דבכל דוכתא פלגינן נאמנות. אף ששני הדינין יוצאין ממעשה אחת. כגון בע"א מעיד שמת בעלה דנאמן להתירה ואינו נאמן לנחלה. אף ששני הדברים תלוין במיתת הבעל. אבל אינן בתולדה זמ"ז דאין דין נחלה מפני שהוא מותרת וההיתר אינו בשביל דין נחלה אלא שני הדינין הן מפני שהבעל מת. אמנם לענין כתובה נאמן דנטילת הכתובה אינו מפני שהבעל מת אלא מפני שמותרת לינשא וגם כשניתרת בחיי הבעל ע"י גט נוטלת כתובתה. ובכה"ג לא פלגינן נאמנות. וכן בע"א אומר נטמאה דנאמן לאוסרה נאמן גם להפסידה כתובתה דהפסד הכתובה הוא מפני שנאסרה עליו וגם אם אסרה עליו בנדר מפסדת כתובתה למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה. ובע"א אומר חלב הא דלוקה הוא מפני האיסור וכיון דנאמן לאיסור ממילא נאמן גם למלקות ולא פלגינן בכה"ג. וכן מ"ש תוס' דא"א שיהא הבן ממזר ובניו כשרים נמי מה"ט דפסול הבן הוא בתולדה מפסול. וכן בשפחה הא דבנה עבד הוא מפני שנולד משפחה וא"א שתהא האם כשרה והבן עבד. אבל בב"ג הא דהבן חלל אינו מפני שהאם חללה אלא דהביאה מחללת את הבן ואת האם וכן בא"א שזינתה הא דהבן ממזר אינו מפני שהאשה נעשית זונה אלא שהביאה גורמת לשני הדינין א) שתהא האשה זונה. ב) שיהא הולד ממזר ואף ששניהן יוצאין ממעשה אחת שפיר פלגינן נאמנות כמו בכל דוכתא:
ד[עריכה]
ובאומר זה בני דנאמן לפוטרה מחליצה משום דבידו לגרשה והקשה בשו"ת הגרעק"א להסוברין דנאמן בזה בני מטעם יכיר ל"ל טעמא דבידו. וכן יש להקשות על מ"ש בתשב"ץ ח"ג (סי' ק"ב) באומר זה אינו בני דנאמן לזוקקה ליבום והתם ליכא טעמא דבידו. ומ"ש זה אינו בני מזה בני דנאמן רק מטעם בידו (ואפשר דתשב"ץ סובר כדעת האומרין דבזה בני אינו נאמן מטעם יכיר) וי"ל דאפילו נאמר דאיכא נאמנות דיכיר לומר זה בני אבל באומר סתם יש לי בנים ודאי לא שייך יכיר דלא הכיר לשום אדם והא דפטורה מחליצה באומר זה בני אינו מפני שזהו בנו אלא מפני שיש לו בן. אלא דכשאומר זה בני ממילא אומר שיש לו בן וכיון דאין לו נאמנות לומר סתם יש לי בן ממילא אינו נאמן לפוטרה מחליצה באמירתו זה בני דהא פטור חליצה אינו דוקא מפני שזה בנו אלא מפני שיש לו בן סתם. משא"כ באומר אין לי בנים דנאמן לומר סתם אין לי בנים דהא נאמן לומר על קטן שהוא בכור ולא היו לו בנים קודם שנולד זה נאמן גם לזוקקה ליבום. ולפי"ז מה שנסתפק בשו"ת הגרעק"א באומר זה בני אם נאמן לאוסרו בקרובותיו נראה דבזה נאמן דד"ז תלוי במה שזהו בנו ולא במה שיש לו בנים סתם. ובשו"ת הרא"ש (כלל פ"ב) הקשה על הרמב"ם דאי נאמן לומר זה בני ליורשו מטעם יכיר יהא נאמן גם לחליצה מה"ט עיי"ש. ולפי מ"ש יש לחלק דלענין ירושה תלוי אם זהו בנו. אבל לענין אין הפטור מפני שזהו בנו אלא מפני שיש לו בן וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |