קובץ הערות/כב
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
דף כ"ה אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ומשמע דאי לאו טעמא דקרוב הי' נאמן לשים עצמו רשע וקשה הא לדבריו רשע הוא ורשע פסול לעדות גם ביש אחר עמו וי"ל דנ"מ מהא דהוא קרוב אם אומר שכבר חזר בתשובה דאינו נאמן על קרובו לומר שהיה רשע וחזר בתשובה ועדיין אינו מספיק דאפילו לדבריו שחזר בתשובה אכתי הוי תחלתו בפסול וי"ל דרבא לטעמי' דאוכל נבילות להכעיס כשר לעדות אף דהוא רשע ולא מיפסל אלא באוכל לתיאבון וע"כ הטעם משום דחשוד לשקר ובכה"ג לא מיקרי תחלתו בפסול כמ"ש בשיטה בשם הראב"ד ב"ב (מ"ג) לענין נוגע מיהו בגבורות ארי (ספ"ק דמכות) נסתפק בזה עיי"ש עכ"פ מבואר דטעמא דאין אדם מע"ר הוי משום דהוא קרוב וא"כ זה לא שייך אלא היכא שצריכין לתורת עדות דבזה קרוב פסול אבל במקום דליכא פסול קורבה שפיר מע"ר ומשו"ה נאמן לומר מזיד הייתי לפטור עצמו מקרבן דלא שייך לפוסלו משום קרוב בזה דאדם נאמן על עצמו לענין קרבן ואין צריך לתורת עדות וכן כתבו כאן בתוס' אבל בריש ב"מ כתבו בתוס' הטעם דנאמן בזה משום דבא לעשות תשובה ואינו משים עצמו רשע אבל אי לאו האי טעמא אינו נאמן ובשיטה שם בשם מהר"י כ"ץ כתב דלפטור עצמו מקרבן נאמן אפילו אם משים עצמו רשע והוא כדעת תוס' הכא ובהגהות אשרי (פ' הגוזל עצים) הביא מחלוקת בבע"ד הטוען שמשים עצמו רשע אם נאמן בטענתו והכא לא שייך כלל פסול קורבא ובמאירי (יבמות מ"ז) הביא מחלוקת בנאמנות האב לומר בני זה בן גרושה אם הוא דוקא כשאומר שוגג הייתי (וכן כתב בנמוקי יוסף פ' יש נוחלין) או אפילו באומר מזיד הייתי דמ"מ נאמן על בנו דרחמנא הימניה דא"צ הכא לתורת עדות ומבואר מכ"ז דשתי שיטות חלוקות הן בהא דא"א מע"ר דאית דסברי דאפילו היכא דלא שייך למיפסליה משום קורבה מ"מ אין נאמן על עצמו לומר שהוא רשע כמו בטענת בע"ד וקשה דא"כ מה הוצרך רבא להקדים דאדם קרוב לעצמו דה"ט לא שייך אלא היכא שצריך לתורת עדות וי"ל לפירוש הראב"ד (ברא"ש פ"ק דמכות) מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן היינו דאינו בע"ד אלא קרוב גרידא ולא נימא בזה פלגינן דיבורא דהוי עדות שבטלה מקצתה קמ"ל דקרוב אצל אשתו כמו אצל עצמו ומבואר דכונת רבא בקרוב אצל עצמו לומר דהוי בע"ד ומשו"ה פלגינן דיבורא ולא מיקרי עדות שבטלה מקצתה אלא דאכתי אינו מובן לשיטה זו דמנלן הא מילתא דאינו נאמן לשים עצמו רשע ואיזו טעם יש בד"ז דאפילו בדבר שיש לו נאמנות מ"מ אם משים עצמו רשע אינו נאמן וצ"ע:
ב[עריכה]
ובפ' המדי' ע"ג אי דלא ידע מנא ידע שמאכילתו שאינו מעושר להפסידה כתובתה וכתב הראב"ד דאין לתרץ שהודיתה בעצמה דא"א מע"ר והקש' הר"ן מ"ש מאומר גנבתי דמשלם קרן עפ"י עצמו ואפשר לחלק דחיוב תשלומין בגנב אינו בשביל האיסור דאפילו אם לא עשה איסו' ג"כ צריך לשלם מה שגנב כמו במציל עצמו בממון חבירו דחייב לשלם וא"כ חיוב תשלומין ורשעתו תרי מילי נינהו אבל במכשילתו הפסד הכתובה תלוי ברשעתה שאם הכשילתו בשוגג אינה מפסידה ובכה"ג לא פלגינן נאמנות:
ג[עריכה]
בפלוגתא דאוכל נבילות להכעיס דס"ל לרבא דכשר לעדות והיינו דס"ל דרשע אינו פסול אלא משום דחשוד לשקר כמו באוכל לתיאבון ויש לחקור לאביי דאוכל להכעיס פסול אם גם הוא מודה לרבא דבכה"ג ליכא חשש משקר אלא דס"ל דרשע פסול מגזה"כ כמו קרוב או איפכא דגם אביי מודה דפסול רשע אינו אלא משום חשש משקר רק דס"ל דגם להכעיס חשוד לשקר או אפשר דלאביי תרווייהו איתנהו פסול רשע וגם חשש משקר והנה אי איכא חשש משקר ברשע שאינו של חמס בזה נסתפקו בתוס' הובא בקצה"ח (סי' ל"ו) בחתם עד שלא נעשה רשע אם אחרים מעידין על כתב ידו כמו בנעשה חתנו וראה עוד נ"מ מספק זה באכל בשר טלה וכסבור שהוא בשר חזיר דפסול רשע מגזה"כ ליכא בכה"ג שנמצא בשר טלה אבל חשוד לשקר מיהא הוי וכן בגזל ממון חבירו ונמצא שהיה שלו או של הפקר מ"מ נעשה חשוד לשקר כיון דהיה סבור שהוא גזל ועוד נ"מ לענין מ"ש תוס' (גיטין ד') דאע"ג שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשירה ופסול שבי"ד אינן יודעין מפסולו אסור לו להעיד אפילו הדבר אמת מפני שמכשיל בי"ד לקבל עדות פסולה אבל אם אינו פסול אלא מפני שהוא חשוד לשקר אפשר דמותר לו להעיד בכה"ג אם הדבר אמת עוד אפשר לומר דלכו"ע רשע פסול מגזה"כ אל תשת רשע עד אלא דס"ל לרבא דלא פסלה תורה רק רשע דחמס ומ"מ הכל מודים דבגזלן איכא גם חשש משקר ותרווייהו איתנהו ביה:
ד[עריכה]
ובתוס' ב"ק (ק"ח) כתבו דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמשמע בשבועות ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דהוא מדרבנן וקשה דהתם טעמא משום דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וע"כ הא דנשבע ונוטל היא מדרבנן אבל הא דאינו נשבע ליפטר אפשר דהיא מדאוריית' וי"ל בכונת' דהתם משמע דמדאוריית' מיפטר חשוד לגמרי ואמאי לא נימא מתוך שאיל"מ ומוכח דחשוד מיקרי יכול לישבע כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ (ה') ואי נימא דמדאורייתא אין שבועתו כלום הוי אינו יכול לישבע ומיהו מדברי תוס' בב"מ הנ"ל משמע דאפילו נימא דחשוד מדאורייתא אין מקבלין שבועתו מ"מ לא מיקרי אינו יכול לישבע וזה צריך ביאור וי"ל לפי המבואר דחשוד אינו דומה לפסול דפסול אפילו המעשה אמת אין בהגדתו כלום ומשו"ה אסור לו להעיד אפילו יודע שהאמת כדבריו אבל בחשוד אם יודע שהוא אמת מותר לו לישבע אלא שבי"ד אין מניחין לו לישבע שמא משקר הוא אבל לפי טענתו שהאמת כדבריו הרי יכול ומותר לו לישבע ושבועתו שבועה ולא הוי אינו יכול לישבע ובקצה"ח (סי' צ"ב) כתב הטעם בהא דחשוד כשר מדאורייתא לשבועה דאמרינן שמא חזר בו ואף דרשע פסול לעדות עד שיתברר בעדים שחזר בו היינו משום דמוקמינן ליה בחזקתו כיון שחל עליו דין פסול מעמידין אותו בחזקת פסול שכבר נפסל לעולם עד שיחזור בתשובה ויתחדש עליו דין כשר אבל בחשוד לא שייך לומר שחל עליו דין חשוד לעולם דכל רגע ורגע הוא מילתא באפי נפשיה ואין ראיה מרגע זו לרגע אחרת וכשחזר בתשובה אינו התחדשות בדינו לומר אוקמיה אחזקתו דמעיקרא וביאור החילוק לפי מ"ש במ"א דהא דמעמידין דבר בחזקתו אין הטעם משום דכיון דאתמול היה אסור ראוי לומר שגם היום הוא אסור דאינו כן אלא דוקא אם אתמול היה הדין שיהא אסור גם היום ועכשיו הספק שמא נתחדש דבר המתיר אבל אם האיסור היה מתחלה רק לזמן ובכלות הזמן פקע האיסור ממילא ואין ההיתר דבר מחודש בכה"ג ליכא חזקת איסור לומר שנאסר לזמן מרובה ולא לזמן מועט אם מסתפקין בזה אלא אדרבא איכא חזקת היתר לומר שלא היה מתחלתו איסור מרובה אלא איסור מועט וזהו החילוק בין פסול לחשוד דבפסול הוא דין פסול ושייך לומר שנפסל מתחלתו לעולם עד שיתחדש בו דבר המכשירו אבל בחשוד ליכא דין חשוד ולא שייך לומר שחל עליו דין חשוד לעולם אלא בכל רגע הוא חשש בפני עצמו:
ה[עריכה]
דכ"ב בגרים דכשרין להעיד לקרוביהן דכקטן שנולד דמו ויש לחקור מהו הדין לענין אבילות בגרים זע"ז והרמב"ן בתורת האדם ענין ההתחלה הקשה אהא דעבדים אין עומדין עליהן בשורה וכו' וז"ל ואני תמה וכי אבילות יש כאן והלא אין להן חייס וכו' ושמא נאמר דאע"פ שאין להן שארות לענין יוחסין מתאבלין הן לענין קרובין והיינו משום דאבילות בצערא תליא מילתא וכיון דהן קרובין בטבע אע"ג שעפ"י דין אין להן קורבא נוהג בהן דין אבילות: ולפי"ז בגרים ג"כ יש דין אבילות לקרוביהן [אבל צ"ע דזה נגד המפורש בכל הפוסקים] ונראה בזה לתת טעם להא דאם אחד אינו יודע שמת קרובו אין צריך להודיעו ואף שהוא עושה דברים שהאבל אסור בהן למה אין חייבין לאפרושי מאיסורא משום דכיון דאין לו צער אין חייב כלל באבילות:
ו[עריכה]
ובסנהדרין (כ"ח) גבי ארוס דפסול לארוסתו אף דלא הוי שארו משום דבאיקרובי דעתא תליא ולכאורה הא טעמא דקרוב פסול אינו מפני חשש משקר אלא גזירת מלך היא וא"כ אינו משום איקרובי דעתא וצ"ל דאה"נ דגזה"כ היא דקרוב פסול אבל מי נקרא קרוב זה תלוי באיקרובי דעתא והא דאיקרובי דעתא אינו תלוי אם הוא קרוב עפ"י דין אלא אם הוא קרוב בטבע וא"כ קשה בגרים קרובין יהיו פסולין להעיד זל"ז ועוד קשה בקרוב שהעיד ולא ידע שהוא קרוב תהא עדותו כשרה דהכא ליכא איקרובי דעתא ובפ' יש נוחלין (קכ"ח) ולית הילכתא כמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא ופירש רשב"ם דפסול עד אלף דור ואיקרובי דעתא ליכא אלא עד דור שלישי כמו שפירש"י אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן מיהו בתוס' שם חלקו על הרשב"ם ואפשר דמה"ט הוא ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |