קובץ הערות/ז
|
< הקודם · הבא > |
א) לדעת הרמב"ן בחידושיו רפ"ק. (הובא שם ברשב"א בשם גדולי המפרשים) דהא דאין עדל"ת. באפשר לקיים שניהם. הכונה. דלעולם לא דחי. אפילו אם עכשיו לא אפשר כיון דמשכחת לה. שיהא אפשר. והקשה בשאגת אריה. לשיטה זאת. משבת (קל"ג). גבי בשר אפילו יש בהרת ימול. דמבואר שם. דהיכא דאיכא אחר. אין האב רשאי למול. אלא בליכא אחר. משום דאפשר לקיים שניהם. והנה סברת הרמב"ן. לכאורה אינה מובנת. דמה בכך. דיכול להיות אפשר. מ"מ עכשיו לא אפשר. ולמה לא תדחה עשה לל"ת. דבשלמא אם אפשר עכשיו. לקיים שניהם. אינה דוחה. דאינה בתורת היתר. אלא בתורת דחיה. ואין הדחיה אלא מפני ההכרח. ובספ"ק דקידושין הביאו בתוס' מירושלמי. דעשה דמצה. אינה דוחה ל"ת דחדש. מפני דהיא עשה שקודם הדיבור. וצריך ביאור. איזה גריעותא יש בזה. שנוהגה גם לפני הדיבור. והרי מ"מ המצוה נוהגת גם עכשיו. ונראה בטעם ד"ז. דכיון דמסברא אין עדל"ת. כמבואר בגמ'. דל"ת חמיר מעשה. אלא דילפינן מקרא דכך ניתנה העשה. לקיימה אפילו במקום ל"ת. (עיין בפירוש רבינו נסים גאון שבת קל"ב) אין זה שייך אלא בעשה שאחר הדיבור אבל בעשה דמצה לא שייך לומר. שניתנה לקיים אפילו במקום ל"ת דהא בשעה שנצטוו במצה. לא היה עדיין ל"ת בעולם. וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ן. דבמקום דלא אפשר כלל. כמו בתכלת בבגד פשתים. ע"כ ניתנה המצוה. לדחות ל"ת. אבל בחוטי פשתים בבגד צמר אין לנו ראיה. שניתנה המצוה לדחות ל"ת. ומשו"ה לא דחי. אמנם במילה בצרעת. דגלי קרא דדחי. אלא דהיכא דאפשר עכשיו. לקיים שניהם. אמרינן מסברא. דלא דחי. דקיום העשה אינו מכריח לדחות הל"ת. אמנם לשון הגמ' שם. כדריש לקיש. קשה קצת לפי"ז דהכא לאו מדר"ל אתינן עליה. אלא מסברא:
ב[עריכה]
ובתוס' שבת (קל"ג) הקשו. דנילף ממילה בצרעת. דעשה דוחה ל"ת ועשה. ותירצו דשאני מילה. דנכרתו עליה י"ג בריתות. והקשה מהרש"א מהא דאמר רב אשי. דמילה שלא בזמנה. אינה דוחה יו"ט. משום דהוי ל"ת ועשה. ונילף מצרעת. ותירץ דביו"ט אפשר להמתין למחר. כמ"ש תוס' לענין שריפת קדשים. וקשה, דהא רב אשי ע"כ ל"ל ה"ט. דאפשר למחר. דמה"ט אפילו היה יו"ט ל"ת גרידא. ג"כ אינו נדחה. ותוס' לא כתבו כן. אלא לאידך אמוראי. דס"ל דביו"ט ליכא עשה. וילפינן מקרא דלא דחי. ושמא י"ל. דאע"ג דלא מקרי אפשר לקיים שניהם. מ"מ פירכא מיהא הוי. דלא דמי יו"ט למילה בצרעת. והרמב"ם כתב. דבצרעת ליכא אלא ל"ת. והקשה במל"מ. דבגמ' מפורש דאיכא ל"ת ועשה. אבל בפירוש רב נסים גאון. שם בסוגיא. מבואר כדברי הרמב"ם. וז"ל כתב בו בשר ערלתו. להודיענו שהמילה דוחה צרעת. על דרך העיקר. דעדל"ת. והוצרכנו שיבאר לנו דבר זה. להסיר מדעתנו. שמא היינו סוברים. כי זה שכתב. לשמור מאד ולעשות. הוא דבר מוסיף על הלאו. והוי ל"ת ועשה. והסיר ממנו סברא זו. והודיענו. שהוא ל"ת בלבד. והמילה דוחה אותה וכו' עכ"ל:
ג[עריכה]
בהא דקאמר בגמ'. ליתי מפסח ותמיד ומילה. דעדל"ת שיש בה כרת בכה"ת. לכאורה קשה. דא"כ גם קרבן יחיד. לידחי שבת. וכן מילה שלא בזמנה וצ"ל כמ"ש תוס'. לענין שריפת קדשים. דלא דחי יו"ט. משום דאפשר למחר. וה"נ בקרבן יחיד. ומילה שלא בזמנה. משא"כ בקרבן ציבור דזמנו קבוע:
ד[עריכה]
בחידושי הרשב"א רפ"ק. כתב דאינו מותר להטיל חוטי צמר לבן. בבגד פשתים. אלא דוקא. אם יש תכלת עמהן. אבל ד' חוטי לבן של צמר. אסור. דהשנים עולין משום מצות לבן. והשנים האחרים. אסורין. דאינן עולין. לא משום תכלת. ולא משום לבן. דהאיכא ב' חוטין אחרים נמצאו ב' האחרים כלאים עכ"ל. ונראה דעתו. כמו שצידדו בתוס' ר"פ התכלת. דהיכא דליכא תכלת. אין צריך רק שני חוטין לבן עיי"ש. ומשו"ה שני חוטין לבן מותר. בשל פשתן. אבל שני חוטין האחרים אין בהן מצוה. והוי כלאים שלא במקום מצוה. וצריך להבין. דהא גם ע"י שני חוטין הראשונים. נעשה הבגד כולו כלאים. ואיזו תוספת איסור יש בזה. אם מוסיף עוד. שני חוטין. ועוד. כיון דכל שני חוטין. בפני עצמן מותרין. משום מצוה. א"כ כשמטיל ארבעה חוטין. אין זה. אלא רבויי בשיעורא. דמותר מדאורייתא. לדעת הרשב"א בפ"ק דחולין. גבי השוחט לחולה בשבת עיי"ש. וכן קשה. בדברי תוס' בסוגיין. ובפ' אלו נערות (ד"מ). שכתבו. דשני חוטי לבן של צמר. שרי בפשתים. במקום תכלת. מטעמא דמיגו אבל אי לאו האי טעמא. היה צריך להטיל שני חוטין האחרים מפשתן. ולא מצמר. והוא תימא לכאורה. דהא ע"י התכלת כבר נעשה הכל כלאים בין הבגד. בין החוטין. ואיזו הבדל יש בזה. אם יטיל אח"כ שני חוטין צמר. או פשתן. דהרי אם יטיל חוטי צמר. יהא כלאים. מחמת הבגד. ואם יטיל חוטי פשתן. יהא כלאים מחמת התכלת. ומה נרויח יותר כשיטיל חוטי פשתן. ולא חוטי צמר. ונראה ביאור ד"ז. דכשמטיל חוט אחד בבגד. מאינו מינו. נעשה הבגד כולו כלאים. ואם יטיל עוד חוט אחד. נעשה עוד הפעם כלאים. דוגמא לזה. לענין אותו ואת בנו. בשחט שני בניה. ואח"כ שחט אותה. דהוי כאוכל שני זיתי חלב. בהעלם אחד. כמבואר בגמ' פ' אותו ואת בנו. ואף דבכה"ג אינו חייב אלא אחת. היינו בדיני אדם. אבל בדיני שמים. ודאי חייב על כל אחת ואחת. כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות. בנזיר פ' שלשה מינין עיי"ש. דכל אחד מהבנים. איסר לשחוט את האם. וה"נ כל אחד מהחוטין אוסר את הבגד. וכשיש בהבגד שני חוטין. חוט אחד של מצוה. וחוט אחר שאינו של מצוה. הכלאים שחל על הבגד. ע"י החוט של מצוה. שרי רחמנא. אבל הכלאים שנעשה בהבגד. ע"י החוט האחר. לא שרי. וכמו באשת אחיו של ראובן. ושל שמעון. אם אשת אח מחמת שמעון. יש לה היתר. אכתי אסורה. מפני אשת אח מחמת ראובן. ואף דלענין החוטין של תכלת. טוב יותר שיטיל חוטין אחרים צמר ולא של פשתן. מ"מ לענין הבגד אם יטיל חוטי צמר. יעשה כלאים את הבגד. ואם יטיל חוטי פשתן. יעשה כלאים את חוטי התכלת. ומוטב לעשות כלאים את החוטין. ולא את הבגד. ומ"מ עדיין אינו מיושב היטב. במה קיל יותר. הכלאים בהחוטין. מהכלאים בהבגד:
ה[עריכה]
ולפי המבואר. דכשמטיל שני חוטין בהבגד. מאינו מינו הוי שני פעמים כלאים. כמו בשחט שני בניה. ואח"כ שחט אותה. יש לדקדק. דא"כ לסומכוס דס"ל התם דסופג שמונים ה"נ יתחייב מלקיות הרבה. כמנין החוטין. (וגם בחוט אחד על כל משהו) ואף דלבישה אחת היא. הא גם התם. כששחט האם אח"כ. אינה אלא שחיטה אחת ומ"מ חייב שתים ובאמת צריך להבין. דהא ר' אליעז' דמחייב שתי'. בקצר וחזר וקצר מ"מ בקוצר שתי גרוגרות בקצירה אחת. אינו חייב אלא אחת כמבוא' בכריתות פ' אמרו לו. ומ"ש דלסומכו' חייב שתים. על שחיטה אחת. ובלאו הכי קשה. דנהי דס"ל לסומכוס. דאוכל שני זיתי חלב. בהעלם אחד. חייב שנים ומשו"ה שני איסורין משם אחד. הוי כמו משני שמות. מ"מ הא גם בשני שמות אין איסור חל על איסור. וה"נ כששחט הבן הראשון. נאסר לשחוט את האם. וכששחט אח"כ את הבן השני. אין אחע"א. ושמא מיירי. כששחט שני הבנים כאחת. או דמיירי. דיש להבן השני בנים. דחל בכולל. מיגו דנאסר בבן הבן. נאסר גם באמו:
ו[עריכה]
בקושית הירושלמי. דליתי עשה דמצה. וידחה ל"ת דחדש. מקשין. כיון דחצי שיעור אסור מדאורייתא. והמצוה לא תתקיים. עד שיאכל כל הכזית. א"כ לא הוי בעידנא. וזו אינה קושיא, דהא כל משהו שאוכל. הוא חלק מהמצוה. ובכה"ג מיקרי בעידנא. כמו גבי נזיר מצורע. דאיסור נזיר עובר. גם בשערה אחת. ומצות גילוח. אינה מתקיימת אלא עד שיגלח את כולן. ומ"מ הוי בעידנא. דכל שערה היא חלק. ממצות גילוח. ועוד י"ל דחצי שיעור אינו אסור. אלא במקום שאם יגמור לאכול כל השיעור. יעבור בל"ת. אבל הכא כשיגמור לאכול הכזית. יהא מותר משום דעדל"ת. אין בזה איסור חצי שיעור כלל. וכה"ג צ"ל בהא דקאמר בגמ' דאי לאו קרא דעליה. הו"א עדל"ת. שיש בה כרת. ומקשין לפי מ"ש הרמב"ם. דקרא דלא תקרבו לגלות ערוה. הוא אזהרה על הקריבה. קודם הביאה. וקיום המצוה. הוא רק בהביאה. ולא הוי בעידנא. וי"ל כנ"ל. דאין הקריבה אסורה. אלא היכא שיהא איסור על הביאה. אבל הכא דהביאה מותרת. משום עדל"ת. אין הקריבה אסורה כלל. וכן תירץ לקושיא זו. בספר בית הלוי ח"א. אלא דיש להקשות על הירושלמי. למ"ד אי אפשר לצמצם. ע"כ יצטרך לאכול יותר מכזית. כדי לצאת חובת המצוה. והמשהו שאוכל יותר מכזית. אינה חלק מהמצוה. ואסורה משום חצי שיעור. וי"ל כיון דאי אפשר לקיים המצוה. כי אם באופן שלא יצמצם באכילתו. גם בכה"ג דחי. וראיה מהא דפריך בגמ'. גבי קדשים כשרים. שבלעו מפסולים. ליתי עשה דאכילת כשרים. ולידחי ל"ת דאכילת פסולים. אף דבאכילת הפסולים. ליכא מצוה כלל. אלא דכיון דאי אפשר לאכול הכשרים לחודייהו. שרי משום עדל"ת. אף דהתם אוכל הכשרים עם בליעת הפסולים יחד. אבל הכא כשיאכל המשהו יתר מכזית. לאחר שגמר לאכול הכזית. איכא איסורא. לאחר שכבר נתקיימה המצוה. מ"מ גם כאן יכול לאכול בבת אחת. כזית ויותר מעט. ועוד דלשיטת תוס' ורשב"א. דריבויי בשיעורא שרי מדאורייתא. ל"ק כלל. דכשאוכל המשהו היתר. עם הכזית ביחד. שרי משום ריבויי בשיעורא. ואין אנו צריכין. לדחיה על המשהו היתר. רק לשיטת הר"ן בביצה. דבדחיה ריבויי בשיעורא אסור מדאורייתא:
ז[עריכה]
ובהא דקאמר בגמ'. גבי יבום בחייבי לאוין דעדל"ת. קשה. דהרי קיום המצוה היא בהכניסה. והאיסו' הוא גם על היציאה. כדאיתא בשבועות פ"ב דיציאתו הנאה לו כביאתו. ויתחייב להמתין עד שימות האבר. וא"כ ל"ל לטעמא. דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הא יש חשש יותר. שמא לא ימתין עד שימות האבר וצ"ע:
ח[עריכה]
במ"ש תוס' דכלאים לא מיקרי הותר מכללה בבגדי כהונה. משום דטעמא דהתם. הוא ג"כ משום עדל"ת. ומ"מ אין ללמוד מזה דעדל"ת. משום דהתם הוי מצותו בכך. אבל בכלאים בציצית. לא מיקרי מצותו בכך עיי"ש. לכאורה קשה מפ"ק דמנחות (ד"ה). דבעי למילף בק"ו. דטריפה פסולה לגבוה. מבעל מום. דשרי להדיוט ופסול לגבוה ופריך כלאים יוכיחו. שאסור להדיוט ומותר לגבוה. בבגדי כהונה. ומשני מה לכלאים שמצותן בכך. ובשיטה שם הקשה. דאכתי כלאים בציצית יוכיח. ותירץ דגם כלאים בציצית מצותה בכך. בבגד של פשתים. ומעיקרא פריך התם. מה לכלאים שכן הותר מכללו גבי ציצית. ומשני אטו ציצית צורך הדיוט הוא. צורך גבוה הוא. וקשה דמאי פריך. דכלאים הותרו מכללן גבי ציצית. דהתם טעמא משום עדל"ת. ולא מיקרי הותרו מכללן כמ"ש תוס'. וי"ל דבגמ' לא איירי. לענין היתירא אלא לענין הכשר הפסול. דבעי למילף התם. דטריפה תהא פסולה לגבוה. מק"ו מבע"מ. וקאמר כלאים יוכיחו. דכשרין לגבוה בבגדי כהונה. ובציצית וטעמא דעדל"ת. לא מהני להכשיר את הפסול כמ"ש תוס' פ' התכלת מ"ט. להביא ראיה. דעשה דעליה השלם. אינה מעכבת בדיעבד. מהא דאמרינן. יבוא עשה דפסח. וידחה עשה דהשלמה. ואי נימא דעשה דהשלמה פוסלת בדיעבד. לא מהניא דחיה עיי"ש. (אלא דקשה לפי"ז. מהא דטומאה דחויה בציבור. וההקרבה כשרה. ואם נאמר דהתם הטעם. משום שהפסול תלוי בהאיסור. א"כ גם בעשה דהשלמה. אפשר לאמר כן) ואכתי קשה. ממ"ש בשיטה לתרץ. דגם כלאים בציצית. מצותו בכך. בבגד פשתים. א"כ היאך ילפינן מזה דעדל"ת. דכמו דאין ללמוד. מכלאים בבגדי כהונה. ה"נ אין ללמוד מכלאים בציצית. ואף דלא דמי ציצית. לבגדי כהונה. דהתם תתבטל המצוה לגמרי. אבל בציצית תוכל המצוה להתקיים. בבגד צמר. מ"מ כיון דעכ"פ בבגד פשתים. מיקרי מצותו בכך. אין ללמוד מזה דעדל"ת בעלמא. וי"ל דתירוץ זה אזיל לשיטת הרמב"ן. דהיכא דמשכחת לה. שיהא אפשר לקיים שניהם. לא דחי. אפילו אם עכשיו אינו אפשר. וא"כ גם בעלמא אין עדל"ת. אלא דומיא דטלית של פשתים. דא"א לקיים המצוה. בשום ענין בהיתר. ולדעת הרשב"א. דמותר להטיל חוטי פשתן. בבגד צמר. אם אין לו עכשיו חוטי צמר. ובכה"ג. ודאי לא מיקרי מצותו בכך. ותיקשי קושית השיטה. דנימא כלאים בציצית יוכיח. וצ"ל כתירוץ השני של השיטה. דמה לכלאים שכן הותרו מכללן. בבגדי כהונה. וכמ"ש למעלה. דהכא איירי. לענין הכשר הפסול. ולא לענין היתר האיסור:
[ובדברי תוס' פ' התכלת מ"ט דאי נימא דעשה דהשלמה פוסלת בדיעבד לא שייך דחוי'. והקשה מהא דטומאה דחוי' בציבור. ובתוס' ר"פ אותו ואת בנו מנין שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין עיי"ש בדבריהם דאם צריך לעשות פסח ואין לו אלא אותו שנשחטה אמו שייך דחוי' אי לאו קרא אלא משום דהוה עשה ול"ת וקשה דהא או"ב הוי מחוסר זמן ופסול בדיעבד כמו בע"מ ולא שייך דחוי'. ועוד דלפי האמת תיקשי גבי מחוסר זמן ממש בתוך ח' ימים דהתם ליכא לאו לחד מ"ד דרחמנא נתקי' מלאו לעשה א"כ בצריך לפסח יקריבנו תוך זמנו דעשה דפסח החמורה דוחה לעשה דמחו"ז. וצריך לחלק דבאו"ב הא דמקרי מחו"ז הוא משום הלאו דאו"ב וכיון שהלאו נדחה תו לא הוי מחו"ז [א"ה עיין לקמן סימן ס"ו אות ד' וצריך לחלק ודו"ק נ.] אבל בתוך ח' ימים האיסור להקריבו הוא מפני שהוא פסול כמו בע"מ ובזה ל"ש דחוי' אבל באו"ב הפסול הוא מפני האיסור דהא נוהג גם בחולין. ובזה שייך דחוי' וממילא ליכא פסולא. ומשה"ק במנ"ח מ' דהא כיון דהלאו נדחה ממילא ליכא עשה י"ל לפי' דעת התוס' בקדושין (ל"ד) דהיכא דאיכא עשה אלים הלאו:]
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |