קובץ הערות/ו
|
< הקודם · הבא > |
א) במ"ש תוס' ריש יבמות. דהא דאסורה עולמית כשנאסרה שעה אחת. הוא משום דאין זה דרכי נועם שתזדקק לזה שנפטרה הימנו. ויש להסתפק אם הוא טעם להפטור. שלפיכך אינה נזקקת אח"כ. מפני שאינו דרכי נועם שתיזקק לאחר שנפטרה. או דנימא דמהך קרא דדרכי נועם ילפינן. דזמן חלות הזיקה הוא בשעת מיתה ולא אח"כ. ואינו טעם כלל אלא הוכחה וראיה שכך הוא הדין. דחלות הזיקה היא דוקא בשעת מיתה. ואינו מטעמא דדרכי נועם. אלא דגזה"כ היא דכל דיני זיקה צריכין לחול בשעת מיתה. וכן נראה מדברי רש"י ס"פ יש מותרות. דקרא דדרכי נועם הוא גילוי מילתא. דהא דכתיב ובן אין לו בשעת מיתה אמר רחמנא עיי"ש. ועיין בסוכה (ל"ב) גבי ענף עץ עבות. ואימא הירדוף ומשני בעינן דרכי נועם. והיינו דמזה מוכח דאין כונת הכתוב להירדוף. וממילא הירדוף פסול מפני שאינו מכלל המינין שאמרה תורה. ואין פסולו מטעמא דדרכי נועם. וה"נ גבי זיקה ילפינן מקרא דדרכי נועם. דכונת הכתוב בכל דיני זיקה דתלוי בשעת מיתת הבעל. ואם לא חלה הזיקה אז לא תחול עוד לעולם:
ב[עריכה]
ולהצד השני הזה י"ל עוד באופן אחר. דהזיקה מצד עצמה אפשר לה שתחול גם לאחר זמן. אלא דמה שנפטרה שעה אחת זהו דפוטרה עולמית. ואילו משכחת לה שלא נפטרה וגם אין בה זיקה בשעת מיתה שפיר אפשר לה להיזקק גם לאחר זמן. וכן משמע מהא דאיצטריך קרא לפטור א"א שלא היה בעולמו. וכתבו בתוס' וכן בירושלמי דקרא איצטריך אם היתה מעוברת בשעת מיתה. דאי לאו קרא הו"א שצריכה להמתין עד שתלד חמותה. ונראה דאין הכונה שהעובר זוקק כמו ילוד. דא"כ זהו הי' בעולמו ולא ממעטינן ליה מקרא. אלא אף דעובר אינו זוקק קודם שיולד. מ"מ הו"א שצריכה להמתין. ודוגמא לזה בר"פ החולץ בחידושי הרמב"ן שם. וז"ל וכן נמי ולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. ואף על פי כן אינה זקוקה משעה ראשונה. ואין ביאה וחליצה כלום וחייבין בקרבן עכ"ל. (ואפשר דבכה"ג קידושין תופסין בה. אפילו למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק. דיבמה ה"ה כאשת איש דוקא כשיש בה זיקה). והשתא אי נימא שאין הזיקה יכולה לחול רק בשעת מיתה. מה מועיל שהיא מעוברת בשעת מיתה. הא מ"מ אין העובר זוקק עד שיולד אבל אי נימא שהזיקה מצד עצמה שפיר יכולה לחול גם לאחר זמן. ורק היכא שנפטרה הימנו שעה אחת פטורה עולמית. אבל בלא היה בעולמו כלל לא שייך לומר שנפטרה הימנו. ומשו"ה ס"ד שתיזקק לאחר שיולד. ומ"מ אם לא היתה מעוברת. לא איצטריך קרא כיון שנפטרה לגמרי והותרה לשוק. דהירושלמי איירי היכא שלא היו אחים אחרים. כנראה מדברי הריטב"א בחידושיו עיי"ש:
ג[עריכה]
ומבואר בגמ' דלמ"ד נישואין מפילין. אסורה הצרה בכנס ולבסוף גירש את הערוה. וצריך להבין מ"ש מהיו לו בנים ומתו בחייו. דודאי מתיבמת לכו"ע אף למ"ד נישואין מפילין. ונראה דלמ"ד נישואין מפילין אין הכונה שהזיקה חלה בחיי הבעל. דודאי זמן חלות הזיקה לכו"ע הוא בשעת מיתה. אלא פירושו דסיבת הנפילה הן הנישואין. אף דזמן הנפילה הוא בשעת מיתה. אבל הנישואין גורמין שתיזקק בשעת מיתה. ומשעת נישואין יש עליה דין זיקה על להבא. אם ימות בלא בנים. ומשו"ה גם ביש לו בנים בחייו. מ"מ שפיר אפשר להיות בה דין זיקה על שעת מיתה. אם לא יהיו בנים אז. והא דצרה אסורה לעולם. אינו משום דינא דנאסרה עליו שעה אחת אלא דכיון שנקרא עליה שם צרה. נעשית כערוה לענין זיקה ושוב אפילו מתה הערוה מ"מ צרה באיסורה קיימא. ואיסורה מצד עצמה. ואין צורך שהערוה תאסור אותה בכל שעה ושעה. כלשון הגמרא דצרה במקום ערוה קיימא. ר"ל שיש לה הכח כמו הערוה. דגזה"כ היא דסיבת הפטור של הערוה ישנה ג"כ בהצרה. והסיבה הזאת לא פקעה ממנה גם כשמתה הערוה או נתגרשה. אבל למ"ד מיתה מפלת. המיתה היא סיבת הנפילה. וקודם מיתה אין עליה שום דין זיקה גם על להבא. ובחיי הבעל לא היה עליה כלל שם צרה. ולא נעשית כערוה מעולם:
ד[עריכה]
ובתוס' פי ד' אחין (ד"ל) כתבו דהיכא שמתה אשתו בחייו. ואח"כ מת אחיו מותרת להתיבם. אפילו למ"ד נישואין מפילין. ופשוט דבכה"ג גם צרתה מתיבמת. כיון דהערוה עצמה מותרת. וקשה מ"ש ממתה הערוה דצרה באיסורה קיימא. ומשום דאיסור צרה הוא מצד עצמו. ואינו תלוי כל שעתה בהערוה. וא"כ ה"נ כשהותרה הערוה. מ"מ הצרה תעמוד באיסורה: ואחד מחברי הישיבה אמר בטעם החילוק הזה. דהיכא דהערוה עצמה הותרה במיתת אחותה. הותרה גם צרתה. דהא איסור צרה הוא משום דבמקום ערוה קיימא, וגזה"כ דצרת אחות אשה היא אחות אשה לענין זיקה. דכמו שאשתו אוסרת את אחותה. ה"נ אוסרת את צרת אחותה. ליבום וממילא ה"ה כמו שמיתת אשתו מתרת אחותה. ה"נ מתרת את צרת אחותה. משא"כ בנתגרשה הערוה. דלא הותרה ע"י גירושיה. ה"נ צרה עומדת באיסורה:
ה[עריכה]
ובמגרש את אשתו והחזירה. דאסורה למ"ד נישואין הראשונים מפילין. משום טעמא דנאסרה עליו שעה אחת, ותיקשי מ"ש מהיו לו בנים ומתו בחייו דמותרת. ולא אמרינן בזה נאסרה עליו שעה אחת. ולפי הנ"ל טעם החילוק מבואר. דהא דנאסרה עליו שעה אחת. הכונה כיון שהיה עליה דין זיקה ונפטרה הימנו שוב לא תיזקק עוד. ובחיי הבעל שאין עליה דין זיקה אלא על זמן הבא. והדין הזה לא נתבטל ממנה גם אם יש לו בנים עכשיו. דמ"מ יש בה עתה דין זיקה על להבא אם ימות בלא בנים. אבל במגרש את אשתו דבטלו הנישואין. ונתבטל ממנה דין נפילה לגמרי גם על להבא וכיון שקודם שנתגרשה היה בה דין נפילה על להבא. וע"י הגירושין נתבטל לגמרי. הרי היא כיבמה שהותרה ונאסרה. דס"ל לר"א דאסורה עולמית. ולמ"ד מיתה מפלת לא אמרינן בזה נאסרה עליו שעה אחת. משום דלא הוי שעת נפילה בחיי הבעל. כמ"ש רש"י פ' החולץ (דמ"א). אבל למ"ד נישואין מפילין מקרי שעת נפילה:
ו[עריכה]
אלא דאכתי צ"ע דלכאורה נראה. דהא דפטורה עולמית כשנפטרה שעה אחת. לא שייך אלא מחמת אותו הנישואין בעצמן. אבל במגרש את אשתו והחזירה. הלא צריכה להיזקק מחמת הנישואין השניים. ומה בכך שנפטרה בנפילה ראשונה. מ"מ עכשיו איכא נפילה אחרת. וא"כ נראה מזה דהאיסור הוא סיבת הפטור דכיון שהיה עליה שעה אחת איסור אשת אח בלא דין זיקה. האיסור הזה פוטרה עולמית. דאי נימא דהפטור הוא מצד עצמו. וזה גורם להאיסור שיבא. הרי כאן בנישואין שניים אין כאן סיבה כלל לפוטרה זולת האיסור ותיקשי מזה לדעת תוס' שכתבו. דהא דאסורה עולמית הוא מטעם דדרכי נועם. וא"כ האיסור הוא בתולדה מהפטור. ולא בהיפוך. ולפי מ"ש למעלה דהא דפטורה עולמית כנשפטרה שעה אחת. אין הטעם מפני שהזיקה צריכה לחול בשעת מיתה דוקא. אלא אע"ג שהזיקה מצד עצמה שפיר יכולה לחול גם לאחר זמן. אבל מה שנפטרה שעה אחת. זוהי סיבה לפוטרה עולמית. וא"כ אפשר דה"ה לנפילה אחרת. ועדיין צ"ע בזה:
ז[עריכה]
והרשב"א פ' החולץ (דמ"א) הקשה למ"ד הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. דאיך אפשר שתיזקק לאחר שנפטרה. דאין זה דרכי נועם. ע"כ פירש דבאמת היא פטורה לכו"ע. אלא דפליגי אם יש בה איסור אשת אח. דמ"ד תחזור להיתירה הראשון. ס"ל דכיון שהותרה שעה אחת שוב אין בה איסור אשת אח לעולם. אפילו כשנעשית אחות אשה. ומ"מ היא פטורה עולמית. כיון שנפטרה שעה אחת. ומוכח להדיא מדבריו. דהא דפטורה לעולם אינו בשביל האיסור. דהרי בהותרה שעה אחת שוב אין בה איסור אשת אח לעולם. ומ"מ היא פטורה. וע"כ הפטור הוא מצד עצמו. ולא בשביל האיסור. ולעיל ברפ"ב גבי א"א שלא היה בעולמו. כתב דאיצטריך קרא להיכא דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי שיש עוד אח. ואף דמפורש בגמ' פ' ד"א (ד"ל) דאפילו בכה"ג אסורה עולמית. צ"ל לדעת הרשב"א. דשני דינין חלוקין הן. דינא דנאסרה עליו שעה אחת ודרכי נועם. דהא דנאסרה עליו שעה אחת. הוא משום האיסור. דאיסור אשת אח שלא ניתר בשעת מיתה שוב אינו ניתר לעולם. ובהותרה ונאסרה ליכא להך דינא. דכיון שהותרה שעה אחת שוב אינה נאסרת. ומ"מ פטורה מטעמא דדרכי נועם. ובלא היה בעולמו דלא שייך לומר שנאסרה עליו שעה אחת. אין לפוטרה אלא מטעמא דדרכי נועם. ובזה יש לחלק בין אידחיא מהאי ביתא לגמרי או לא. אבל היכא דנאסרה עליו שעה אחת. אסורה לעולם אפילו היכא דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי. ובהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. היכא דלא אידחיא מהאי ביתא. לכאורה צריכה להיזקק דתרווייהו טעמי ליתנייהו לפוטרה. לא משום איסור אשת אח. ולא משום דרכי נועם. ומיהו י"ל כמ"ש תוס' דאפילו לא אידחיא מהאי ביתא. ג"כ אין זה דרכי נועם שתיזקק לזה שנפטרה הימנו. ורק בלא היה בעולמו לא שייך לומר שנפטרה הימנו. ומשו"ה ליכא טעמא דדרכי נועם. היכא דלא אידחיא מביתא לגמרי:
ח[עריכה]
וגבי היו לו בנים ומתו דפטורה משום דרכי נועם. ולא מטעמא דנאסרה עליו שעה אחת. היינו משום דזה לא שייך. אלא היכא שנאסרה בשעת נפילה. אבל אם היו בנים בשעת מיתת הבעל. אין זו שעת נפילה כלל דהוי כמו בחיי הבעל. אבל טעמא דדרכי נועם שייך שפיר כיון שהותרה לשוק. ומשו"ה לא נזכר בגמ' טעמא דדרכי נועם. רק בהיו לו בנים ומתו. אבל בנאסרה שעה אחת לא הוזכר בגמ' טעם זה. והתם טעמא אחרינא, הוא. מפני איסור אשת אח שלא ניתר בשעת נפילה שוב) אינו ניתר לעולם. ושמא הילכתא גמירי לה הכי. אבל) דעת תוס' בריש מכילתין דנאסרה עליו שעה אחת וטעמא, דדרכי נועם חדא מילתא היא. והא דפטורה במגרש את אשתו והחזירה למ"ד נישואין מפילין. אף דבחיי הבעל לכאורה לא שייך טעמא דדרכי נועם. צ"ל כמ"ש למעלה. דמקרא דדרכי נועם ילפינן. דהיכא דהיתה שעת נפילה ונתבטלה הנפילה שעה אחת. שוב לא תיזקק לעולם וכיון דלמ"ד נישואין מפילין מיקרי שעת נפילה בחיי הבעל. דהיה בה דין נפילה על להבא. וכשנתגרשה בטלה הנפילה לגמרי פטורה עולמית: ורש"י כתב בריש מכילתין. דטעמא דצרה פטורה בנפילה שניה. הוא משום דנאסרה עליו שעה אחת. ולפי"ז תיקשי למ"ד נישואין מפילין. מ"ש דבכנס ולבסוף גירש אסורה הצרה. ובמתה אשתו הצרה מותרת. ולא אסרינן לה מפני שנאסרה שעה אחת. והרה"ג ר' ליב נ"י הר"מ מפה תירץ. דגם לדעת רש"י י"ל דהצרה אסורה מצד עצמה דבמקום ערוה קיימא. אלא דס"ל לרש"י דה"ט לא שייך רק בנפילה ראשונה. ולא בנפילה אחרת:
ט[עריכה]
ובמ"ש הרשב"א דאפילו כשנעשית אחות אשתו לאחר שהותרה שעה אחת. שוב אינה נאסרת משום אשת אח. וצ"ל לפי"ז דבמיתת הבעל הותר איסור אשת אח לגמרי. ושוב אינה נאסרת גם אם פקעה הזיקה אח"כ. וקשה מהא דאיצטריך קרא. שמגרשה ומחזירה ומפרש בגמ' (דל"ט) דמהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדא. ומהשתא תיקום עליה באיסור אשת אח. ואימא ה"נ אמר קרא ולקחה כיון שלקחה נעשית כאשתי לכל דבר ע"כ. ומבואר דאי לאו קרא דולקחה. הו"א דלאחר שנתקיימה מצות יבום חוזרת לאיסורה. אלא דגלי קרא דכיון שלקחה נעשית כאשתו. אבל כשנעשית אחות אשתו. הרי לא שייך למילף מקרא דולקחה. וכיון שנתבטל ממנה מצות יבום תחזור לאיסורה וצ"ע: וטעמו של ד"ז דאחר הפקעת הזיקה תחזור ותיאסר. אע"ג שכבר הותרה. הוא משום דהיתירה אינו היתר גמור. דסיבת האיסור לא נפקעה לגמרי. אלא שהזיקה מתירתה בכל רגע. ואם תתבטל הזיקה תחזור לאיסורה ממילא. ומה"ט אין מאמר קונה מדאורייתא. דאכתי הויא אשת אח לענין תפיסת קידושין כמ"ש רש"י (בדנ"ב). אבל לדעת הרשב"א שהותרה לעולם אפילו אם נפקעה זיקתה. וא"כ צ"ל דהותרה לחלוטין ואין ההיתר חל בכל רגע ע"י הזיקה. וא"כ תו לא הויא ערוה כלל גם לענין קידושין. והא דאין מאמר קונה מדאורייתא. צ"ל דילפינן לה מקרא דאין כסף ושטר גומרין בה. בין בתורת יבום בין בתורת קידושין. וגזה"כ היא דאין קידושין תופסין ביבמה ליבם. ולא מטעם אשת אח. ולפי"ז כשהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. דתו ליכא בה גזה"כ דויבמה שפיר תפסי בה קידושין מדאורייתא ליבם. וכן כתב באבני מילואים לדעת רשב"א:
י[עריכה]
אבל י"ל דגם הרשב"א ס"ל כדעת רש"י. דסיבת האיסור לא נפקעה מהיבמה קודם יבום. אלא דכיון שהאיסור בפועל הותר ביבמה. גם לענין ביאה שאינה של מצוה. ס"ל להרשב"א דהותרה לעולם בהיתר הזה. אף שעדיין יש בה סיבת האיסור. וגם אם נעשית ערוה. לא פקע ממנה היתר זה. וא"כ אפשר דגם כשחזרה והותרה. לא תפסי בה קידושין. מפני סיבת האיסור שישנה בה עדיין. אבל לאחר יבום הותרה לגמרי. וגם סיבת האיסור פקעה ע"י היבום. ומשו"ה תפסי בה קידושין לאחר שגירשה דנעשית כאשתו לכל דבר. ומשו"ה איצטריך קרא דולקחה. דנ"מ לענין תפיסת קידושין. כן יש לדחוק לדעת הרשב"א. אלא שאין נראה כן מסברא וצ"ע. ובפ' החולץ (דמ"א) מבואר. דמגרש את אשתו והחזירה. תלי' בפלוגתא דהותרה ונאסרה עיי"ש. ולפירוש הרשב"א אינו מובן מה ענין זל"ז. דכשנעשית אחות אשתו. כו"ע מודים דלא חלה עליה זיקה כשהותרה. אלא דפליגי אם נאסרה משום אשת אח. ובמגרש את אשתו הוי איפכא. דאיסור אשת אח ודאי חייל עליה. אלא דפליגי אם חלה עליה זיקה כשהחזירה וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |