קבא דקשייתא/צד
|
< הקודם · הבא > |
קושיא צד [עריכה]
ק"ל על שיטת התוס' יבמות (דף כ' ע"ב) ד"ה אטו עיי"ש דשיטתם דמצות יבום היא רק בהעראה וגמר ביאה אינו מצוה כלל. ואינן סוברין כשיטת הר"ן פ"ק דקידושין (דף יו"ד) שסובר דגם גמר ביאה מן המצוה *). רק סוברין בגמר ביאה ליכא מצוה כלל איך יפרנסו דברי הש"ס פסחים (דף ע"ב ע"ב) דקאמר יבמתו נדה בעל פטור מטעם טעה בדבר מצוה ושם מיירי הש"ס בהדיא שהי' עם גמר ביאה. דהרי פריך שם הש"ס באשתו נמי עבד מצוה ופירש רש"י מצות פריה ורביה. וזה רק בגמר ביאה כמבואר בתוס' גיטין (דף מ"א) ד"ה לישא וכיון דמיירי גם בגמר ביאה א"כ גם ביבמתו יתחייב חטאת על הגמר. כיון דאז כבר עבר המצוה. וכמו דפריך הש"ס סוכה (דף מ"ב) מדאגבהיה נפק ביה וליכא שוב טעה בדבר מצוה. וא"כ מוכח בהר"ן דגם הגמר מן המצוה. ואין לומר דעל הגמר א"א לחייבו חטאת דהוי כאנוס מטעם יצר אלבשיה דז"א דהרי היש"ש (פ"ו דיבמות סימן ג') כתב דבאיש לא אמרינן יצר אלבשיה. וכן מוכח ממשנה נדה (דף י"ד) וממשנה דשבועות (דף י"ד ע"ב) דאם אמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב כרת. וגם דלדעתי' הא דיצר אלבשיה דבש"ס כתובות (דף נ"א) אין הכוונה שהיא אנוסה רק שהיא שוגגת וג"כ מותרת לבעלה אבל חטאת ודאי מחוייבין. ע"כ שיטת התוס' צע"ג:
*) השמטה: וכן הוא ברמב"ן ז"ל יבמות (דף כ'). ולכאורה קשה לשיטת התוס' שם דהגזירה הוא אטו הגמר ביאה. א"כ אף בלא הגזירה איך נימא עשה דוחה לא תעשה והלא יש כאן שני לאוין. והיינו לאו דקריבה דגילוי עריות דקרוב הוא לגמור ביאתו. וגם בחייבי לאוין איכא לאו דקריבה כמש"כ הרמב"ן בסהמ"צ (ל"ת שנ"ג). אך לק"מ דכבר כתבו התוס' ריש יבמות דעשה דוחה לשני לאוין. ולפ"ז יש ליישב בטוב קושיית התוס' יבמות (דף ט' ע"א) אהא דקאמר הש"ס בכ"ד דלרע"ק חיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו. למה לא נימא עשה דוחה לא תעשה כדפריך הש"ס על חייבי כריתות. ולפי הנ"ל מתורץ היטב כיון דלרע"ק אין עשה דוחה לב' לאוין כמבואר בנזיר (דף מ"ח) דרע"ק לית לי' מה לי חד לאו כו' וכ"ה בשושנת העמקים (כלל ב'). ממילא שוב אמרינן לרע"ק כל שאינה עולה ליבום. ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בסהמ"צ שם דסובר דבחיי"ל ליכא לאו דקריבה. זהו רק לדידן אבל רע"ק הרי משוי חיי"ל כערוה גמורה ואיכא גם לאו דקריבה. וגם להרמב"ן והר"ן ז"ל דגם הגמר ביאה מן המצוה. אכתי איכא לאו דקריבה מחמת הפרישה דהיא אחר המצוה. ומה דפריך ש"ס (יבמות כ') על חייבי כריתות דנימא בהו עשה דוחה לא תעשה. אף דמה יעשה עם הפרישה. זה לק"מ דפירכת הש"ס הי' דעכ"פ תהי' צריכה חליצה. וכל שאינה עולה ליבום ל"ש בזה כיון דליכא איסור בגוף הביאה. כמש"כ הרשב"א ריש יבמות לגבי על מנת שלא תנשאי לפלוני. ומיושב קו' התוס' בטוב טעם. ומוכח מכאן כשיטת הרמב"ם ז"ל דלוקין על לאו דקריבה וזהו אצלי ראי' ברורה. ונהי דדברי השעה"מ פכ"א מאיסורי ביאה תמוהין מאוד בזה. כמובן. מ"מ דברינו נכונים:
והנה כמה לומדים רצו לתרץ קושייתי שבפנים. מטעם דלאחר העראה שוב הויא כאשתו ואיכא מצוה דחייב אדם לשמח את אשתו כיון דאז ודאי מתאוית לו אבל זה ליתא דודאי לא מיקרי טעה בדבר מצוה אלא היכא שמתכוין למצוה. ובפרט בלא עשה מצוה אלא דאנו רוצין לפוטרו מכח דמחשבתו הי' לעשות מצוה. ופירכת הש"ס לא הי' אלא דגם באשתו משכחת דפטור היכא שהוא מתכוין להנאתה למצוה. אבל לאחר העראה דיבמה סתמא דמילתא מתכוין להנאתו ע' סוטה (דף ט' ע"ב) גבי ותעלצהו דשמשון וא"כ איך קאמר הש"ס סתם. יבמתו נדה בעל פטור. והרי ע"פ רוב לא הוי טרוד בדבר מצוה כלל. וקושייתי במקומה עומדת:
והנה מה שכתבתי בפנים בזה. דמתחילתה באונס וסופה ברצון אינו נחשב אונס גמור רק כשוגג וחייבת חטאת. תיבת "חטאת" הוא שגגת המעתיק. וצ"ל חייבת בכפרה, דקרבן ודאי ליכא כיון דיש לה ידיעת חטא בשעת העבירה. דהרי אפי' בתחילתו שגגה וסופו זדון פטור מחטאת. ועי' תוס' שבועות (דף י"ח ע"ב) בד"ה אלמא עיי"ש: